מַעֲשֶׂה מוֹצִיא מִיַּד מַעֲשֶׂה וּמִיַּד מַחֲשָׁבָה, מַחֲשָׁבָה אֵין מוֹצִיאָה לֹא מִיַּד מַעֲשֶׂה וְלֹא מִיַּד מַחֲשָׁבָה. בִּשְׁלָמָא מִיַּד מַעֲשֶׂה לָא מַפְּקָה – דְּלָא אָתֵי דִּיבּוּר וּמְבַטֵּל מַעֲשֶׂה. אֶלָּא מִיַּד מַחֲשָׁבָה מִיהָא תַּפֵּיק!

מעשה שמתחיל לעשות בכלי כדי לתקנו ולשכללו יותר מוציא מיד מעשה קודם שעשה בו כדי לתקנו ולהשלימו ומיד מחשבה שחשב שלא לתקנו יותר, ואין הכלי מקבל טומאה עד שתושלם מלאכתו, אבל מחשבה, שרק חושב לשכלל יותר את הכלי, אין מוציאה לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה קודמים. בשלמא [נניח] שמחשבה מיד מעשה לא מפקה [אינה מוציאה], כיון שאנו אומרים שלא אתי [בא] דיבור ומבטל מעשה, אלא מיד מחשבה מיהא תפיק [על כל פנים תוציא]? משמע מכאן שאין דיבור מבטל דיבור!

שָׁאנֵי מַחֲשָׁבָה דְּטוּמְאָה, דְּכִי מַעֲשֶׂה דָּמֵי, וְכִדְרַב פַּפָּא. דְּרַב פַּפָּא רָמֵי: כְּתִיב ״כִּי יִתֵּן״ וְקָרֵינַן ״כִּי יֻתַּן״. הָא כֵּיצַד?

ומשיבים: שאני [שונה] מחשבה של טומאה שיש דין מיוחד בזה לענין טומאה, דכי [שכמו] מעשה דמי [היא נחשבת], וכ דברי רב פפא. שרב פפא רמי [השליך, הראה סתירה]: כתיב [נאמר] בענין הכשרת אוכל על ידי מים לקבל טומאה ״כי יתן״ (ויקרא יא, לח) בכתיב חסר, שמשמעו שאדם נותן בעצמו, וקרינן [ואנו קוראים] לפי מסורת הקריאה ״כי יתן״, שמשמעו אפילו מעצמם נשפכו המים על האוכל. הא כיצד אנו מיישבים את הסתירה בין הכתיב והקרי — שאנו אומרים כי לענין זה

״כִּי יֻתַּן״ דּוּמְיָא דְּ״כִּי יִתֵּן״, מַה יִּתֵּן – דְּנִיחָא לֵיהּ, אַף יֻתַּן – דְּנִיחָא לֵיהּ.

״כי יתן״ דומיא [בדומה] ל״כי יתן״. לומר: מה ״יתן״ משמעו דניחא ליה [שנוח לו] לבעלים, שהוא רוצה בנתינת המים בכך שהרי עושה זאת מרצונו, אף ״יתן״ כוונתו שאף אם לא נתן את המים מעצמו, מוכשר האוכל לטומאה בזמן דניחא ליה [שנוח לו] בכך. ומכאן ראיה מן התורה שלענין טומאה מחשבה נחשבת כמעשה, שהרי כשמתרצה בנפילת המים על האוכל הרי זה כאילו עשה מעשה ונתן את המים בפועל. ולכן גדול כוחה של מחשבה לענין קבלת טומאה שכדי להוציא ממחשבה כזו צריך לעשות מעשה בפועל.

רַב זְבִיד מַתְנֵי לְהָא שְׁמַעְתְּתָא אַהָא: וְכֵן הִיא שֶׁנָּתְנָה רְשׁוּת לִשְׁלוּחָהּ לְקַדְּשָׁהּ, וְהָלְכָה הִיא וְקִדְּשָׁה אֶת עַצְמָהּ, אִם שֶׁלָּהּ קָדְמוּ – קִידּוּשֶׁיהָ קִידּוּשִׁין; וְאִם שֶׁל שְׁלוּחָהּ קָדְמוּ – אֵין קִידּוּשֶׁיהָ קִידּוּשִׁין.

עד כאן היתה גירסה אחת של הסוגיה, ואילו רב זביד מתני להא שמעתתא אהא [היה שונה את השמועה הזו על הלכה זו], ששנינו: וכן היא שנתנה רשות לשלוחה לקדשה, והלכה היא וקדשה את עצמה לאדם אחר, אם קידושיה שלה קדמו — קידושיה קידושין, ואם של שלוחה קדמו — אין קידושיה קידושין.

לֹא קִדְּשָׁה אֶת עַצְמָהּ וְחָזְרָה בָּהּ, מַהוּ? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חוֹזֶרֶת, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אֵינָהּ חוֹזֶרֶת. רַבִּי יוֹחָנָן אֲמַר: חוֹזֶרֶת, אָתֵי דִּיבּוּר וּמְבַטֵּל דִּיבּוּר. רֵישׁ לָקִישׁ אֲמַר: אֵינָהּ חוֹזֶרֶת, לָא אָתֵי דִּיבּוּר וּמְבַטֵּל דִּיבּוּר.

ודנו בשאלה: אם לא קדשה את עצמה ו רק חזרה בה משליחות זו מהו הדין? ר׳ יוחנן אמר: חוזרת בה, וריש לקיש אמר: אינה חוזרת. ומסבירים: ר׳ יוחנן אמר: חוזרת, כי אתי [בא] דיבור של ביטול השליחות ומבטל דיבור קודם, שמינתה את השליח. ריש לקיש אמר: אינה חוזרת, לא אתי [בא] דיבור ומבטל דיבור.

אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: בִּיטֵּל, אִם עַד שֶׁלֹּא תָּרַם בִּיטֵּל – אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה! אָמַר רָבָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁקָּדַם בַּעַל הַבַּיִת וְתָרַם אֶת כִּרְיוֹ, דַּהֲוָה לֵיהּ מַעֲשֶׂה.

איתיביה [הקשה לו] ר׳ יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו: ביטל את שליחות השליח שמינה להפריש עבורו תרומה, אם עד שלא תרם השליח ביטל את השליחות — אין תרומתו של השליח תרומה, הרי שדיבור מבטל דיבור! אמר רבא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כגון שקדם בעל הבית ותרם הוא עצמו את כריו, דהוה ליה [שהרי הוא לו] מעשה, ומעשה ודאי מוציא מיד דיבור.

אֵיתִיבֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ: כָּל הַכֵּלִים יוֹרְדִים לִידֵי טוּמְאָתָן בְּמַחֲשָׁבָה, וְאֵין עוֹלִין מִטּוּמְאָתָן אֶלָּא בְּשִׁינּוּי מַעֲשֶׂה, מַעֲשֶׂה מוֹצִיא מִיַּד מַעֲשֶׂה וּמִיַּד מַחֲשָׁבָה, מַחֲשָׁבָה אֵינָהּ מוֹצִיאָה לֹא מִיַּד מַעֲשֶׂה וְלֹא מִיַּד מַחֲשָׁבָה. בִּשְׁלָמָא מִיַּד מַעֲשֶׂה לָא מַפְּקָה – לָא אָתֵי דִּיבּוּר וּמְבַטֵּל מַעֲשֶׂה, אֶלָּא מִיַּד מַחֲשָׁבָה מִיהָא תַּפֵּיק!

איתיביה [הקשה לו] ריש לקיש לר׳ יוחנן ממה ששנינו: כל הכלים יורדים לידי טומאתן במחשבה, ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה. מעשה מוציא מיד מעשה ומיד מחשבה, מחשבה אינה מוציאה לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה. בשלמא [נניח] שמחשבה מיד מעשה לא מפקה [אינה מוציאה] כי לא אתי [בא] דיבור ומבטל מעשה, אלא מיד מחשבה מיהא תפיק [על כל פנים תוציא]!

אֲמַר לֵיהּ: שָׁאנֵי מַחֲשָׁבָה דְּטוּמְאָה, דְּכִי מַעֲשֶׂה דָּמֵי, וְכִדְרַב פַּפָּא. דְּרַב פַּפָּא רָמֵי: כְּתִיב ״כִּי יִתֵּן״ וְקָרֵינַן ״כִּי יֻתַּן״, הָא כֵּיצַד? ״כִּי יֻתַּן״ דּוּמְיָא דְּ״יִתֵּן״, מַה ״יִתֵּן״ דְּנִיחָא לֵיהּ, אַף ״יֻתַּן״ נַמִי דְּנִיחָא לֵיהּ.

אמר ליה [לו] ר׳ יוחנן: שאני [שונה] מחשבה של טומאה, דכי [שכמו] מעשה דמי [היא נחשבת], וכ דברי רב פפא. שרב פפא רמי [השליך, הראה סתירה]: כתיב [נאמר] ״כי יתן״, וקרינן [ואנו קוראים] ״כי יתן״ הא [הרי] כיצד? — ״כי יתן״ דומיא [בדומה] ל״יתן״, מה ״יתן״ כוונתו דניחא ליה [שנוח לו] בכך אף ״יותן״ נמי [גם כן] הרי זה באופן דניחא ליה [שנוח לו] בכך.

אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: הַשּׁוֹלֵחַ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְהִגִּיעַ בַּשָּׁלִיחַ, אוֹ שֶׁשָּׁלַח אַחֲרָיו שָׁלִיחַ, וְאָמַר לוֹ ״גֵּט שֶׁנָּתַתִּי לְךָ בָּטֵל הוּא״ – הֲרֵי זֶה בָּטֵל. תְּיוּבְתָּא דְּרֵישׁ לָקִישׁ! תְּיוּבְתָּא.

איתיביה [הקשה לו] ר׳ יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו: השולח גט לאשתו והגיע (פגש) הוא עצמו בשליח, או ששלח אחריו שליח ואמר לו ״גט שנתתי לך בטל הו א״ — הרי זה בטל, ומשמע שאפשר לבטל שליחות אף בדיבור! ומסכמים: תיובתא [קושיה חמורה] היא לריש לקיש תיובתא [קושיה היא], ונדחו דבריו.

וְהִילְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וַאֲפִילּוּ בְּקַמַּיְיתָא. וְאַף עַל גַּב דְּאִיכָּא לְמֵימַר: שָׁאנֵי נְתִינַת מָעוֹת לְיַד אִשָּׁה דִּכְמַעֲשֶׂה דָּמֵי, אֲפִילּוּ הָכִי אָתֵי דִּיבּוּר וּמְבַטֵּל דִּיבּוּר.

ומעירים: והילכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של ר׳ יוחנן ואפילו בקמייתא [בגירסה ראשונה] כשחזרה בה האשה לאחר שקיבלה את כסף הקידושין. ואף על גב דאיכא למימר [ואף על פי שיש מקום לומר] שאני [שונה] נתינת מעות הקידושין ליד אשה שכמעשה דמי [נחשב] אפילו הכי [כך] אתי [בא] דיבור ומבטל דיבור של הסכמה ראשונה לקידושין כל זמן שהקידושין לא חלו עוד.

קַשְׁיָא הִילְכְתָא אַהִילְכְתָא; אָמְרַתְּ: הִילְכְתָא כְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְקַיְימָא לָן: הִילְכְתָא כְּרַב נַחְמָן. דְּאִיבַּעֲיָא לְהוּ: מַהוּ שֶׁיַּחֲזוֹר וִיגָרֵשׁ בּוֹ?

ושואלים: קשיא הילכתא אהילכתא [קשה מפסק הלכה זה על הלכה אחרת]; אמרת מצד אחד שהילכתא [הלכה] כ שיטת ר׳ יוחנן, וקיימא לן [ומוחזק בידינו] שהילכתא [הלכה] כ שיטת רב נחמן בענין הבא; דאיבעיא להו [שנשאלה להם] ללומדים שאלה זו: גט ששלח הבעל ביד שליח וחזר וביטלו לפני שניתן הגט לאשתו, מהו שיחזור המשלח ויגרש בו, באותו גט עצמו?

רַב נַחְמָן אָמַר: חוֹזֵר וּמְגָרֵשׁ בּוֹ, רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְגָרֵשׁ בּוֹ. וְקַיְימָא לָן הִילְכְתָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב נַחְמָן! נְהִי דְּבָטְלֵיהּ מִתּוֹרַת שָׁלִיחַ, מִתּוֹרַת גֵּט לָא בָּטְלֵיהּ.

— רב נחמן אמר: חוזר ומגרש בו, רב ששת אמר: אינו חוזר ומגרש בו. וקיימא לן הילכתא כותיה [ומוחזק בידינו שהלכה כשיטתו] של רב נחמן בענין זה. ולכאורה לדברי ר׳ יוחנן כיון שביטל את הגט, אין הוא כשר לגרש בו עוד! ומתרצים: אין זה קושי, נהי דבטליה [אם אמנם שביטלו] את השליח מתורת שליח, אבל את הגט מתורת גט לא בטליה [ביטלו].

״מְקוּדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי״. אָמַר רַב: מְקוּדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי לְעוֹלָם. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מְקוּדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם, לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם פָּקְעֵי קִידּוּשֵׁי שֵׁנִי, וְגָמְרֵי קִידּוּשֵׁי רִאשׁוֹן.

שנינו במשנה שאם אמר שמקדשה לאחר שלושים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלושים יום — מקודשת לשני. אמר רב: מקודשת לשני לעולם, כלומר, קידושין אלה תופסים בה לחלוטין, ושמואל אמר: מקודשת לשני עד שלשים יום ואולם לאחר שלשים יום פקעי [פוקעים] קידושי השני וגמרי [וגומרים] קידושי הראשון שקדמו להם.

יָתֵיב רַב חִסְדָּא וְקָא קַשְׁיָא לֵיהּ: קִידּוּשֵׁי שֵׁנִי בְּמַאי פָּקְעֵי? אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: מָר אַרֵישָׁא מַתְנֵי לָהּ, וְקַשְׁיָא לֵיהּ. רַב יְהוּדָה אַסֵּיפָא מַתְנֵי לָהּ, וְלָא קַשְׁיָא לֵיהּ;

יתיב [ישב] רב חסדא וקא קשיא ליה [והיה קשה לו]: קידושי השני במאי פקעי [במה הם פוקעים]? שהרי כשתפסו קידושי השני עדיין לא חלו על אשה זו קידושי הראשון כל עיקר! אמר ליה [לו] רב יוסף: מר ארישא מתני לה וקשיא ליה [אדוני על ראשה, תחילתה של המשנה, שונה את המחלוקת הזו וקשה לו], ואילו רב יהודה אסיפא מתני לה ולא קשיא ליה [על סופה של המשנה שונה אותה ולא קשה לו], שעל מה ששנינו אם אמר לה

״מֵעַכְשָׁיו וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם״ וכו׳ אָמַר רַב: מְקוּדֶּשֶׁת וְאֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת לְעוֹלָם. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מְקוּדֶּשֶׁת וְאֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת אֶלָּא עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם; לְאַחַר שְׁלֹשִׁים פָּקְעֵי קִידּוּשֵׁי שֵׁנִי וְגָמְרֵי קִידּוּשֵׁי רִאשׁוֹן.

״מעכשיו ולאחר שלשים יום״ וקידשה אחר בתוך שלושים יום — הרי זו מקודשת ואינה מקודשת, אמר רב: כוונתו מקודשת ואינה מקודשת לעולם, שאין התרה למצב זה אלא כשיתנו לה שניהם גט. ושמואל אמר: מקודשת ואינה מקודשת אלא עד שלשים יום, לאחר שלשים פקעי [פוקעים] קידושי השני וגמרי [וגומרים] קידושי הראשון.

לְרַב מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי תְּנָאָה הֲוַאי אִי חֲזָרָה הֲוַאי. לִשְׁמוּאֵל פְּשִׁיטָא לֵיהּ דִּתְנָאָה הֲוַאי.

ומסבירים את טעמיהם: לרב מספקא ליה [מסופק לו] מה התכוון המקדש כשאמר לשון זה; אי תנאה הואי [האם תנאי הוא] שאמר לה: אם לא אחזור בי בתוך שלושים הרי את מקודשת מעכשיו, אי [או] שחזרה הואי [היא], שחזר בו תוך כדי דיבורו ממה שאמר ״מעכשיו״, והתכוון לומר שתתקדש דווקא לאחר שלושים יום, וספק זה אינו נפתר אף לאחר שלושים יום. ואילו לשמואל פשיטא ליה דתנאה הואי [פשוט לו שתנאי הוא], ולפי זה בתוך שלושים יום שאפשר שיחזור בו ומשום כך מקודשת ואינה מקודשת לשני, אולם לאחר שלושים יום חלו קידושי הראשון למפרע מעכשיו, ופוקעים קידושי השני.

וּבִפְלוּגְתָּא דְּהָנֵי תַּנָּאֵי, דְּתַנְיָא: ״מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה״ – גֵּט וְאֵינוֹ גֵּט, דִּבְרֵי חֲכָמִים. רַבִּי אוֹמֵר: כָּזֶה גֵּט.

ומעירים: ו חולקים הם רב ושמואל בפלוגתא דהני תנאי [ובמחלוקתם של תנאים אלה] דתניא [שכן שנינו בברייתא]: האומר לאשתו שהוא נותן לה גט ״מהיום ולאחר מיתה״ — הרי זה גט ואינו גט, אלו דברי חכמים, שהם מסופקים אם היתה כוונתו שיחול הגט למפרע מעכשיו, וגט הוא, או שהיתה כוונתו לחזור בו ולומר שיחול לאחר מותו ואינו גט כלל. רבי אומר: כזה גט, כלומר, גט כשר הוא לפי שזה היה תנאי הגט — שיחול מעכשיו רק לאחר שימות.

וְנֵימָא רַב: הֲלָכָה כְּרַבָּנַן, וְנֵימָא שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי! צְרִיכָא. דְּאִילּוּ אֲמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבָּנַן – הֲוָה אָמִינָא: הָתָם דִּלְרַחוּקָהּ קָאָתֵי, אֲבָל הָכָא דִּלְקָרוּבָהּ קָאָתֵי – אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל, דִּתְנָאָה הֲוַאי.

ומקשים: ונימא [ושיאמר] רב במקום לפרש את שיטתו: הלכה כרבנן [כחכמים], ונימא [ויאמר] שמואל הלכה כרבי! ומשיבים: צריכא [צריך] שתיאמר מחלוקתם זו במפורש. שאילו אמר רב רק הלכה כרבנן [כחכמים] הוה אמינא [הייתי אומר]: התם דלרחוקה קאתי [שם בגט שלרחק אותה הוא בא] אומרים אנו שמא רצה לחזור בו מן הגירושין, אבל הכא דלקרובה קאתי [כאן בקידושין שלקרב אותה הוא בא] אימא [אמור] שמודה ליה [לו] לשמואל דתנאה הואי [שבודאי תנאי הוא] ורוצה לקדש אותה בזמן קרוב.

וְאִי אֲמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי – הֲוָה אָמִינָא: הָתָם הוּא דְּאֵין גֵּט לְאַחַר מִיתָה, אֲבָל הָכָא דְּיֵשׁ קִידּוּשִׁין לְאַחַר שְׁלֹשִׁים – אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַב. צְרִיכָא.

ו להיפך, אי [אילו] אמר שמואל רק שהלכה כ שיטת רבי, הוה אמינא [הייתי אומר]: התם [שם] הוא שאומר רבי שהוא גט משום שאין גט לאחר מיתה, ולכן לא מסתבר לומר שחזר בו ורצונו לגרשה רק לאחר מיתה. אבל הכא [כאן] שיש קידושין לאחר שלשים, וייתכן שכוונתו היתה לחזור בו, אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] שמואל לרב בקידושין, על כן צריכא [צריכה] המחלוקת בענין קידושין להיאמר במפורש.

אֲמַר אַבַּיֵי: וּלְטַעֲמֵיהּ דְּרַב, בָּא אֶחָד וְאָמַר לָהּ ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי מֵעַכְשָׁיו וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם״. וּבָא אַחֵר וְאָמַר לָהּ ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי מֵעַכְשָׁיו וּלְאַחַר עֶשְׂרִים יוֹם״

אמר אביי: ולטעמיה [ולטעמו, לפי שיטתו] של רב אם בא אחד ואמר לה ״הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום״, ובא אחר בתוך שלושים יום אלה ואמר לה ״הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרים יום״