לֹא אָמַר וְלֹא כְלוּם. אָמַר לָהּ לְשִׁפְחָתוֹ: ״הֲרֵי אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכָל אָדָם״ – לֹא אָמַר וְלֹא כְלוּם.

לא אמר ולא כלום, שאין זו לשון גירושין. וכן אם אמר לה לשפחתו כשרוצה לשחררה בלשון ״הרי את מותרת לכל אדם״ — לא אמר ולא כלום.

אָמַר לָהּ לְאִשְׁתּוֹ: ״הֲרֵי אַתְּ לְעַצְמֵךְ״ מַהוּ? מִי אָמְרִינַן – לִמְלָאכָה קָאָמַר לָהּ, אוֹ דִּילְמָא – לְגַמְרֵי קָאָמַר לָהּ?

ולאחר שהקדמנו דברים אלה הברורים לנו, יש לשאול: אם אמר לה לאשתו ״הרי את לעצמך״ מהו דינו? מי אמרינן [האם אנו אומרים] שרק ל ענין מלאכה קאמר [אומר] לה, כלומר, ששכר מלאכתה יהיה לעצמה, ולא תעשה מלאכה עבורו, או דילמא [שמא] לגמרי קאמר [אמר] לה שהיא לעצמה, כלומר, שהיא מגורשת.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: גּוּפוֹ שֶׁל גֵּט שִׁחְרוּר: ״הֲרֵי אַתָּה בֶּן חוֹרִין״ ״הֲרֵי אַתָּה לְעַצְמְךָ״. הָשְׁתָּא, וּמָה עֶבֶד כְּנַעֲנִי דִּקְנִי לֵיהּ גּוּפֵיהּ, כִּי אָמַר לֵיהּ ״הֲרֵי אַתָּה לְעַצְמְךָ״ – לְגַמְרֵי קָאָמַר לֵיהּ, אִשָּׁה דְּלָא קְנִי לֵיהּ גּוּפָהּ – לֹא כָּל שֶׁכֵּן?!

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה דתניא [ששנינו בברייתא]: גופו (עיקרו) של גט (שטר) שחרור הוא הלשון: ״הרי אתה בן חורין״, או ״הרי אתה לעצמך״. ומכאן נלמד: השתא [עכשיו, הרי] ומה עבד כנעני דקני ליה גופיה [שקנוי לו לאדון גופו] של העבד, כי אמר ליה [כאשר אומר לו] האדון ״הרי אתה לעצמך״ — שהוא לעצמו לגמרי קאמר ליה [אומר לו] ומשתחרר בכך, אשה שלא קני ליה [קנוי לו לבעלה] גופה, לא כל שכן, שמגרשה לגמרי?

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: אָמַר לְעַבְדּוֹ ״אֵין לִי עֵסֶק בְּךָ״ מַאי? מִי אָמְרִינַן: אֵין לִי עֵסֶק בְּךָ – לְגַמְרֵי קָאָמַר לֵיהּ, אוֹ דִּילְמָא – לִמְלָאכָה קָאָמַר לֵיהּ?

ובאותו ענין אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: אמר לעבדו ״אין לי עסק בך״ מאי [מה] דינו? מי אמרינן [האם אנו אומרים] אין לי עסק בך — לגמרי קאמר ליה [אומר לו] ושחררו בכך, או דילמא [שמא] למלאכה קאמר ליה [אומר לו], כלומר, שהוא משחרר אותו מן החובה לעשות לו מלאכה, אבל לא שחרר אותו מעצם העבדות?

אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב אַשִׁי, וְאָמְרִי לָהּ רַב חָנִין מְחוֹזָאָה לְרַב אַשִׁי, תָּא שְׁמַע: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְנָכְרִי – יָצָא לְחֵירוּת, וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר מֵרַבּוֹ רִאשׁוֹן.

אמר ליה [לו] רב נחמן לרב אשי ואמרי [ויש אומרים] שאמר לה [זאת] רב חנין מחוזאה לרב אשי: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו: המוכר עבדו לגוי — יצא העבד לחירות, שקנסו את האדון משום שהוא מפקיע בכך את העבד מן המצוות, וצריך העבד בכל זאת גט שחרור מרבו ראשון כדי שייחשב כבן חורין לגמרי,

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁלֹּא כָּתַב עָלָיו אוֹנוֹ, אֲבָל כָּתַב עָלָיו אוֹנוֹ – זֶהוּ שִׁחְרוּרוֹ. הֵיכִי דָּמֵי אוֹנוֹ? אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: דְּכָתַב לֵיהּ ״כְּשֶׁתִּבְרַח מִמֶּנּוּ אֵין לִי עֵסֶק בְּךָ״.

אמר רבן שמעון בן גמליאל והוסיף על דין זה: במה דברים אמורים שלא כתב עליו על העבד אונו (שטר) כאשר מכרו לגוי, אבל אם כתב עליו אונו — זה עצמו שחרורו. שואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] אונו? ומשיבים: אמר רב ששת: דכתב ליה [שכותב לו] ״כשתברח ממנו — אין לי עסק בך״ ומכאן משמע שלשון ״אין לי עסק בך״ היא לשון שחרור.

אָמַר אַבַּיֵי: הַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. בַּהֲנָאַת מִלְוֶה – מְקוּדֶּשֶׁת, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית.

אמר אביי: המקדש אשה במלוה שהלווה בזמנו כסף לאשה ואומר לה שבסכום הזה שהלווה לה תתקדש לו — אינה מקודשת, לפי שאינו יכול לקדש אלא במתן כסף או שווה כסף בשעת קידושין, ואף שהיא חייבת לו כסף, אין המלוה עתה כסף ממש אלא רק התחייבות מצד האשה, ובשעת קידושין בעצם אינו נותן לה דבר. אבל אם מקדשה בהנאת מלוה שהלווה לה — מקודשת, ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית, שנמצא הבעל מרוויח דבר מן ההלוואה.

הַאי הֲנָאַת מִלְוֶה הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא דְּאַזְקָפָהּ, דַּאֲמַר לָהּ אַרְבַּע בַּחֲמִשָּׁה – הָא רִבִּית מַעַלְיְיתָא הוּא, וְעוֹד: הַיְינוּ מִלְוֶה!

שהלווה ומבררים: האי [זו] הנאת מלוה, היכי דמי [כיצד היא בדיוק]? אילימא דאזקפה [אם תאמר שזקף, קבע עליה] רבית בשעת ההלוואה, כגון שאמר לה שמלווה לה ארבע מטבעות ב תמורה לחמשה שתתן לו בזמן הפרעון והוא מקדשה בשכר הויתור שמוותר לה על המטבע הנוסף — הא [הרי] רבית מעלייתא הוא [מעולה, גמורה, היא] ולא ״הערמת ריבית״ בלבד. ועוד, כאשר מוותר לה על המטבע הנוספת, הרי מכל מקום הוא מוותר בכך רק על התחייבות שיש לה כלפיו, אבל אין הוא נותן לה דבר משלו, ואם כן היינו [זהו] מלוה שבו, כאמור, אינה מקודשת!

לָא צְרִיכָא, דְּאַרְוַוח לָהּ זִימְנָא.

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן דארווח [שריווח, הרחיב, דחה] לה זימנא [את הזמן], שהגיע זמן הפרעון בזמן מסויים, והוא אומר לה שבשכר ההנאה שיש לה, מדחיית זמן הפרעון, תתקדש לו, ואם כן נמצא שהוא מקדש אותה במה שנותן לה עכשיו.

אָמַר רָבָא: הֵילָךְ מָנֶה עַל מְנָת שֶׁתַּחֲזִירֵהוּ לִי, בְּמֶכֶר – לֹא קָנָה; בְּאִשָּׁה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת; בְּפִדְיוֹן הַבֵּן – אֵין בְּנוֹ פָּדוּי;

אמר רבא: אם אמר אדם לחבירו ״הילך (הרי לך) מנה על מנת שתחזירהו לי״; במכר, אם נותן מנה זה על מנת לקנות בו דבר — לא קנה, שהרי לא נתן למוכר דבר, וכן באשה שנתן לה בקידושיה כסף על מנת להחזיר — אינה מקודשת, בפדיון הבן שנתן לכהן דמי פדיון חמישה סלעים על מנת להחזיר — אין בנו פדוי, ואם עשה כן

בִּתְרוּמָה – יָצָא יְדֵי נְתִינָה, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּכֹהֵן הַמְסַיֵּיעַ בְּבֵית הַגְּרָנוֹת.

בתרומה שנתנה לכהן על מנת להחזיר יצא ידי נתינה מעיקר הדין, וכאשר מקבל את התרומה בחזרה הריהי מעתה שלו ואף שאסור לו לאוכלה מפני קדושת תרומה — יכול הוא למוכרה לכהנים. ו אולם אסור לעשות כן לכתחילה, מפני ש כהן זה נראה ככהן המסייע בבית הגרנות, שמן הסתם ישלם לו בעל התרומה עבור שירות זה ונעשה ככהן העובד בגורן על מנת שיתנו לו תרומה, והרי הוא מבזה בכך את כבוד הכהונה.

מַאי קָסָבַר רָבָא? אִי קָסָבַר מַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִיר שְׁמָהּ מַתָּנָה – אֲפִילּוּ כּוּלְּהוּ נַמִי. וְאִי קָסָבַר לָא שְׁמָהּ מַתָּנָה – אֲפִילּוּ תְּרוּמָה נַמִי לָא!

לעיקרם של הדברים שואלים: מאי קסבר [מה סבור] רבא? אי קסבר [אם סבור הוא] שמתנה על מנת להחזיר שמה (נחשבת) מתנה — אם כן, לא רק בתרומה אלא אפילו כולהו נמי [כולם בכל שאר המקרים גם כן] תחשב מתנה גמורה, ואי קסבר [ואם סבור הוא] שלא שמה מתנה — אפילו לענין תרומה נמי [גם כן] לא תחשב כנתינה כלל.

וְעוֹד, הָא רָבָא הוּא דְּאָמַר: מַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִיר – שְׁמָהּ מַתָּנָה! דַּאֲמַר רָבָא: ״הֵילָךְ אֶתְרוֹג זֶה עַל מְנָת שֶׁתַּחֲזִירֵהוּ לִי״, נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ – יָצָא; וְאִם לָאו – לֹא יָצָא!

ועוד, הא [הרי] רבא עצמו הוא שאמר: מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה! שאמר רבא: האומר לחבירו ״הילך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי״ ונטלו המקבל ובירך עליו והחזירו — יצא ידי חובה. ואם לאו [לא] החזירו — לא יצא, שהרי לא ניתנה לו המתנה אלא על מנת שיחזיר. ומכל מקום משמע שלדעת רבא מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה!

אֶלָּא אֲמַר רַב אַשִׁי: בְּכוּלְּהוּ קָנֵי, לְבַר מֵאִשָּׁה, לְפִי שֶׁאֵין אִשָּׁה נִקְנֵית בַּחֲלִיפִין. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא מָר בְּרֵיהּ דְּרַב נְחֶמְיָה לְרַב אַשִׁי: הָכִי אָמְרִינַן מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא כְּוָותֵיךְ.

אלא אמר רב אשי: בכולהו קני [בכולם הוא קונה] לבר [חוץ] מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין אלא בקנין גמור. אמר ליה [לו] רב הונא מר בריה [בנו] של רב נחמיה לרב אשי: הכי אמרינן משמיה [כך אומרים אנו משמו] של רבא כוותיך [כשיטתך] ולא כנוסח שאמרו תחילה.

אָמַר רָבָא: ״תֵּן מָנֶה לִפְלוֹנִי

אמר רבא: אמרה אשה לאדם ״תן מנה לפלוני