מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ שֶׁנִּתְקָרֵעַ הַגֵּט אוֹ שֶׁאָבַד. לְרַב הוּנָא הָוֵי גֵּט, לְרַב יְהוּדָה לָא הָוֵי גֵּט.

מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] למעשה? שהרי אף לדעת רב הונא אינה יכולה להנשא לאדם אחר עד שתתן! שכל עוד לא התקיים התנאי לא חל הגט והריהי אשת הראשון! ומשיבים: איכא בינייהו [יש הבדל ביניהם] למעשה כגון שנתקרע הגט או שאבד בינתיים; לרב הונא הוי [הריהו] גט, שהרי חלו הגירושין משעת נתינה, לרב יהודה לא הוי [אינו] גט, שצריך שיהיה הגט קיים בזמן חלותו.

וּצְרִיכָא. דְּאִי אַשְׁמַעִינַן גַּבֵּי קִידּוּשִׁין – בְּהָא קָאָמַר רַב הוּנָא, מִשּׁוּם דִּלְקָרוּבָהּ קָאָתֵי, אֲבָל גֵּירוּשִׁין דִּלְרַחֲקָהּ קָאָתֵי – אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַב יְהוּדָה.

ומעירים: וצריכא [וצריך] שתיאמרנה שתי המחלוקות ואי אפשר ללמוד אחת מחברתה. דאי אשמעינן [שאילו היה משמיע לנו] שחולקים רק לגבי קידושין, היינו אומרים כי דווקא בהא קאמר [בזו אומר] רב הונא שהקידושין חלים מיד, אף שצריך אחר כך לתת, משום שבקידושין דלקרובה קאתי [שלקרב אותה הוא בא] מן הסתם התכוון שיחו לו הקידושין מיד, אבל בגירושין דלרחקה קאתי [שלרחק אותה הוא בא] אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לרב יהודה שלא יחולו הגירושין אלא משעה שתתן.

וְאִי אִיתְּמַר בְּהַךְ – בְּהַךְ קָאָמַר רַב הוּנָא, מִשּׁוּם דְּאִיהוּ לָא כְּסִיף לֵיהּ לְמִתְבְּעָהּ, אֲבָל הָכָא, דְּאִיהִי כְּסִיפָא לָהּ לְמִיתְבְּעֵיהּ – אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַב יְהוּדָה. צְרִיכָא.

ולהיפך, ואי איתמר בהך [ואם היתה נאמרת מחלוקתם רק בזו, בגירושין] היינו אומרים: בהך קאמר [בזו אומר] רב הונא שהגט חל מיד משום דאיהו לא כסיף ליה למתבעה [שהוא אינו מתבייש לתבוע ממנה] את הכסף כאשר ירצה ויעמוד ויגרש מיד, אבל הכא [כאן] בקידושין, דאיהי כסיפא לה למיתבעיה [שהיא מתביישת לתבוע אותו] אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לרב יהודה שהאשה אינה גומרת בליבה להתקדש עד שתקבל את הכסף בפועל, על כן צריכא [צריך] שתיאמר המחלוקת בשני המקרים.

מֵיתִיבֵי: ״הֲרֵי זֶה גִּיטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז״ – אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְקָרֵעַ הַגֵּט אוֹ שֶׁאָבַד – הֲרֵי זוֹ מְגוֹרֶשֶׁת. לְאַחֵר לֹא תִּנָּשֵׂא עַד שֶׁתִּתֵּן.

מיתיבי [מקשים] על רב יהודה ממה ששנינו: האומר לאשתו ״הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז״, אף על פי שנתקרע הגט או שאבד — הרי זו מגורשת, ואולם לאחר לא תנשא עד שתתן, כדברי רב הונא שהגט חל מיד בשעת נתינתו.

וְעוֹד תַּנְיָא: אָמַר לָהּ ״הֲרֵי זֶה גִּיטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז״ וּמֵת, נָתְנָה – אֵין זְקוּקָה לַיָּבָם; לֹא נָתְנָה – זְקוּקָה לַיָּבָם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: נוֹתֶנֶת לְאָחִיו, אוֹ לְאָבִיו, אוֹ לְאֶחָד מִן הַקְּרוֹבִים.

ועוד תניא [שנויה ברייתא]: אמר לה ״הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז״ ומת, אם נתנה לו — אין זקוקה ליבם, שהרי גרושה גמורה היא, לא נתנה — זקוקה ליבם. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם לא נתנה בחייו נו‍תנת לאחיו או לאביו או לאחד מן הקרובים היורשים אותו ומגורשת למפרע.

עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי, אֶלָּא דְּמָר סָבַר: ״לִי״ – וְלֹא לְיוֹרְשַׁיי, וּמַר סָבַר: אֲפִילּוּ לְיוֹרְשַׁיי. דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהָא תְּנָאָה הָוֵי. תְּיוּבְתָּא דְּרַב יְהוּדָה!

ונדייק: עד כאן לא שמענו כי פליגי [חלוקים הם] אלא דמר סבר [שחכם זה, סתם ברייתא, סבור] ש״על מנת שתתני לי״ כוונתו לי ולא ליורשיי ומשום כך, אם לא נתנה לו אינה מגורשת כי לא התקיים התנאי, ומר סבר [וחכם זה, רבן שמעון, סבור] שכוונתו אפילו כשתתני ליורשיי, אבל דכולי עלמא מיהא [לדעת הכל על כל פנים] תנאה הוי [תנאי הוא], וחלות הגירושין היא כבר משעת נתינה, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על דברי רב יהודה!

אָמַר לָךְ רַב יְהוּדָה: הָא מַנִּי? רַבִּי הִיא, דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַבִּי: כָּל הָאוֹמֵר ״עַל מְנָת״ כְּאוֹמֵר ״מֵעַכְשָׁיו״ דָּמֵי, וּפְלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ, וַאֲנָא דַּאֲמָרִי כְּרַבָּנַן.

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב יהודה: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא] — שיטת רבי היא. שאמר רב הונא אמר רבי: כל האומר ״על מנת״ כאומר ״מעכשיו״ דמי [נחשב], שלשיטת רבי לשון ״על מנת״ משמעה העמדת תנאי על מעשה שחל מעכשיו, ו אולם פליגי רבנן עליה [חלוקים חכמים עליו] וסבורים שבלשון זאת אין המעשה חל מעכשיו, אלא רק משעה שיעשה את הדבר. ואנא דאמרי כרבנן [ואני שאמרתי כדברי חכמים] ולפי שיטתם אמרתי.

גּוּפָא; אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַבִּי: כָּל הָאוֹמֵר ״עַל מְנָת״ כְּאוֹמֵר ״מֵעַכְשָׁיו״ דָּמֵי. אֲמַר רַבִּי זֵירָא: כִּי הָוֵינַן בְּבָבֶל הֲוָה אָמְרִינַן, הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַבִּי כָּל הָאוֹמֵר ״עַל מְנָת״ כְּאוֹמֵר ״מֵעַכְשָׁיו״ דָּמֵי – פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ.

גופא [לגופה] של אותה הלכה, אמר רב הונא אמר רבי: כל האומר ״על מנת״ כאומר ״מעכשיו״ דמי [נחשב]. אמר ר׳ זירא: כי הוינן [כאשר היינו] בבבל הוה אמרינן [היינו אומרים]: הא [זו] שאמר רב הונא אמר רבי: כל האומר ״על מנת״ כאומר ״מעכשיו״ דמי [נחשב], פליגי רבנן עליה [חלוקים חכמים עליו].

כִּי סָלְקִי לְהָתָם אַשְׁכַּחֵיהּ לְרַבִּי אַסִי דְּיָתֵיב וְקָאָמַר לָהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: הַכֹּל מוֹדִים בְּאוֹמֵר ״עַל מְנָת״ כְּאוֹמֵר ״מֵעַכְשָׁיו״ דָּמֵי. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא ״מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה״.

כי סלקי להתם [כאשר עליתי לשם, לארץ ישראל] אשכחיה [מצא] את ר׳ אסי דיתיב וקאמר לה משמיה [שישב ואמר אותה משמו] של ר׳ יוחנן, וכך אמר: הכל מודים באומר ״על מנת״ שכאומר ״מעכשיו״ דמי [נחשב], לא נחלקו אלא באומר ״מהיום ולאחר מיתה״ אם לאחר מיתה נחשב כתנאי או כחזרה.

וְהָתַנְיָא: ״מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה״ – גֵּט וְאֵינוֹ גֵּט, דִּבְרֵי חֲכָמִים, רַבִּי אוֹמֵר: כָּזֶה גֵּט.

והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא]: האומר ״הרי זה גיטך מהיום ולאחר מיתה״ — הרי זה גט ואינו גט, אלו דברי חכמים, שמסופקים הם אם חזר בו ממה שאמר ״מהיום״ והתכוון בגט לאחר מיתה, שאינו גט כלל. או שמא היה זה תנאי, שחלות הגט מהיום תלויה בזה שימות. ואילו רבי אומר: כזה הוא גט גמור.

וּלְרַב יְהוּדָה, דַּאֲמַר בְּ״עַל מְנָת״ נַמִי פְּלִיגִי, אַדְּמִיפַּלְגִי בְּ״מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה״ נִיפְלְגִי בְּ״עַל מְנָת״?

ושואלים: ולרב יהודה שאמר ב״על מנת״ נמי פליגי [גם כן הם חלוקים], אדמיפלגי [עד שהם, רבי וחכמים, חולקים] ב בעיה של ״מהיום ולאחר מיתה״ — ניפלגי [שיחלקו] ב מקרה שאמר תנאי זה בלשון ״על מנת״?

לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחַ דְּרַבִּי, דְּ״מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה״ נַמִי הֲרֵי זֶה גֵּט. וְנִיפְלְגִי בְּ״עַל מְנָת״ לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחַ דְּרַבָּנַן! כֹּחַ דְּהֶיתֵּירָא עָדִיף.

ומשיבים: לשיטתו יש לומר שהם חלוקים גם בדבר זה, אבל שנה בלשון זו כדי להודיעך כח של רבי עד כמה הוא מרחיק ללכת בשיטתו ש״מהיום ולאחר מיתה״ נמי [גם כן] הרי זה גט. ומקשים: וניפלגי [ושיחלקו] ב״על מנת״ להודיעך כח של רבנן [חכמים] עד כמה הם מחמירים, שסבורים שאף זה אינו גט! ומשיבים: מכל מקום כח דהיתירא [של היתר] עדיף להודיענו, שעדיף לנו לשנות את המחלוקת בדרך שיתברר עד כמה מרחיק המתיר בסברתו.

״עַל מְנָת שֶׁאֶתֵּן לָךְ מִכָּאן״ וכו׳. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לָאו תְּנָאָה הוּא, וּלְזָרוּזֵיהּ קָאָמַר. קָא מַשְׁמַע לָן.

שנינו במשנה שהאומר לאשה ״הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מכאן ועד שלושים יום "— יתן לה בתוך הזמן והיא מקודשת. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכך הוא! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: הזמן שקבע לאו תנאה הוא [אינו תנאי] מהותי ו רק לזרוזיה קאמר [לזרז בדבר אמר אותו], שרצה להוכיח על ידי קביעת הזמן שכוונתו רצינית, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שגם זה הוא חלק מהותי בתנאי, וביטולו מבטל את הקידושין.

״עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי מָאתַיִם זוּז״ וכו׳. וְנֵיחוּשׁ שֶׁמָּא יֵשׁ לוֹ? וְעוֹד, תַּנְיָא: חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא יֵשׁ לוֹ!

עוד שנינו במשנה שהאומר ״על מנת שיש לי מאתים זוז״, אם יש לו — הרי זו מקודשת ואם לאו — אינה מקודשת. ושואלים: וניחוש [ונחשוש] שמא יש לו אף שלא הראה אותם לה, וכיצד ניתן לבטל את הקידושין מהעדר הוכחה חיובית? ועוד, תניא [שנויה ברייתא] במפורש: חיישינן [חוששים אנו] שמא יש לו!

לָא קַשְׁיָא; הָא – בְּקִידּוּשֵׁי וַדַּאי; הָא – בְּקִידּוּשֵׁי סָפֵק.

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה, במשנתנו], מדובר בקידושי ודאי, וכיון שלא הוכיח שיש לו — אין אלה קידושי ודאי, הא [זה בברייתא] מדובר בקידושי ספק שמידי הספק לא יצא, ואי אפשר לבטל קידושין אלה לחלוטין.

״עַל מְנָת שֶׁאַרְאֵךְ מָאתַיִם זוּז״ וכו׳. תָּנָא: לֹא נִתְכַּוְּנָה אֶלָּא לִרְאוֹת מִשֶּׁלּוֹ. ״וְאִם הֶרְאָה לָהּ עַל הַשֻּׁלְחָן אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת״. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דְּאַף עַל גַּב דְּנָקַט דָּמֵי בְּעִיסְקָא.

על מה ששנינו ״על מנת שאראך מאתים זוז״ — הרי זו מקודשת ויראה לה. תנא [שנה החכם] בתוספתא: לא נתכונה האשה אלא לראות משלו, ולא לראות סתם סכום כסף. על מה ששנינו שאם הראה לה על השלחן אינה מקודשת, שואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכך הוא, שהרי האשה נתכוונה לראות כסף שלו! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא אף על גב דנקט דמי בעיסקא [אף על פי שמחזיק כספים אלה בעיסקה], שבעל הכסף נתן לו כספים אלה לצורך עיסקה משותפת, ומכל מקום כיון שאינם שלו לא נתקיים התנאי.

מתני׳ ״עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי בֵּית כּוֹר עָפָר״ – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת, וְיֵשׁ לוֹ. ״עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי״, אִם יֵשׁ לוֹ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם – מְקוּדֶּשֶׁת; וְאִם לָאו – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. ״עַל מְנָת שֶׁאַרְאֵךְ בֵּית כּוֹר עָפָר״ – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת, וְיַרְאֶנָּה. וְאִם הֶרְאָה בְּבִקְעָה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת.

האומר לאשה ״הרי את מקודשת לי על מנת שיש לי שטח זריעה של בית כור עפר״ — הרי זו מקודשת ו בלבד שיש לו. ואם אמר לה ״על מנת שיש לי במקום פלוני״, אם יש לו באותו מקום — מקודשת, ואם לאו [לא] — אינה מקודשת. אמר ״על מנת שאראך בית כור עפר״ — הרי זו מקודשת ויראנה. ואם הראה בבקעה, כלומר, שדה בין השדות, שאינו שלו — אינה מקודשת.

גמ׳ וְנֵיחוּשׁ שֶׁמָּא יֵשׁ לוֹ! וְעוֹד, תַּנְיָא: חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא יֵשׁ לוֹ! לָא קַשְׁיָא; הָא – בְּקִידּוּשֵׁי וַדַּאי, הָא – בְּקִידּוּשֵׁי סָפֵק.

על דברי המשנה, שרק אם יש לו בית כור מקודשת ואם לא אינה מקודשת. שואלים: וניחוש [ונחשוש] שמא באמת יש לו! ועוד, תניא [שנויה ברייתא במפורש]: חיישינן [חוששים אנו] במקרה כזה שמא יש לו! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה] דין משנתנו מדבר בענין קידושי ודאי, וכיון שלא הוכיח זאת אינם קידושין, הא [זה] הדין בברייתא מדובר בקידושי ספק.

לָמָּה לִי לְמִיתְנָא גַּבֵּי אַרְעָא, וְלָמָּה לִי לְמִיתְנָא גַּבֵּי זוּזֵי? צְרִיכָא. דְּאִי אַשְׁמַעִינַן גַּבֵּי זוּזֵי – מִשּׁוּם דַּעֲבִידֵי אֱינָשֵׁי דְּמַצְנְעֵי. אֲבָל אַרְעָא, אֵימָא: אִי דְּאִית לֵיהּ אַרְעָא – קָלָא אִית לֵיהּ. קָא מַשְׁמַע לָן.

ושואלים: למה לי למיתנא [לשנות] את המשנה הזאת גבי ארעא ביחס לקרקע] ולמה לי למיתנא [לשנות] במשנה הקודמת גבי זוזי [ביחס לכספים], הלא לכאורה אין הבדל כלל בין המקרים! ומשיבים: צריכא [צריך] שייאמר הדבר בשני המקרים; דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק לגבי זוזי [כספים] היינו אומרים דווקא בכספים היא ספק מקודשת משום דעבידי אינשי דמצנעי [שעשויים אנשים שמחביאים] את מעותיהם ואין הכל יודעים אם יש להם כסף. אבל ארעא [קרקע], אימא [אמור]: אי דאית ליה ארעא [אם יש לו קרקע] — קלא אית ליה [קול, פירסום, יש לו], שהרי אינו יכול להחביא אותה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שייתכן שיש קרקע בבעלותו ואף על פי כן אין הדבר ידוע לרבים.

״עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי אִם יֵשׁ לוֹ״ וכו׳. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: אָמַר לָהּ ״מַאי נָפְקָא לָךְ מִינָּהּ, אֲנָא טָרַחְנָא וּמַיְיתִינָא״, קָמַשְׁמַע לָן.

על מה ששנינו שאם אמר ״על מנת שיש לי במקום פלוני״, אם יש לו באותו מקום — הרי זו מקודשת. שואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שאם אין לו באותו מקום אינה מקודשת, שהרי תנאי היה! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: אמר [יכול היה לומר] לה: מאי נפקא [מה יוצא] לך מינה [מזה], שגם אם השדה אינו במקום זה אלא במקום אחר, ואפילו מרוחק יותר אנא טרחנא ומייתינא [אני אטרח ואביא] מן השדה אל הבית, ומה את מפסידה? על כן קמשמע לן [השמיע לנו] שכיון שלא נתקיים התנאי בטלו הקידושין.

״עַל מְנָת שֶׁאַרְאֵךְ בֵּית כּוֹר עָפָר״. תָּאנָא: לֹא נִתְכַּוְּונָה זוֹ אֶלָּא לִרְאוֹת מִשֶּׁלּוֹ. ״וְאִם הֶרְאָה בְּבִקְעָה אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת״. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא דְּנָקֵיט בְּדִיסְתּוֹרָא.

עוד על מה ששנינו שאם אמר לה ״על מנת שאראך בית כור עפר״ — הרי זו מקודשת ויראנה, תאנא [שנה החכם] בתוספתא: לא נתכוונה זו אלא לראות משלו. שנינו במשנה שאם הראה לה בית כור עפר בבקעה — אינה מקודשת. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן דנקיט בדיסתורא [שמחזיק את השדה באריסות] ויש לו שותפות מסויימת בו, ובכל זאת אינו שלו ולא לכך נתכוונה ואינה מקודשת.

גַּבֵּי הֶקְדֵּשׁ תְּנַן:

ומעירים: לגבי הקדש תנן [שנינו במשנה]: