לָמָּה לִי? שְׁמַע מִינָּהּ לִתְנַאי כָּפוּל הוּא דְּאָתָא.

למה לי? שמע מינה [למד מכאן] של למד ענין תנאי כפול הוא דאתא [שבא], שאם לא יקיימו את התנאי ינחלו יחד עם אחיהם בארץ כנען דווקא ולא בארץ הגלעד.

וְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אָמַר: אִי לָא כָּתַב רַחֲמָנָא ״בְּאֶרֶץ כְּנָעַן״, הֲוָה אָמִינָא ״וְנֹאחֲזוּ בְתֹכֲכֶם״ – בְּאֶרֶץ גִּלְעָד, אֲבָל אֶרֶץ כְּנָעַן – כְּלָל לֹא. וְרַבִּי מֵאִיר: ״בְּתֹכֲכֶם״ – כָּל הֵיכָא דְּאִית לְכוּ מַשְׁמַע.

ור׳ חנינא בן גמליאל (אמר): אי [אילו] לא כתב רחמנא [היתה כותבת התורה] ״בארץ כנען״, הוה אמינא [הייתי אומר] ״ונאחזו בתככם״ (במדבר לב, ל) כוונתו — בארץ גלעד, שיחלקו בה עם שאר השבטים. אבל ארץ כנען — כלל לא יקבלו בה נחלה. ושואלים: ור׳ מאיר מה הוא אומר על כך? ומשיבים: לדעתו ״בתככם״ — כל היכא דאית לכו משמע [מקום שיש לכם בו אחוזה משמע] ובכלל זה ארץ כנען. ולפיכך לא בא הביטוי ״ארץ כנען״ אלא לכפול את התנאי.

תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל: מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁהָיָה מְחַלֵּק נְכָסָיו לְבָנָיו, אָמַר: פְּלוֹנִי בְּנִי יִירַשׁ שָׂדֶה פְּלוֹנִית, וּפְלוֹנִי בְּנִי יִירַשׁ שָׂדֶה פְּלוֹנִית, וּפְלוֹנִי בְּנִי יִתֵּן מָאתַיִם זוּז וְיִירַשׁ שָׂדֶה פְּלוֹנִית, וְאִם לֹא יִתֵּן – יִירַשׁ עִם אֶחָיו בִּשְׁאָר נְכָסִים.

תניא [שנויה ברייתא] בענייננו: אמר ר׳ חנינא בן גמליאל: משל למה הדבר, תנאי בני גד ובני ראובן, דומה — לאדם שהיה מחלק נכסיו לבניו, אמר: פלוני בני יירש שדה פלונית, ופלוני בני יירש שדה פלונית, ופלוני בני יתן מאתים זוז ויירש שדה פלונית, ואם לא יתן — יירש עם אחיו בשאר נכסים.

מִי גָּרַם לוֹ לִירַשׁ עִם אֶחָיו בִּשְׁאָר נְכָסִים? כְּפֵילוֹ גָּרַם לוֹ.

מי גרם לו לירש עם אחיו בשאר נכסים — כפילו גרם לו. כלומר, זה שהוסיף וכפל האב והסביר מה יהא כשלא יתן. שאם לא היה כופל דבריו, ולא היה הבן נותן מאתים זוז לא היה נוטל כלום בשאר הנכסים.

וְהָא לָא דָּמְיָא מָשָׁל לְמַתְנִיתִין; הָתָם קָתָנֵי: יֵשׁ בְּמַשְׁמַע שֶׁאֲפִילּוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן לֹא יִנְחֲלוּ – אַלְמָא: כְּפִילָה לְאֶרֶץ גִּלְעָד נַמִי מְהַנֵּי,

ומקשים: והא לא דמיא [והרי אינו דומה] המשל למתניתין [למשנתנו]; התם קתני [שם במשנה שנה]: יש במשמע שאפילו בארץ כנען לא ינחלו, וכל שכן בארץ הגלעד, אלמא [מכאן] שכפילה לארץ גלעד נמי מהני [גם כן מועילה] שיחלקו בה עם שאר השבטים, שאלמלא כן לא היו בני גד ובני ראובן נוטלים חלק אף בגלעד,

וְהָכָא קָתָנֵי: מִי גָּרַם לוֹ לִירַשׁ עִם אֶחָיו בִּשְׁאָר נְכָסִים? כְּפֵילוֹ גָּרַם לוֹ. אַלְמָא: כְּפִילָה לִשְׁאָר נְכָסִים הוּא דְּקָמְהַנֵּי!

והכא קתני [וכאן שנה]: מי גרם לו לירש עם אחיו בשאר נכסים שכבר חילק לאחיו — כפילו גרם לו, אלמא [מכאן] שכפילה דווקא לשאר נכסים הוא דקמהני [שמועילה], אבל בחלק המגיע מן השדה שהיה צריך למלא בו תנאי היה זוכה בכל מקרה ולפי דרך זו, גם אלמלא הכפל היו בני גד וראובן נוטלים חלק בארץ הגלעד!

לָא קַשְׁיָא; הָא – מִקַּמֵּי דְּנֵימָא לֵיהּ רַבִּי מֵאִיר ״וְנֹאחֲזוּ״,

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה] שאמר ר׳ חנינא במשנה — אמר מקמי דנימא ליה [לפני שאמר לו] ר׳ מאיר שלשיטתו די היה לכתוב ״ונאחזו״ ואז היה במשמע שבלי הכפל לא יטלו בשניהם,

הָא – לְבָתַר דְּנֵימָא לֵיהּ רַבִּי מֵאִיר ״וְנֹאחֲזוּ״.

הא [זה] המשל שאמר בברייתא — לבתר דנימא ליה [זה לאחר שאמר לו] ר׳ מאיר ״ונאחזו״. וענה לו ר׳ חנינא ש״ונאחזו״ הכוונה לגלעד והכפל לארץ כנען, ולזה מתאים המשל. ומעתה באים לדון בשיטות אלה.

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מֵאִיר – הַיְינוּ דִּכְתִיב ״אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ״, אֶלָּא לְרַבִּי חֲנִינָא לָמָּה לִי? סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: אִם תֵּיטִיב – אַגְרָא, אִם לֹא תֵיטִיב – לָא אַגְרָא וְלָא דִּינָא. קָא מַשְׁמַע לָן.

בשלמא [נניח] ל שיטת ר׳ מאיר המצריך תנאי כפול היינו דכתיב [זהו שנאמר] בדברי הקדוש ברוך הוא לקין ״אם תיטיב — שאת, ואם לא תיטיב — לפתח חטאת רבץ״ (בראשית ד, ז). אלא לר׳ חנינא למה לי לפרט את שני הצדדים? ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] בלי כפל הדברים: אם תיטיב — תקבל אגרא [שכר], אם לא תיטיב — אין לך לא אגרא [שכר] ולא דינא [דין (עונש)], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כפל הדברים שאם אינו עושה טוב הרי הוא נענש.

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מֵאִיר הַיְינוּ דִּכְתִיב ״אָז תִּנָּקֶה מֵאָלָתִי״. אֶלָּא לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל – לָמָּה לִי?

ועוד, בשלמא [נניח] ל שיטת ר׳ מאיר — היינו דכתיב [זהו שנאמר] בדברי אברהם לאליעזר כששלחו להביא אשה ליצחק ״אז תנקה מאלתי״ (שם כד, מא), אלא לר׳ חנינא בן גמליאל למה לי? והלא מכלל הן אתה שומע לאו! ומשיבים: איצטריך [צריך] הדבר לאומרו, שאם היה אומר רק ״ולקחת אשה לבני״ (שם לח)

אִצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: הֵיכָא דְּנִיחָא לָהּ לְדִידָהּ וְלָא נִיחָא לֵיהּ לְדִידְהוּ – מַיְיתֵי בְּעַל כָּרְחַיְיהוּ. קָא מַשְׁמַע לָן.

סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: היכא דניחא לה לדידה ולא ניחא ליה לדידהו מייתי בעל כרחייהו [במקום שנוח לה עצמה ולא נוח להם לבני המשפחה יביא אותה בעל כורחם], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שגם במקרה כזה אין עליו חובה להביאה.

״אִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה״ לָמָּה לִי? אִצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: הֵיכָא דְּנִיחָא לְהוּ לְדִידְהוּ וְלָא נִיחָא לָהּ לְדִידָהּ – נַיְיתֵי בְּעַל כָּרְחָהּ. קָא מַשְׁמַע לָן.

ושואלים על הכתוב באותה פרשה: ״ו אם לא תאבה האשה ללכת אחריך״ (שם ח) למה לי? ומשיבים: איצטריך [צריך] הדבר לאומרו, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: היכא דניחא להו לדידהו ולא ניחא לה לדידה [במקום שנוח להם ולא נוח לה] — נייתי [שיביא] אותה בעל כרחה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא.

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מֵאִיר – הַיְינוּ דִּכְתִיב ״אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ״ ״וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ״. אֶלָּא לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל לָמָּה לִי? אִצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: ״אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ״ – בְּרָכָה; ״אִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ״ – לָא בְּרָכָה וְלָא קְלָלָה. קָא מַשְׁמַע לָן.

ועוד שואלים: בשלמא [נניח] ל שיטת ר׳ מאיר — היינו דכתיב [זהו שנאמר] ״אם בחקתי תלכו״ (ויקרא כו, ג) יבואו עליכם הברכות וכתוב גם ״ואם בחקתי תמאסו״ (שם טו) תבואנה עליכם הקללות, אלא ל שיטת ר׳ חנינא בן גמליאל למה לי כל זה? ומשיבים: אצטריך [הוצרך] הדבר לאומרו, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: אם בחקתי תלכו — הרי לכם ברכה, ואולם אם בחקותי תמאסו — אין לכם לא ברכה ולא קללה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שיש קללה בדבר.

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מֵאִיר הַיְינוּ דִּכְתִיב ״אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם״ וגו׳ ״וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם״ וגו׳. אֶלָּא לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל לָמָּה לִי? אִצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא ״אִם תֹּאבוּ״ – טוֹבָה, ״וְאִם תְּמָאֲנוּ״ – לָא טוֹבָה וְלָא רָעָה. קָא מַשְׁמַע לָן.

ועוד, בשלמא [נניח] ל דעת ר׳ מאיר היינו דכתיב [זהו שנאמר] ״אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו״ (ישעיה א, יט), ״ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו״ (שם כ), אלא ל דעת ר׳ חנינא בן גמליאל למה לי לכפול? ומשיבים באותה דרך: אצטריך, סלקא דעתך אמינא [צריך הדבר, שמא יעלה על דעתך לומר] ״אם תאבו״ — תהא לכם טובה, ״ואם תמאנו״ — לא תהיה לכם לא טובה ולא רעה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא.

מַאי

אגב הזכרת הפסוק הזה שואלים: מאי [מה] פירוש המילים