גֵּר צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה. מַאי טַעֲמָא? ״מִשְׁפַּט״ כְּתִיב בֵּיהּ, כְּדִין, מִי יֵימָר דְּמִזְדַּקְקוּ לֵיהּ הָנֵי תְּלָתָא?

גר צריך שלשה ישראלים שיקבל גרות בפניהם. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — ״משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח״ (ויקרא כד, כב) כתיב ביה [נאמר בו] בגר, וצריך לנהוג בגיורו כמו דין (משפט), שצריך שיהיו בו שלושה דיינים, ואם כן מי יימר דמזדקקו ליה הני תלתא [מי יאמר שיזקקו לו אותם שלושה] ונמצא שאין הדבר בידו.

מַתְקִיף לָהּ רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל: אֶלָּא מֵעַתָּה, הַנּוֹתֵן פְּרוּטָה לְשִׁפְחָתוֹ, וְאָמַר ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי לְאַחַר שֶׁאֶשְׁתַּחְרְרֵיךְ״ הָכִי נַמִי דְּהָווּ קִידּוּשִׁין? הָכִי הָשְׁתָּא?! הָתָם – מֵעִיקָּרָא בְּהֵמָה, הָשְׁתָּא – דַּעַת אַחֶרֶת.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר׳ אבא בר ממל: אלא מעתה, הנותן פרוטה לשפחתו שלו, ואמר ״הרי את מקודשת לי לאחר שאשתחרריך (שאשחררך)" — הכי נמי דהוו [כך גם כן תאמר שיהיו] קידושין כיון שבידו לשחררה? ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! התם [שם] — מעיקרא היתה נחשבת השפחה לבהמה, השתא [עכשיו] היא כדעת אחרת, שלאחר שנשתחררה הריהי כישראל ואינה נחשבת כאותה אישיות כלל.

וְאֶלָּא הָא דְּאָמַר רַבִּי אוֹשַׁעֲיָא: הַנּוֹתֵן פְּרוּטָה לְאִשְׁתּוֹ, וְאָמַר לָהּ ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי לְאַחַר שֶׁאֲגָרְשֵׁיךְ״ – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. הָכִי נַמִי לְרַבִּי יוֹחָנָן דְּהָווּ קִידּוּשִׁין? נְהִי דִּבְיָדוֹ לְגָרְשָׁהּ, בְּיָדוֹ לְקַדְּשָׁהּ?!

ומקשים: ואלא הא [זו] שאמר ר׳ אושעיא: הנותן פרוטה לאשתו ואמר לה ״הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשיך״ — אינה מקודשת, הכי נמי [כך גם כן] ל דעת ר׳ יוחנן תאמר דהוו [שיהיו] קידושין שהרי בידו לגרשה? ומשיבים: נהי [אם אמנם] שבידו לגרשה, אבל וכי בידו לקדשה שלא מרצונה? ואם כן אין הדבר ברשותו, שלאחר שתתגרש תעמוד ברשות עצמה ולא יהא הדבר תלוי בו עוד.

תִּפְשׁוֹט דְּבָעֵי רַב אוֹשַׁעֲיָא: הַנּוֹתֵן שְׁתֵּי פְרוּטוֹת לְאִשָּׁה, בְּאַחַת אָמַר לָהּ ״הִתְקַדְּשִׁי לִי הַיּוֹם״, וּבְאַחַת אָמַר לָהּ ״הִתְקַדְּשִׁי לִי לְאַחַר שֶׁאֲגָרְשֵׁיךְ״ – תִּפְשׁוֹט מִינָּהּ דְּלָא הָווּ קִידּוּשִׁין! דִּלְמָא כִּי הֵיכִי דְּתָפְסֵי קִידּוּשִׁין הָשְׁתָּא – תָּפְסֵי נַמִי לְאַחַר כֵּן.

ושואלים: אם כן, תפשוט [תפתור] מכאן את השאלה דבעי [ששאל] רב אושעיא: הנותן שתי פרוטות לאשה, באחת אמר לה ״התקדשי לי היום״, ובאחת אמר לה ״התקדשי לי לאחר שאגרשיך״ שהשארנו את השאלה מה דינה של אשה זו לאחר שנתגרשה כשאלה ללא תשובה, תפשוט מינה [תפתור מכאן] שלא הוו [יהיו] קידושין! ומשיבים: ספיקו של רב אושעיא היה דלמא [שמא] במקרה זה כי היכי דתפסי [כמו שתופסים] קידושין השתא [עכשיו] — תפסי נמי [תופסים גם כן] לאחר מכן, שכיון שעכשיו היא ברשות עצמה ומסכימה להתקדש לו יכול הוא לקדשה מעכשיו גם לזמן אחר.

תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: אֵין תּוֹרְמִין מִן הַתָּלוּשׁ עַל הַמְחוּבָּר. וְאִם תָּרַם – אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. כֵּיצַד? אָמַר ״פֵּירוֹת עֲרוּגָה זוֹ תְּלוּשִׁין יִהְיוּ תְּרוּמָה עַל פֵּירוֹת עֲרוּגָה זוֹ מְחוּבֶּרֶת״, ״פֵּירוֹת עֲרוּגָה זוֹ מְחוּבֶּרֶת יִהְיוּ תְּרוּמָה עַל פֵּירוֹת עֲרוּגָה זוֹ תְּלוּשִׁין״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. אֲבָל אָמַר ״לִכְשֶׁיִּתָּלְשׁוּ״ וְנִתְלְשׁוּ – דְּבָרָיו קַיָּימִין.

ומעירים: תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר׳ יוחנן: אין תורמין מן התלוש על המחובר, ואם תרם — אין תרומתו תרומה. כיצד? אמר ״פירות ערוגה זו שהם תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברת״ או ״פירות ערוגה זו מחוברת יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין״ — לא אמר כלום, שאין חובת תרומה אלא על התלוש. אבל אמר שיהיו תרומה ״לכשיתלשו״ ונתלשו — דבריו קיימין, שבידו לתולשם.

יָתֵר עַל כֵּן אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: אֲפִילּוּ אָמַר ״פֵּירוֹת עֲרוּגָה זוֹ תְּלוּשִׁין יִהְיוּ תְּרוּמָה עַל פֵּירוֹת עֲרוּגָה זוֹ מְחוּבֶּרֶת״, ״פֵּירוֹת עֲרוּגָה זוֹ מְחוּבֶּרֶת יִהְיוּ תְּרוּמָה עַל פֵּירוֹת עֲרוּגָה זוֹ תְּלוּשִׁין לִכְשֶׁיָּבִיאוּ שְׁלִישׁ וְיִתָּלְשׁוּ״ וְהֵבִיאוּ שְׁלִישׁ וְנִתְלְשׁוּ – דְּבָרָיו קַיָּימִין.

יתר על כן אמר ר׳ אליעזר בן יעקב: אפילו אמר ״פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברת״, או ״פירות ערוגה זו מחוברת יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיביאו שליש ויתלשו״ ובאותה שעה עדיין לא הגיעו לבישול, ואז אין עליהם עוד כל חיובי תרומות ומעשרות כלל, והביאו שליש, ונתלשו — דבריו קיימין.

אָמַר רַבָּה: לֹא אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אֶלָּא בְּשַׁחַת, אֲבָל בַּאֲגָם – לֹא. רַב יוֹסֵף אָמַר: אֲפִילּוּ בַּאֲגָם. מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי אֲגָם לִישָּׁנָא דְּבוּצְלָנָא הוּא? אֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: דְּאָמַר קְרָא: ״הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ״.

אמר רבה: לא אמר ר׳ אליעזר בן יעקב אלא בשחת, שאף שעדיין לא בשלו השיבולים היטב, מכל מקום יש כבר שיבולים, למרות שאינן בשלות, אבל באגם, כלומר, שהתבואה היתה עדיין רכה לגמרי — לא. רב יוסף אמר: אפילו באגם. ואגב הדברים שואלים: מאי משמע דהאי אגם לישנא דבוצלנא הוא [כיצד משתמע שאגם זה לשון צמיחה היא]? ומשיבים: אמר ר׳ אלעזר: שאמר קרא [הכתוב] ״הלכף כאגמן ראשו״ (ישעיה נח, ה) כלומר, כצמח רך הנראה ככופף ראשו.

כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא: הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ ״אִם יָלְדָה אִשְׁתְּךָ נְקֵבָה מְקוּדֶּשֶׁת לִי״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ מְעוּבֶּרֶת, אֲבָל אִשְׁתּוֹ מְעוּבֶּרֶת – דְּבָרָיו קַיָּימִין. כְּמַאן? אִי כְּרַבָּה – כְּשֶׁהוּכַּר עוּבָּרָהּ. אִי כְּרַב יוֹסֵף – אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוּכַּר עוּבָּרָהּ.

ושואלים: כמאן אזלא הא דתניא [כדעת מי הולכת ברייתא זו ששנינו]: האומר לחברו ״אם ילדה (תלד) אשתך נקבה, תהא אותה בת מקודשת לי״ — לא אמר כלום. ואמר ר׳ חנינא: לא שנו שלא אמר כלום אלא שאין אשתו מעוברת, אבל אם אשתו מעוברת — דבריו קיימין. כמאן [כשיטת מי]? ומשיבים: את הברייתא אפשר לפרש כדברי הכל, אי [אם] כ דעת רבה צריך לומר כשהוכר עוברה כבר, כמו שחת, שניכרות בה כבר השיבולים, אי [אם] כ דעת רב יוסף — אף על פי ש עדיין לא הוכר עוברה.

וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: אָמַר רַבָּה: לָא אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אֶלָּא בְּשַׁחַת דְּבֵי כִּיבְשָׁא, אֲבָל בְּשַׁחַת דְּבֵי שָׁקְיָא – לָא. רַב יוֹסֵף אֲמַר: אֲפִילּוּ בְּשַׁחַת דְּבֵי שָׁקְיָא.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] את כל המחלוקת הזו בלשון אחרת: אמר רבה: לא אמר ר׳ אליעזר בן יעקב את דבריו אלא בשחת דבי כיבשא [של שדה בעל] שאינה צריכה השקיה, אבל בשחת דבי שקיא [של בית שלחין, שצריך להשקות] — לא, כיון שאם לא ישקנה לא תגדל מעצמה, ונחשבת היא כדבר שלא בא לעולם כלל. רב יוסף אמר: אפילו בשחת דבי שקיא [של בית שלחין] שכיון שכבר הגיעה לכדי שחת הריהי דבר שבא לעולם.

כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״אִם יָלְדָה אִשְׁתְּךָ נְקֵבָה מְקוּדֶּשֶׁת לִי״ – לֹא אָמַר כְּלוּם, וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ מְעוּבֶּרֶת, אֲבָל אִשְׁתּוֹ מְעוּבֶּרֶת – דְּבָרָיו קַיָּימִים. כְּמַאן? כְּשֶׁהוּכַּר עוּבָּרָהּ, וְדִבְרֵי הַכֹּל.

ושואלים: לפי לשון זו של המחלוקת, כמאן אזלא הא דתניא [כדעת מי הולכת ברייתא זו ששנינו]: האומר לחבירו ״אם ילדה (תלד) אשתך נקבה תהא זו מקודשת לי״ — לא אמר כלום. ואמר ר׳ חנינא: לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת, אבל אשתו מעוברת — דבריו קיימים. כמאן [כדעת מי] — בודאי כשהוכר עוברה, ו אז הדברים הם כדברי הכל, כלומר, גם רבה וגם רב יוסף, שלא נאמרו דבריו של ר׳ אליעזר בן יעקב אלא בשחת שכבר ניכרות בה השיבולים.

אָמַר אַבַּיֵי: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, וְרַבִּי, וְרַבִּי מֵאִיר – כּוּלְּהוּ סְבִירָא לְהוּ אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב – הָא דַּאֲמָרַן. רַבִּי – דְּתַנְיָא.

אמר אביי: ר׳ אליעזר בן יעקב, ורבי, ור׳ מאיר כולהו סבירא להו [כולם סבורים] סברה אחת שווה — שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, כלומר, שיכול להיות קנין בדבר שעדיין לא הגיע לעולם. ר׳ אליעזר בן יעקב — הא דאמרן [זו שאמרנו], שיכול אדם להרים תרומה אפילו על דבר שלא הגיע עדיין לכלל חיוב במצוה זו. רבי היכן מוצאים שגילה דעה זו — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: