עַל מְנָת שֶׁיִּשְׁתּוֹק אַבָּא. אֵימָא סֵיפָא: מֵת הַבֵּן – מְלַמְּדִין אֶת הָאָב לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה. אַמַּאי? וְהָא שָׁתֵיק. אֶלָּא: אָמַר לָהּ ״עַל מְנָת שֶׁלֹּא יִמְחֶה אַבָּא״.

על מנת שישתוק אבא, שלא יאמר בשעת הקידושין שאינו רוצה. ואולם אם כן, אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה: מת הבן — מלמדין את האב לומר שאינו רוצה. אמאי [מדוע] מועיל הדבר? והא שתיק [והרי שתק] תחילה כששמע זאת! אלא משמע ששתיקתו בלבד אינה נקראת רציה! אלא בהכרח לומר ש״על מנת שירצה אבא״ כוונתו שאמר לה ״על מנת שלא ימחה אבא״ לעולם בקידושין אלו.

רֵישָׁא בְּחַד טַעֲמָא וּמְצִיעָתָא וְסֵיפָא בְּחַד טַעֲמָא?! אֲמַר רַבִּי יַנַּאי: אִין. אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ: שְׁמַע מִינָּהּ לִדְרַבִּי יַנַּאי דָּחְקִינַן וּמוֹקְמִינַן מַתְנִיתִין בִּתְרֵי טַעֲמָא וְאַלִּיבָּא דְּחַד תַּנָּא, וְלָא מוֹקְמִינַן בִּתְרֵי תַּנָּאֵי וּבְחַד טַעֲמָא.

ושואלים: מצאנו איפוא שמפרשים את המשנה רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא [את ראשה בטעם באופן אחד, ואת אמצעה וסופה בטעם אחד]! אמר ר׳ ינאי: אין [כן], כך באמת צריך לפרש. אמר ריש לקיש: שמע מינה [למד מכאן] שר׳ ינאי סבור כי דחקינן ומוקמינן מתניתין בתרי טעמא ואליבא דחד תנא [דוחקים ומעמידים אנו את משנתנו בשני טעמים שני מקרים שונים, אבל לפי שיטתו של תנא אחד] ולא מוקמינן בתרי תנאי ובחד טעמא [ואין אנו מעמידים אותה כדעת שני תנאים ובטעם אחד], שיש להעדיף דרך זו של פרשנות השומרת על אחדות מחבר המשנה.

רַב יוֹסֵף בַּר אַמִי אֲמַר: לְעוֹלָם חַד טַעֲמָא הוּא. וּמַאי ״עַל מְנָת שֶׁיִּרְצֶה אַבָּא״? עַל מְנָת שֶׁלֹּא יִמְחֶה אַבָּא מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם.

רב יוסף בר אמי אמר: לעולם תפרש חד טעמא [שטעם אחד] הוא, כלומר, כל המשנה מדברת באופן אחד של הסבר, ומאי [ומה] פירוש ״על מנת שירצה אבא״ — כוונתו על מנת שלא ימחה אבא מכאן ועד שלשים יום, ולכן שתיקתו עד שלושים יום מלמדת שרצונו בקידושין.

מתני׳ ״קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ לְמִי קִידַּשְׁתִּיהָ״, וּבָא אֶחָד וְאָמַר ״אֲנִי קִידַּשְׁתִּיהָ״ – נֶאֱמָן. זֶה אָמַר ״אֲנִי קִידַּשְׁתִּיהָ״ וְזֶה אָמַר ״אֲנִי קִידַּשְׁתִּיהָ״ – שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִים גֵּט. וְאִם רָצוּ – אֶחָד נוֹתֵן גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס.

אמר אדם ״קדשתי את בתי הקטנה ואיני יודע למי קידשתיה״, ובא אחד ואמר ״אני קידשתיה״ — הרי הוא נאמן; אם באו שנים, וזה, אחד מהם, אמר ״אני קידשתיה״ וזה, השני, אמר ״אני קידשתיה״ — שניהם נותנים לה גט כדי להתירה. ואם רצו — אחד מהם נותן גט, ואחד כונס אותה כאשתו.

גמ׳ אָמַר רַב: נֶאֱמָן לִיתֵּן גֵּט וְאֵין נֶאֱמָן לִכְנוֹס. נֶאֱמָן לִיתֵּן גֵּט – אֵין אָדָם חוֹטֵא וְלֹא לוֹ; וְאֵין נֶאֱמָן לִכְנוֹס – אֵימָא יִצְרוֹ תּוֹקְפוֹ.

אמר רב: מה שאמרנו שאם בא אחד ואמר ״אני קידשתיה״ נאמן, הכוונה היא — נאמן ליתן גט, ואין נאמן לכנוס. ומסבירים: נאמן ליתן גט ואנו מאמינים שהוא היה זה שקידשה, משום שחזקה היא שאין אדם חוטא ולא לו, שאין לחשוד שאדם חוטא בדבר שאינו נהנה ממנו. ומכיון שאינו נושא אותה לעצמו — אין אנו מניחים שחטא ושיקר בלי שתהיה לו הנאה מכך. ואין הוא נאמן לכנוס, מדוע? אימא [אמור] יצרו תוקפו, ומשקר ואומר שהוא זה שקידשה.

רַב אַסִי אָמַר: אַף נֶאֱמָן לִכְנוֹס. וּמוֹדֶה רַב אַסִי בְּאוֹמֶרֶת ״נִתְקַדַּשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדַעַת לְמִי נִתְקַדַּשְׁתִּי״ וּבָא אֶחָד וְאָמַר ״קִידַּשְׁתִּיהָ״ – שֶׁאֵין נֶאֱמָן לִכְנוֹס.

רב אסי אמר: אף נאמן לכנוס, שאינו מעיז לשקר בפני האב לטעון שקיבל ממנו קידושין. ומודה רב אסי ב אשה האומרת ״נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי״ ובא אחד ואמר ״אני הוא שקידשתיה״ — שאין נאמן לכנוס אותה.

תְּנַן: רָצוּ, אֶחָד נוֹתֵן גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס. תְּיוּבְתָּא דְּרַב! אָמַר לְךָ רַב: שָׁאנֵי הָתָם, דְּכֵיוָן דְּאִיכָּא אַחֵר בַּהֲדֵיהּ – אִירְתּוּתֵי מִירְתַּת.

תנן [שנינו במשנתנו]: רצו — אחד מהם נותן לה גט, ואחד כונס אותה, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על שיטתו של רב שהאומר שקידשה נאמן אף לכנוס! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב: שאני התם [שונה שם] במשנתנו שכיון דאיכא [שיש עוד] אחר בהדיה [איתו] אדם נוסף הטוען שקידשה — אירתותי מירתת [מפחד הוא] לשקר.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב אַסִי: ״קִידַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ לְמִי קִידַּשְׁתִּיהָ״ וּבָא אֶחָד וְאָמַר ״קִידַּשְׁתִּיהָ״ – אַף נֶאֱמָן לִכְנוֹס. כְּנָסָהּ, וּבָא אַחֵר וְאָמַר ״אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ״ – לֹא כָּל הֵימֶנּוּ לְאוֹסְרָהּ עָלָיו.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב אסי: אמר אדם ״קידשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה״ ובא אחד ואמר ״אני קידשתיה״ — אף נאמן לכנוס אותה. כנסה אותו אדם, ובא אחר ואמר ״אני הוא שקדשתיה״ — לא כל הימנו (אין זה בכוחו) לאוסרה עליו, על בעלה.

הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה ״נִתְקַדַּשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדַעַת לְמִי נִתְקַדַּשְׁתִּי״, וּבָא אֶחָד וְאָמַר ״אֲנִי קִידַּשְׁתִּי״ – אֵין נֶאֱמָן לִכְנוֹס מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְחַפָּה עָלָיו.

האשה שאמרה ״נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי״ ובא אחד ואמר ״אני הוא שקידשתי אותה "— אין הוא נאמן לכנוס אותה. ומדוע — מפני שהיא מחפה עליו. שייתכן שעכשיו היא רוצה בו, ומשקרת ואומרת שהוא האיש שקידשה למרות שמכירה שאינו זה. מה שאין כן באב, אין לחשוש שמחפה עליו, שהרי אין לו כל יצר בדבר.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: מַהוּ לִסְקוֹל עַל יָדוֹ? רַב אָמַר: אֵין סוֹקְלִין. וְרַב אַסִי אָמַר: סוֹקְלִין.

איבעיא להו [נשאלה להם] לחכמים: מהו לסקול על ידו, כלומר, האב שאמר ״קידשתי את בתי״, האם הוא נאמן עד כדי שאם זנתה סוקלים אותה? רב אמר: אין סוקלין. ורב אסי אמר: סוקלין.

רַב אֲמַר: אֵין סוֹקְלִין; כִּי הֵימְנֵיהּ רַחֲמָנָא לָאָב – לְאִיסּוּרָא, לִקְטָלָא – לָא הֵימְנֵיהּ. רַב אַסִי אֲמַר: סוֹקְלִין; לְכוּלָּהּ מִילְּתֵיהּ הֵימְנֵיהּ רַחֲמָנָא לָאָב. אָמַר רַב אַסִי: וּמוֹדֵינָא בְּאוֹמֶרֶת ״נִתְקַדַּשְׁתִּי״ – שֶׁאֵין סוֹקְלִים.

רב אמר: אין סוקלין, וטעמו: כי הימניה רחמנא [כאשר האמינה התורה] לאב שקידש את בתו, הרי זה ל ענין איסורא [איסור], שאסורה להינשא לאחר, אבל לקטלא [לענין מיתה] לא הימניה [האמינתו] התורה. רב אסי אמר: אף סוקלין, כי לכולה מילתיה הימניה רחמנא [לכל דבר האמינה התורה] לאב ואף לענין דיני נפשות. אמר רב אסי: ומודינא [ומודה אני] ב אשה האומרת ״נתקדשתי״ וזנתה, שאין סוקלים אותה על סמך הודאתה.

וְאָמַר רַב אַסִי: הָנֵי שְׁמַעְתְּתָא דִּידִי מְרַפְּסָן אִיגְרֵי. הָשְׁתָּא, וּמַה בְּמָקוֹם שֶׁאִם בָּא לִכְנוֹס – כּוֹנֵס, אָמְרַתְּ סוֹקְלִים, מָקוֹם שֶׁאִם בָּא לִכְנוֹס – אֵין כּוֹנֵס, אֵינוֹ דִּין שֶׁסּוֹקְלִין?

ואמר רב אסי: הני שמעתתא דידי מרפסן איגרי [ההלכות הללו שלי שוברות גגות], כלומר, הן נראות קשות ובלתי מובנות. השתא [עכשיו, הרי], ומה במקום ש אמר האב ״קידשתי את בתי ואיני יודע למי״ שאם בא אדם מן השוק לכנוס — כונס ומאמינים לו, ובכגון זה אמרת [אומר אתה] שסוקלים אותה על פי עדות האב אם זנתה, מקום שאמרה אשה ״נתקדשתי ואיני יודעת למי״, שנאמנת לאסור את עצמה על הכל עד שאם בא אדם מן השוק לכנוס אין כונס, אינו דין שסוקלין? ו יש לדחות:

וְלָא הִיא; לָאָב – הֵימְנֵיהּ רַחֲמָנָא, לְדִידָהּ – לָא הֵימְנָהּ.

לא היא, לאב הימניה רחמנא [האמינה לו התורה] ונתנה לו נאמנות גמורה להעיד שבתו מקודשת, ולכן סומכים על דיבורו גם לעונש סקילה, ואולם לדידה [לה עצמה] לא הימנה [האמינתה] התורה, שלא נתנה לה נאמנות מיוחדת אף שיכולה לעשות את עצמה ״חתיכה דאיסורא״, ולכן יש לדון מקרה זה בדיני הראיות הרגילים.

וְרַב חִסְדָּא אֲמַר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה אֵין סוֹקְלִין. וְאָזְדָא רַב חִסְדָּא לְטַעֲמֵיהּ. דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: ״בְּנִי זֶה בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד״ ״בִּתִּי זוֹ בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד״ – נֶאֱמָן לְקָרְבָּן, אֲבָל לֹא לְמַכּוֹת, וְלֹא לְעוֹנָשִׁין.

ורב חסדא אמר: אחד זה (״קידשתי את בתי״) ואחד זה (״נתקדשתי״) — אין סוקלין. ומעירים: ואזדא [והולך] רב חסדא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רב חסדא: האומר ״בני זה בן תשע שנים ויום אחד״, או ״בתי זו בת שלש שנים ויום אחד״ ובעל הילד אשה מבוגרת האסורה לו, או הילדה נבעלה לאדם מבוגר האסור לה, הרי זה נאמן על גילם ל ענין קרבן, שאם עשו חטא זה בשגגה — צריכים המבוגרים להביא קרבן. אבל לא למכות ולא לעונשין.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא: ״בְּנִי זֶה בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד״ ״בִּתִּי זוֹ בַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד״

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב חסדא: האומר ״בני זה בן שלש עשרה שנה ויום אחד״ או ״בתי זו בת שתים עשרה שנה ויום אחד״ —