Kiddushin 64.b

חזור

קידושין

דף סד:

דְּמוּחֲזַק לָן בְּאַחֵי וְלָא מוּחֲזַק לָן בִּבְנֵי, דְּאָמְרִינַן: ״מַה לִּי לְשַׁקֵּר״. מַאי קָאָמַר? לְמִיפְטְרָהּ מִיָּבָם? מָצֵי אֲמַר: פָּטַרְנָא לָךְ בְּגִיטָּא.

מוחזק לן [לנו] באחי [בזה שיש לו אחים] ולא מוחזק לן [לנו] בבני [בזה שיש לו בנים], אף על פי שאין עדות גמורה בדבר. דאמרינן [שאומרים אנו] בענין זה את הנימוק: ״מה לי לשקר״, מדוע ישקר אדם ללא מטרה. שהרי מאי קאמר [לשם מה הוא אומר] שיש לו בנים או שאין לו אחים אם לא כדי למיפטרה [לפטור אותה] מיבם, הלא מצי אמר [יכול הוא לומר] לה באותה שעה: פטרנא לך בגיטא [אני פוטר אותך בגט], ולכן כיון שאמר שיש לו בנים — ודאי אמת הוא אומר.

רש"י

דמוחזק לן האי גברא באחי ולא שיש עדים בדבר אלא חזקה בעלמא כך שמענו עליו קודם קידושין וכי אמר בשעת קידושין יש לי בנים ואין לי אחין אי לאו דהדר ביה בשעת מיתה הוה מהימנינן ליה דאמרי׳ מה לי לשקר:

מאי קאמר כלומר למאי קא מהני ליה האי דיבור אי למיפטרה מיבם הוא דאתי מצי אמר לה פטרנא ליך בגיטא מחיים סמוך למיתתי וכי הדר ביה בשעת מיתה בהא פליגי:

רַבִּי סָבַר: ״מַה לִּי לְשַׁקֵּר״ כִּי עֵדִים דָּמֵי, וַאֲתוּ עֵדִים עָקְרִי חֲזָקָה. וְרַבִּי נָתָן סָבַר: ״מַה לִּי לְשַׁקֵּר״ – כִּי חֲזָקָה דָּמֵי, לָא אָתֵי חֲזָקָה וְעָקְרָה חֲזָקָה לְגַמְרֵי.

רבי סבר בענין זה כי כוח הנימוק של ״מה לי לשקר״ כי [כמו] עדות עדים דמי [הוא נחשב] ואתו [ובאו] עדים עקרי [ועוקרים] את החזקה ואין בכוחו שוב לאסור אותה בשעת מיתה. ור׳ נתן סבר: ״מה לי לשקר״ כי [כמו] חזקה דמי [הוא נחשב], והרי לא אתי [באה] חזקה ועקרה [ועוקרת] חזקה לגמרי. ולכן הוא נאמן אף לאסור, שאם אמר בשעת מיתה שלא היו לו בנים, חוששים לחזקתו הראשונה.

רש"י

רבי סבר מה לי לשקר דשעת קידושין כאילו באו עדים בדבר זה דמי ועקר ליה לחזקה דהוה מחזקינן ליה מעיקרא באחי בלא בנים וקיימא לה הך איתתא בחזקת שאינה זקוקה וכי אתי בשעת מיתה לאפוקה מחזקה לאו כל כמיניה:

ור׳ נתן סבר כו׳ ולא אתיא חזקה דמה לו לשקר ועקרה חזקה קמייתא דהוי קאי בה קודם קידושין לאוקמה להך בחזקת שאינה זקוקה למיפסל דיבוריה בשעת מיתה ומיהו אי לא הדר ביה הוה שריא לעלמא נהי דלא אתיא חזקה ועקרה חזקה לגמרי אורעי מיהא איתרעאי וכל כמה דלא איתכחש דיבוריה קמא מהימן דאין אדם חוטא ולא לו ואילו אית ליה אחי הוה הדר ביה בשעת מיתה:

תוספות

רבי סבר מה לי לשקר פי׳ הקונטרס דשעת קידושין כעדים דמו ועקר ליה לחזקה דהא מחזקינן ליה מעיקרא באחי ולא בבני וקיימא לה הך איתתא בחזקת שאין זקוקה ליבם וכי אתי בשעת מיתה לאפוקה מחזקתה לאו כל כמיניה ור׳ נתן סבר מה לי לשקר כחזקה דמי ולא אתי חזקה ועקרה חזקה פי׳ מעיקרא הות האי אתתא בחזקה שזקוקה ליבם שהרי מוחזק לן באחי ולא בבני וכי הדר ואמר בשעת קדושין יש לי בנים אי לאו דהדר ביה בשעת מיתה הוה מהימן דאמר מה לי לשקר אי למיפטרה מיבם קאתי מצי למיפטרה בגיטא שעה אחת קודם מיתתו [ואין נראה לר״י שנאמין אותו במה שאמר בשעת קדושין שהרי דעתו לקיימה אלא נראה לפרש מגו דאי בעי יכתוב לה גט בשעת קדושין לגרשה כ״ז שירצה אע״ג דאסור לגרש בגט ישן מ״מ כיון דדיעבד מהני חשיב שפיר מגו ת״י] אבל כי הדר ביה בשעת מיתה אוקמא אחזקה קמייתא דסבר מה לי לשקר כחזקה דמי ואין לו לעקור החזקה שהיתה קודם הקדושין מיהו אי לא הדר ביה שריא לעלמא משום דאין אדם חוטא ולא לו ואילו היתה זקוקה הוה הדר בשעת מיתה וא״ת א״כ אמאי מוקי מתני׳ דלא מוחזק לן באחי אפי׳ מוחזק לן באחי יהא נאמן במה שאמר יש לי בנים מטעם דפירש הקונטרס דאין אדם חוטא ולא לו וי״ל משום דתנן במתני׳ יש לי אחים אינו נאמן משום הכי צריך לאוקמיה בהכי אי נמי י״ל דאי מוחזק לן באחי לא יהא נאמן במה שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים דבשעת מיתה לא שייך למימר פטר לה בגיטא דשמא אין לו כח:

מתני׳ הַמְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ סְתָם – אֵין הַבּוֹגְרוֹת בִּכְלָל. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי כִּיתֵּי בָּנוֹת מִשְּׁתֵּי נָשִׁים, וְאָמַר ״קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי הַגְּדוֹלָה, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם גְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת, אוֹ גְּדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת, אוֹ קְטַנָּה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת שֶׁהִיא גְּדוֹלָה מִן הַגְּדוֹלוֹת שֶׁבַּקְּטַנּוֹת״ – כּוּלָּן אֲסוּרוֹת, חוּץ מִן הַקְּטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כּוּלָּן מוּתָּרוֹת, חוּץ מִן הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת.

המקדש את בתו סתם ולא אמר איזו מהן — אין הבוגרות בכלל. מי שיש לו שתי כיתי (קבוצות) של בנות משתי נשים שהיו לו זו אחר זו, ואמר ״קדשתי את בתי הגדולה לאיש, ואיני יודע אם היה מדובר על הבת הגדולה שב קבוצת הבנות הגדולות, או גדולה שב קבוצת הבנות הקטנות, או קטנה שב קבוצת הבנות הגדולות שהיא עדיין גדולה מן הגדולות שב קבוצת הקטנות״ — כל הבנות כולן אסורות, חוץ מן הקטנה שבקטנות, אלו דברי ר׳ מאיר. ר׳ יוסי אומר: למרות הספק כולן מותרות, חוץ מן הגדולה שבגדולות, שסתם ״גדולה״ כוונתו לגדולה שבכולן.

רש"י

מתני׳ המקדש את בתו סתם בתי מקודשת לך ולא פירש איזו מהם:

אין הבוגרת בכלל ומותרת לכל אדם ואין צריכה גט מזה לפי שאינה ברשות האב לקדשה:

משתי נשים שנשא שניה לאחר מיתת הראשונה:

גדולות כת הראשונה:

קטנות כת שניה:

כולן אסורות קס״ד אפי׳ הן מאה שכל אחת קרויה גדולה אצל קטנה הימנה ובגמרא פריך אמאי לא תנא ספיקא אמצעית שבשתי הבנות שהן גדולות לגבי קטנות שבכולן:

כולן מותרות דלא מחית איניש למימר מילתא דליתי ביה לידי שאילה לחכמים וכי אמר גדולה גדולה שבגדולות קאמר:

״קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי הַקְּטַנָּה וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם קְטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת, אוֹ קְטַנָּה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת, אוֹ גְּדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת שֶׁהִיא קְטַנָּה מִן הַקְּטַנּוֹת שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת״ – כּוּלָּן אֲסוּרוֹת, חוּץ מִן הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כּוּלָּן מוּתָּרוֹת, חוּץ מִן הַקְּטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת.

וכן אם אמר ״קדשתי את בתי הקטנה, ואיני יודע אם היתה זו קטנה שבקטנות, או קטנה שבגדולות, או גדולה שבקטנות שהיא קטנה מן הקטנות שבגדולות״ — כולן אסורות, חוץ מן הגדולה שבגדולות, אלו דברי ר׳ מאיר. ר׳ יוסי אומר: כולן מותרות, חוץ מן הקטנה שבקטנות.

גמ׳ הָא קְטַנּוֹת – בִּכְלָל.

ושואלים: שנינו במשנה שהמקדש את בתו סתם אין הבוגרות בכלל — הא [הרי] שהקטנות בכלל אפילו אם היו כמה בנות,

רש"י

גמ׳ הכי גרסינן הא קטנות בכלל ואפילו יש שם שתי קטנות דאיכא לספוקי הי מנייהו והוו להו קידושין שאין מסורין לביאה דכל אחת ספק אחות אשה אפ״ה הוו בכלל ספק קדושין וצריכות גט:

שָׁמְעַתְּ מִינָּהּ: קִידּוּשִׁין שֶׁאֵין מְסוּרִים לְבִיאָה הָווּ קִידּוּשִׁין! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּשֶׁאֵין שָׁם אֶלָּא גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה.

שמעת מינה [לומד אתה מכאן]: שקידושין שאין מסורים לביאה שבפועל אינו יכול לשאת אף אחת מהן, שמא אינה זו שקידש ואסורה עליו משום אחות אשתו, בכל זאת הוו [הריהם] קידושין, וכולן צריכות גט כדי להתירן להינשא, והרי זה בניגוד לדעת רבא האומר שקידושין שאין מסורים לביאה אינם תופסים כלל! ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — במקרה כשאין שם אלא שתי בנות בלבד, גדולה וקטנה.

רש"י

כשאין שם אלא גדולה וקטנה בוגרת וקטנה דכיון דבוגרת לא קידש שוב אין כאן ספק ומותר בקטנה:

וְהָא ״בּוֹגְרוֹת״ קָתָנֵי! מַאי ״בּוֹגְרוֹת״ – בּוֹגְרוֹת דְּעָלְמָא.

ומקשים: והא [והרי] ״בוגרות״ קתני [שנה במשנה] בלשון רבים! ודוחים: מאי [מה] הכוונה בלשון הרבים של בוגרות — לא הבוגרות בין בנותיו, אלא בוגרות דעלמא [בכלל], כלומר, שבכל מקרה שמקדש את בתו — בנות בוגרות אינן בכלל זה.

רש"י

והא בוגרות קתני דמשמע טובא ודכוותיה תידוק הא קטנות טובא בכלל:

בוגרות דעלמא של כל איש ואיש המקדשים את בנותיהן סתם אין הבוגרות בכלל הא קטנות בכלל וכגון דליכא אלא חדא קטנה והאי דמתרץ בשאין שם אלא גדולה וקטנה ה״ה דאי הוו בוגרות טובא כיון דאינן בכלל דקטנה הוו להו קידושין אלא להכי נקט אחת גבי בוגרת משום דמיבעי ליה למידק קטנות דומיא דגדולות:

פְּשִׁיטָא, בּוֹגְרוֹת מַאי עֲבִידְתַיְיהוּ? הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּשַׁוִּיתֵיהּ שָׁלִיחַ; מַהוּ דְּתֵימָא: כִּי מְקַבֵּל קִידּוּשֵׁי – אַדַּעְתָּא דִּידָהּ קָא מְקַבֵּל. קָא מַשְׁמַע לָן: לָא שָׁבֵיק אִינִישׁ מִידֵּי דְּאִית לֵיהּ הֲנָאָה מִינֵּיהּ, וְעָבֵיד מִידֵּי דְּלֵית לֵיהּ הֲנָאָה מִינֵּיהּ.

ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], בוגרות מאי עבידתייהו [מה מעשיהן], כלומר, כיצד אפשר להניח שמקדש את בתו הבוגרת? הרי אין רשות לאב אלא לקדש את בתו קטנה! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — באופן מיוחד, דשויתיה [שמינתה הבת הגדולה אותו] שליח לקבל עבורה קידושין, וקידש את בתו סתם, ובמקרה זה מהו דתימא [שתאמר]: כי [כאשר] הוא מקבל קידושי [קידושין] אדעתא דידה קא [על דעתה שלה] לקדש אותה את הבוגרת הוא מקבל, שהרי הוא שלוחה, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] במשנה שלא שביק איניש מידי דאית ליה [אין אדם מניח דבר שיש לו] הנאה מיניה [ממנו] כקידושי הבת הקטנה, שהוא נוטל לעצמו את כסף קידושיה, ועביד מידי דלית ליה [ועושה דבר שאין לו] הנאה מיניה [ממנו], שהרי כסף קידושי הבת הגדולה הם לעצמה.

רש"י

פשיטא דכיון דאין שם אלא גדולה וקטנה דגדולה אינה מקודשת וקטנה מקודשת:

מאי עבידתיה דאב בבתו בוגרת אי אמרת בשלמא בדאיכא טובא אצטריך לאשמועינן משום דיוקא דידיה הא קטנות בכלל למימרא דקדושין שאין מסורין לביאה הוו קידושין אלא השתא לא איהו אצטריך ולא דיוקא דידיה:

אדעתא דידה מקבל ואף היא בספק והוו להו קידושין שאין מסורים לביאה קמ״ל:

דאית ליה הנאה שכסף קידושיה שלו:

מִי לָא עָסְקִינַן דְּאָמְרָה לֵיהּ ״קִדּוּשַׁיי לְךָ״? אֲפִילּוּ הָכִי, לָא שָׁבֵיק אִינִישׁ מִצְוָה דְּרַמְיָא עֲלֵיהּ, וְעָבֵיד מִצְוָה דְּלָא רַמְיָא עֲלֵיהּ.

ודוחים: מי לא עסקינן [האם אין אנו עוסקים] אפילו במקרה דאמרה ליה [שאומרת לו] הבת ״בשכר שליחותך כסף קדושיי יהיה לך״? ואם כן, אף בקידושיה יש לו הנאה. ודוחים: אפילו הכי [כך] לא שביק איניש [אין אדם מניח] מצוה דרמיא עליה [המוטלת עליו] לקדש את בתו הקטנה ועביד [ועושה] מצוה דלא רמיא עליה [שאינה מוטלת עליו] במישרין בבתו הגדולה, שכיון שבוגרת היא — מוטלת המצוה עליה.

רש"י

מי לא עסקינן קושיא היא וכי לא משמע נמי ממתני׳ דאפי׳ אמרה לו קידושי יהו שלך קתני נמי דאין הבוגרת בכלל:

ומשני אין ואפ״ה לא שביק אינש בתו קטנה דרמיא עליה להשיאה ומצוה הוא עליו דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים (ירמיהו כ״ט:ו׳):

דלא רמיא עליה אלא שליח בעלמא הוא והיא יש לה דעת להשיא את עצמה:

״מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי כִּיתֵּי בָּנוֹת״. וּצְרִיכָא. דְּאִי אַשְׁמַעִינַן קַמַּיְיתָא – בְּהַךְ קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר, דְּכֵיוָן דְּאִיכָּא זוּטְרָא מִינָּהּ – לְהַךְ ״גְּדוֹלָה״ קָרֵי לָהּ.

שנינו במשנה שבענין מי שיש לו שתי כיתי בנות וקידש את הגדולה, אבל לא היה ברור לו למי מן הבנות התכוון נחלקו ר׳ מאיר ור׳ יוסי באיזו מהן מקודשת, וכן שנינו מחלוקת זו במקדש בתו הקטנה. ומעירים: וצריכא [וצריך] הדבר להיאמר בשני המקרים; דאי אשמעינן קמייתא [שאילו היה משמיע לנו רק את המחלוקת ביניהם בהלכה הראשונה] במקדש בתו הגדולה, היינו אומרים: בהך קאמר [בזו אומר] ר׳ מאיר שכולן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות, דכיון דאיכא זוטרא מינה [שיש קטנה ממנה], להך [לזו] — ״גדולה״ קרי [הוא קורא] לה כל שיש קטנה ממנה,

רש"י

וצריכא לאיפלוגי בקדשתי את בתי הגדולה ובקדשתי את בתי הקטנה:

בההיא קאמר ר״מ כולן בספק דשבח הוא לאדם לקרות בתו בלשון גדולה אם יש קטנה ממנה:

אֲבָל בְּהָא – אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבִּי יוֹסֵי, דִּ״קְטַנָּה״ – לְהַךְ קְטַנָּה דְּכוּלְּהוּ קָרֵי לָהּ. וְאִי אִיתְּמַר בְּהָא – בְּהָא קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אֲבָל בְּהַךְ – אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר. צְרִיכָא.

אבל בהא [בזו], במקדש בתו הקטנה אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לר׳ יוסי ש״קטנה״ — להך [לזו] היא הקטנה דכולהו קרי לה [שבכולן הוא קורא], שנאה לו לאדם לאמר על בתו שהיא ״גדולה״. ולהיפך, ואי איתמר בהא [ואילו היה נאמר רק בזו], בקטנה, היינו אומרים: בהא קאמר [בזו בלבד אומר] ר׳ יוסי, מאותו טעם שהזכרנו, אבל בהך [בזו], בגדולה, אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לר׳ מאיר, על כן צריכא [צריך] הדבר להיאמר בשני המקרים.

רש"י

אבל קטנה אימא מודה לר׳ יוסי דכל שהוא יכול לקרות בתו גדולה אין קורא אותה קטנה:

בההיא קאמר ר״מ כולן בספק דשבח הוא לאדם לקרות בתו בלשון גדולה אם יש קטנה ממנה:

לְמֵימְרָא דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר מָחֵית אִינִישׁ נַפְשֵׁיהּ לִסְפֵיקָא וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר לָא מָחֵית אִינִישׁ לִסְפֵיקָא? וְהָאִיפְּכָא שָׁמְעִינַן לְהוּ, דִּתְנַן: הַנּוֹדֵר ״עַד הַפֶּסַח״ – אָסוּר עַד שֶׁיַּגִּיעַ; ״עַד שֶׁיְּהֵא פֶּסַח״ – אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא.

לגופן של השיטות שואלים: למימרא [האם לומר] כמסקנה מדברים אלה שר׳ מאיר סבר [סבור] כי מחית איניש נפשיה לספיקא [אדם מוריד, מכניס, את עצמו לספק], כלומר, אדם מקבל על עצמו אפילו דבר שאין בו הגדרה ברורה, ויש בו ספק. ור׳ יוסי סבר [סבור] שלא מחית איניש לספיקא [מוריד, מכניס אדם את עצמו לספק] ומתכוון רק לדברים ברורים ומוגדרים. והאיפכא שמעינן להו [והרי ההיפך מכך אנו שומעים אותם] שאמרו, דתנן [שכן שנינו במשנה]: הנודר בדבר וקובע לו זמן, שיחול הנדר ״עד הפסח״, אמרו שאסור בדבר שנדר בו עד שיגיע הפסח. אם אמר בנדרו שהוא נודר ״עד שיהא פסח״ — אסור עד שיצא הפסח.

רש"י

עד הפסח לענין נדרים קונם שאיני נהנה לך עד הפסח אסור עד שיגיע ומשנכנס ליל ראשון מותר ואם אמר עד שיהא פסח אסור עד שיצא פסח דכיון דאמר לישנא יתירא בעוד שיהא פסח קאמר:

״עַד פְּנֵי פֶּסַח״ – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אָסוּר עַד שֶׁיַּגִּיעַ; רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: עַד שֶׁיֵּצֵא!

ואם אמר ״עד פני פסח״ — ר׳ מאיר אומר: אסור עד שיגיע פסח, ר׳ יוסי אומר: עד שיצא הפסח.

רש"י

נדר עד פני הפסח ר״מ אומר עד שיגיע ומשיגיע אין כאן פני פסח ואע״פ שכל יום ויום של פסח פני הוא לחבירו לא מחית איניש נפשיה לספיקא שיהא צריך לשאול איזה הוא וכי קאמר פני קמא דכולה קאמר שהוא פני שבכולן:

ור׳ יוסי אומר עד שיצא דכל חד וחד הוי פני לחבירו ולא ידעי הי נינהו אפי׳ אחרון הוי תחלתו פני לסופו:

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר אַבְדִּימִי אָמַר רַב: מוּחְלֶפֶת הַשִּׁיטָה. וְהָתַנְיָא, זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ, וְאָמַר ״עַד פְּנֵי״ – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: עַד שֶׁיֵּצֵא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: עַד שֶׁיַּגִּיעַ.

משמע שלדעת ר׳ מאיר אין אדם מכניס את עצמו לספק, שאף שהזכיר פסח לא היתה כוונתו בתוך ימי הפסח, אלא עד לזמן שמגיע פסח, ואילו לדעת ר׳ יוסי אדם יכול להכניס את עצמו לספק בכל אחד ואחד מימי הפסח, והוא היפך הדברים שהסברנו במשנתנו! אמר ר׳ חנינא בר אבדימי אמר רב: מוחלפת השיטה, שצריך להחליף את הדעות במשנה זו, ולפי זה יתיישבו הדברים. והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא]: זה הכלל: כל דבר אם נדר למועד שזמנו קבוע, ואמר בלשון ״עד פני״ — ר׳ מאיר אומר: הכוונה עד שיצא, ר׳ יוסי אומר: הכוונה היא עד שיגיע, והוא כפי שהצענו בהיפוך השיטות.

רש"י

מוחלפת השיטה הך דנדרים:

והתניא בניחותא:

כל שזמנו קבוע מספר ימי משך זמנו קבועים כגון פסח וי״ט למעוטי קיץ וקציר ובציר דאם אמר עד פני או אפילו עד שיהא אינו אסור אלא עד שיגיע דכיון דאין משך זמנו קבוע שזה ממהר לכלות קייצו וקצירו וזה מאחר לא נתכוין זה אלא לתחילתו משיתחילו העם לקצור:

אֲמַר אַבַּיֵי: מַחֲלוֹקֶת בִּשְׁתֵּי כִּיתֵּי בָּנוֹת, אֲבָל בְּכַת אַחַת – דִּבְרֵי הַכֹּל גְּדוֹלָה מַמָּשׁ, קְטַנָּה מַמָּשׁ; אֶמְצָעִית – בִּשְׁמָהּ קָרֵי לָהּ.

אמר אביי: מחלוקת זו של ר׳ מאיר ור׳ יוסי היא בשתי כיתי בנות, שלדעת ר׳ מאיר שתי הכיתות חוץ מהקטנה שבקטנות נקראות ״גדולה״ מספק, אבל בכת אחת, כלומר, שהיו לו רק בנות מאשה אחת — דברי הכל כשאמר גדולה, כוונתו לגדולה שבהן ממש, אמר קטנה כוונתו לקטנה שבהן ממש, ולבת אמצעית אין קוראים לה לא גדולה ולא קטנה אלא בשמה קרי לה [קורא הוא אותה].

רש"י

מחלוקת בשתי כיתי בנות התם הוא דאיכא למימר כל כת ראשונה עביד איניש דקרי גדולה לגבי כת שניה וכל כת שניה עביד איניש דקרי קטנה לגבי כת ראשונה:

אבל כת אחת שנולדו מאשה אחת:

אמצעית בשמה קרי לה פלונית בתי הוא אומר ואין קורא לה לא גדולה ולא קטנה:

אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתָּנָה לְאַבַּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה,

אמר ליה [לו] רב אדא בר מתנה לאביי: אלא מעתה, לפי שיטה זו,