אָמְרִינַן: הֵן הֵן עֵדֵי יִחוּד, הֵן הֵן עֵדֵי בִּיאָה. וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי, אָמְרִינַן: הֵן הֵן עֵדֵי יִחוּד, הֵן הֵן עֵדֵי בִּיאָה. וּמוֹדִים וַדַּאי בְּנִתְגָּרְשָׁה מִן הָאֵירוּסִין, דְּלָא אָמְרִינַן הֵן הֵן עֵדֵי יִחוּד הֵן הֵן עֵדֵי בִּיאָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לִבּוֹ גַּס בָּהּ.

אמרינן [אין אנו אומרים]: הן הן עדי יחוד, הן הן עדי ביאה ואף שנתייחדו אין אנו מניחים שבא עליה, ואינה אף ספק מקודשת. ובית הלל סברי [סבורים] אמרינן [אומרים אנו]: הן הן עדי יחוד, הן הן עדי ביאה ויש לחשוש שמא בא עליה לשם נישואין. ומודים בית הלל ודאי בנתגרשה מן האירוסין, דלא אמרינן [שאין אנו אומרים] הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, מפני שאין לבו גס בה.

אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: הַמְקַדֵּשׁ בְּעֵד אֶחָד – אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִידּוּשָׁיו, וַאֲפִילּוּ שְׁנֵיהֶם מוֹדִים. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הַמְקַדֵּשׁ בְּעֵד אֶחָד, בֵּי דִּינָא רַבָּה אָמְרִי: אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִידּוּשָׁיו. מַאן בֵּי דִּינָא רַבָּה? רַב. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: אֲמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אֲמַר רַב: הַמְקַדֵּשׁ בְּעֵד אֶחָד, בֵּי דִּינָא רַבָּה אָמְרִי: אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִידּוּשָׁיו. מַאן בֵּי דִּינָא רַבָּה? רַבִּי.

אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה [משמו] של רב: המקדש אשה בעד אחד — אין חוששין כלל לקידושיו, ואפילו שניהם מודים שנתקדשו. אמר רבה בר רב הונא: המקדש בעד אחד, בי דינא רבה אמרי [בית הדין הגדול אומרים]: אין חוששין לקידושיו. ושואלים: מאן בי דינא רבה [מיהו בית הדין הגדול] שמזכיר? ומשיבים: זהו כינוי שניתן לאמורא רב. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] בלשון אחרת: אמר רבה בר רב הונא אמר רב: המקדש בעד אחד, בי דינא רבה אמרי [בית הדין הגדול אומרים]: אין חוששין לקידושיו. מאן בי דינא רבה [מיהו בית דין הגדול] זה שנזכר — רבי.

מְתִיב רַב אַחַדְבוֹי בַּר אַמִי: שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ מִמְּדִינַת הַיָּם וְאִשָּׁה עִמָּהֶם, וַחֲבִילָה עִמָּהֶם. זֶה אוֹמֵר: זוֹ אִשְׁתִּי, וְזֶה עַבְדִּי, וְזוֹ חֲבִילָתִי. וְזֶה אוֹמֵר: זוֹ אִשְׁתִּי, וְזֶה עַבְדִּי, וְזוֹ חֲבִילָתִי. וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת: אֵלּוּ שְׁנֵי עֲבָדַי, וַחֲבִילָה שֶׁלִּי – צְרִיכָה שְׁנֵי גִיטִּין, וְגוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ מִן הַחֲבִילָה.

מתיב [מקשה] רב אחדבוי בר אמי מברייתא זו: שנים (שני גברים) שבאו ממדינת הים ואשה עמהם, וחבילה עמהם, זה, אחד מהם, אומר: זו אשתי, וזה, האיש השני הוא עבדי, וזו חבילתי, וזה, האיש השני, אומר: זו אשתי, וזה האיש האחר הוא עבדי, וזו חבילתי. ואשה אומרת: אלו שני עבדי, וחבילה שלי — הרי במקרה זה צריכה האשה שני גיטין, שהרי יש חשש שמא היא נשואה לכל אחד מהם לפי טענתם, וגובה כתובתה מן החבילה, שהרי אף לדבריהם לפחות דמי כתובה יש לה מן החבילה.

הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּאִית לֵיהּ סָהֲדֵי לְהַאי וְאִית לֵיהּ סָהֲדֵי לְהַאי – מִי מָצֵי אָמְרָה: אֵלּוּ שְׁנֵי עֲבָדַי וַחֲבִילָה שֶׁלִּי? אֶלָּא לָאו – בְּעֵד אֶחָד.

ומעתה נברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דאית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי [אם מדובר שיש לו עדים לזה ויש לו עדים לזה], לכל אחד מן הגברים, מי מצי אמרה [האם יכולה האשה לומר]: אלו שני עבדי וחבילה שלי? הרי יש שני עדים שאחד משני אנשים אלה הוא בעלה! אלא לאו [האם לא] מדובר ב שיש עד אחד לכל אחד מן הגברים? ומכאן ראיה שיש קידושין על ידי עד אחד, שהרי צריכה גט משניהם!

וְתִסְבְּרָא, עֵד אֶחָד בְּהַכְחָשָׁה מִי מְהֵימַן? אֶלָּא לְמִישְׁרֵי לְעָלְמָא – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּשָׁרֵי.

ודוחים: ותסברא [וכי סבור אתה] שכך אפשר להבין? והרי במקום שיש רק עד אחד המעיד על דבר ב מקום שיש הכחשה נגדו, כגון כאן, שעד אחר מכחיש אותו שנתקדשה לאחר, מי מהימן [האם נאמן] העד האחד כלל? אלא כך צריך להבין: למישרי לעלמא — [להתיר אותה לעולם, לכל אדם], — דכולי עלמא לא פליגי דשרי [לכל הדעות אין חולקים שהיא מותרת] אפילו בלי שיתנו לה גט,

וְהָכָא הָכִי קָאָמַר: צְרִיכָה שְׁנֵי גִיטִּין כְּדֵי לִגְבּוֹת כְּתוּבָּתָהּ מִן הַחֲבִילָה. וְרַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: מִטַּלְטְלֵי מִשְׁתַּעְבְּדִי לִכְתוּבָּה.

והכא הכי קאמר [וכאן כך אמר]: מה טעם צריכה שני גיטין — כדי לגבות את כתובתה מן החבילה. ו שיטת ר׳ מאיר היא, שאמר: אף מטלטלי משתעבדי [מטלטלים משתעבדים] לכתובה ולא רק נכסי דלא ניידי. ולכן כדי לגבות כתובה מן החבילה שיש עליה שלושה טוענים — צריכה היא לקבל מהם גיטין המחייבים אותם לתת לה כתובה.

מַאי הָוֵי עֲלָהּ? רַב כָּהֲנָא אֲמַר: אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִידּוּשָׁיו. רַב פַּפָּא אֲמַר: חוֹשְׁשִׁין לְקִדּוּשָׁיו. אֲמַר לֵיהּ רַב אַשִׁי לְרַב כָּהֲנָא: מַאי דַּעְתֵּיךְ? דְּיָלְפַתְּ ״דָּבָר״ ״דָּבָר״ מִמָּמוֹן?

ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה, מה אמרו עליה], על בעיה זו של המקדש בעד אחד? רב כהנא אמר: אין חוששין לקידושיו. רב פפא אמר: חוששין לקדושיו. אמר ליה [לו] רב אשי לרב כהנא: מאי דעתיך [דעתך] שאתה אומר שאין חוששים לקידושיו — דילפת [שאתה לומד] בגזירה שווה ״דבר״ ״דבר״ מממון, ונאמר שם ״על פי שני עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר״ (דברים יט, טו),

אִי מַה לְּהַלָּן הוֹדָאַת בַּעַל דִּין כְּמֵאָה עֵדִים דָּמֵי – אַף כָּאן הוֹדָאַת בַּעַל דִּין כְּמֵאָה עֵדִים דָּמֵי! אֲמַר לֵיהּ: הָתָם לָא קָא חַיָּיב לְאַחֲרִינֵי. הָכָא קָא חַיָּיב לְאַחֲרִינֵי.

אי מה להלן [אם כן נאמר מה שם] בממון הרי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי [נחשבת] ויש לה כוח לחייב את המודה, אף כאן הודאת בעל די ן כמאה עדים דמי [נחשבת], ובמקרה ששניהם מודים שהם נשואים תהא הודאתם מחייבת אותם. אמר ליה [לו] רב כהנא: יש להבחין בין הדברים; התם לא קא חייב לאחריני [שם שמודה שחייב ממון אינו מחייב אחרים] בהודאה זו, אבל הכא קא חייב לאחריני [כאן הוא מחייב אחרים], שהרי על ידי הודאה זו הם אוסרים זה על זה את קרוביהם, ונמצא שגם אחרים מתחייבים על ידי כך.

מָר זוּטְרָא וְרַב אַדָּא סָבָא בְּנֵי דְּרַב מָרִי בַּר אִיסּוּר פָּלֵיג נִיכְסַיְיהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב אַשִׁי, אָמְרוּ לֵיהּ: ״עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים״ אָמַר רַחֲמָנָא, דְּאִי בָּעֵי לְמִיהֲדַר – לָא מָצֵי הָדְרִי בְּהוּ, וַאֲנַן לָא הָדְרִי?

מסופר: מר זוטרא ורב אדא סבא שהיו שניהם בני רב מרי בר (בן) איסור, פליג ניכסייהו בהדי הדדי [חילקו נכסיהם זה עם זה]. אתו לקמיה [באו לפני] רב אשי, אמרו (שאלו) ליה [לו] לרב אשי: ״על פי שני עדים... יקום דבר״ (דברים יט, טו) אמר רחמנא [אמרה תורה], ומדוע דרושים שני עדים — דאי בעי למיהדר לא מצי הדרי בהו [שאם רוצים לחזור בהם ולומר ״לא היו דברים מעולם״, אינם יכולים לחזור בהם], ואנן לא הדרי [ואילו אנו איננו חוזרים], ולכן איננו זקוקים לעדים לקיים את החלוקה.

אוֹ דִּלְמָא לָא מִקַּיְּימָא מִלְּתָא אֶלָּא בְסָהֲדֵי? אָמַר לְהוּ: לָא אִיבְרוּ סָהֲדֵי אֶלָּא לְשַׁקָּרֵי.

או דלמא לא מקיימא מלתא [שמא אין דבר מתקיים] אלא בסהדי [בעדים], שהעדים באים לקיים את החלוקה מבחינה משפטית ולא לאימות בלבד? אמר להו [להם]: לא איברו סהדי [נבראו עדים] אלא לשקרי [עבור השקרנים], ובמקום שאין הכחשה, העיסקה קיימת ממילא.

אָמַר אַבַּיֵי: אָמַר לוֹ עֵד אֶחָד ״אָכַלְתָּ חֵלֶב״ וְהַלָּה שׁוֹתֵק – נֶאֱמָן. וְתָנָא תּוּנָא: אָמַר לוֹ עֵד אֶחָד ״אָכַלְתָּ חֵלֶב״ וְהַלָּה אוֹמֵר ״לֹא אָכַלְתִּי״ – פָּטוּר. טַעֲמָא – דַּאֲמַר ״לֹא״, הָא אִישְׁתִּיק – מְהֵימַן.

ועוד באותו ענין, אמר אביי: אמר לו עד אחד לאדם ״אכלת חלב״, והלה שהעידו בו שותק ואיננו מכחיש — הרי זה, העד, נאמן וחייב קרבן חטאת על שגגתו זו. ותנא תונא [ושנה כמו כן התנא שלנו]: אמר לו עד אחד ״אכלת חלב״ והלה אומר ״לא אכלתי״ — פטור מקרבן. ונבין מכאן: טעמא [הטעם, דווקא] דאמר [שהוא אומר] בוודאות ״לא אכלתי ", הא אישתיק [הרי אם הוא שותק] — מהימן [נאמן] העד.

וְאָמַר אַבַּיֵי: אָמַר לוֹ עֵד אֶחָד ״נִטְמְאוּ טָהֳרוֹתֶיךָ״ וְהַלָּה שׁוֹתֵק – נֶאֱמָן. וְתָנָא תּוּנָא: עֵד אֶחָד אוֹמֵר ״נִטְמְאוּ״ וְהַלָּה אוֹמֵר ״לֹא נִטְמְאוּ״ – פָּטוּר. טַעֲמָא – דַּאֲמַר ״לֹא״, הָא אִישְׁתִּיק – מְהֵימַן.

ואמר אביי: אמר לו עד אחד לאדם אחד ״נטמאו טהרותיך״ (אוכל שנשמר בטהרה), והלה, בעל הטהרות, שותק — נאמן. ותנא תונא [וכן שנה התנא שלנו]: עד אחד אומר ״נטמאו״ והלה, בעל הטהרות, אומר ״לא נטמאו״ — פטור. טעמא דאמר [הטעם דווקא שהוא אומר] ״לא נטמאו ", הא אישתיק [הרי אם הוא שותק] — מהימן [נאמן] העד האחד.

וְאָמַר אַבַּיֵי: אָמַר לוֹ עֵד אֶחָד

ואמר אביי: אמר לו עד אחד