מְנָא אָמִינָא לָהּ? דִּתְנַן, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מַעֲשֶׂה בִּמְגוּרָה שֶׁל דִּסְקִים בְּיַבְנֶה שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת בְּחֶזְקַת שְׁלֵימָה, וּמָדְדוּ וְנִמְצֵאת חֲסֵירָה.

מנא אמינא לה [מניין אומר אני אותה] את דעתי שאין סומכים על עד אחד בדבר של ערוה — על זה דתנן [ששנינו במשנה], אמר ר׳ שמעון: מעשה במגורה (מאגר מים) של דסקים (שם מקום או אדם) ביבנה שהיתה עומדת בחזקת שלימה, שהיו סבורים שיש בה ארבעים סאה, כשיעור מקוה לטהר, ומדדו לאחר זמן ונמצאת שהיא חסירה שהיה בה פחות משיעור זה ו

כָּל טָהֳרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל גַּבָּהּ הָיָה רַבִּי טַרְפוֹן מְטַהֵר וְרַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: מִקְוֶה זֶה בְּחֶזְקַת שָׁלֵם הוּא עוֹמֵד. מִסָּפֵק אַתָּה בָּא לְחַסְּרוֹ – אַל תְּחַסְּרֶנּוּ מִסָּפֵק. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אָדָם זֶה בְּחֶזְקַת טָמֵא הוּא עוֹמֵד. מִסָּפֵק אַתָּה בָּא לְטַהֲרוֹ – אַל תְּטַהֲרֶנּוּ מִסָּפֵק.

כל טהרות שנעשו על גבה, שטבלו טמאים לשם טהרות במגורה זו עד שנמדדה, היה ר׳ טרפון מטהר, ור׳ עקיבא מטמא. והיו מתדיינים בנושא זה. אמר ר׳ טרפון: מקוה זה בחזקת שלם הוא עומד משך כל הזמן, מספק אתה בא לחסרו, לומר שהיה חסר גם בעבר — אל תחסרנו מספק. אמר ר׳ עקיבא כנגד זה: אדם זה שטבל באותו מקוה בחזקת טמא הוא עומד לפני שטבל, מספק אתה בא לטהרו — אל תטהרנו מספק.

אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: מָשָׁל לָעוֹמֵד וּמַקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְנוֹדַע שֶׁהוּא בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה – שֶׁעֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁירָה. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מָשָׁל לָעוֹמֵד וּמַקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְנוֹדַע שֶׁהוּא בַּעַל מוּם – שֶׁעֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה.

חזר ואמר ר׳ טרפון: משל ל כהן שהיה עומד ומקריב על גבי המזבח, ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה — שעבודתו שעשה לפני שנודע פסולו — כשירה. אמר ר׳ עקיבא: משל לעומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא בעל מום — שעבודתו שעבד משנעשה בעל מום פסולה.

אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: אַתָּה דִּימִּיתוֹ לְבַעַל מוּם, וַאֲנִי דִּמִּיתִיו לְבֶן גְּרוּשָׁה אוֹ לְבֶן חֲלוּצָה. נִרְאֶה לְמִי דּוֹמֶה; אִי דּוֹמֶה לְבֶן גְּרוּשָׁה וּלְבֶן חֲלוּצָה – נְדוּנֶנּוּ כְּבֶן גְּרוּשָׁה אוֹ כְּבֶן חֲלוּצָה. אִם דּוֹמֶה לְבַעַל מוּם – נְדוּנֶנּוּ כְּבַעַל מוּם.

אמר ר׳ טרפון: אתה דימיתו את דין המקוה שנמצא חסר לבעל מום, ואני דמיתיו לבן גרושה או לבן חלוצה, נראה למי דומה. אי [אם] דומה לבן גרושה ולבן חלוצה — נדוננו כבן גרושה או כבן חלוצה, אם דומה לבעל מום — נדוננו כבעל מום.

הִתְחִיל רַבִּי עֲקִיבָא לָדוּן: מִקְוֶה פְּסוּלוֹ בְּיָחִיד – וּבַעַל מוּם פְּסוּלוֹ בְּיָחִיד, וְאַל יוֹכִיחַ בֶּן גְּרוּשָׁה וּבֶן חֲלוּצָה – שֶׁפְּסוּלוֹ בִּשְׁנַיִם.

התחיל ר׳ עקיבא לדון: מקוה פסולו ביחיד, שאין צורך בשני עדים לקבוע על פיהם שהמקוה חסר, ו כן בעל מום פסולו ביחיד, שאין צורך בשני עדים להעיד שהוא בעל מום, ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה שפסולו בשנים, שצריכים שני עדים להעיד על אמו כדי לפוסלו, ולא די באחד.

דָּבָר אַחֵר: מִקְוֶה פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ – בַּעַל מוּם פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ, וְאַל יוֹכִיחַ בֶּן גְּרוּשָׁה וּבֶן חֲלוּצָה שֶׁפְּסוּלוֹ מֵאֲחֵרִים. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי טַרְפוֹן: עֲקִיבָא! כָּל הַפּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כְּפוֹרֵשׁ מִן הַחַיִּים.

דבר אחר אפשר לומר: מקוה פסולו בגופו, וכן בעל מום פסולו בגופו, ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה שפסולו מאחרים (מכוח אמו). אמר ליה [לו] ר׳ טרפון: עקיבא! כל הפורש ממך כפורש מן החיים. שהתפעל ר׳ טרפון מדברי ר׳ עקיבא וקיבלם.

הַאי בַּעַל מוּם שֶׁפְּסוּלוֹ בְּיָחִיד הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּקָא מַכְחִישׁ לֵיהּ – מִי מְהֵימַן? אֶלָּא דְּשָׁתֵיק.

עד כאן דברי הברייתא, ומעתה לענייננו: האי [זה] בעל מום שפסולו ביחיד היכי דמי [כיצד בדיוק היה]? אי דקא [אם שהוא] מכחיש ליה [אותו], שבעל המום טוען שאין בו מום — מי מהימן [האם יהיה נאמן] העד האחד? אלא ודאי מדובר באופן דשתיק [ששותק] בעל המום ונחשב לו הדבר כהודאה,

וְדִכְוָתֵיהּ גַּבֵּי בֶּן גְּרוּשָׁה וּבֶן חֲלוּצָה – דְּשָׁתֵיק, וְקָתָנֵי: מִקְוֶה פְּסוּלוֹ בְּיָחִיד – וּבַעַל מוּם פְּסוּלוֹ בְּיָחִיד, וְאַל יוֹכִיחַ בֶּן גְּרוּשָׁה וּבֶן חֲלוּצָה שֶׁפְּסוּלוֹ בִּשְׁנַיִם.

ודכותיה [וכיוצא בו] גבי בן גרושה ובן חלוצה גם כן צריך לומר דשתיק [שהאיש עצמו שותק] ואיננו מוחה, וקתני [ושנה] שם: מקוה פסולו ביחיד ובעל מום פסולו ביחיד, ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה שפסולו בשנים. משמע שעל פי עד אחד, ואפילו בעל הדבר שותק — אין פוסלים אשה!

וְאַבַּיֵי אֲמַר: לְעוֹלָם דְּקָא מַכְחִישׁ לֵיהּ. וּדְקָאָמְרַתְּ: אַמַּאי מְהֵימַן? דַּאֲמַר לֵיהּ: שַׁלַּח אַחֲוֵי. וְהַיְינוּ דְּקָתָנֵי: מִקְוֶה פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ, וּבַעַל מוּם פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ, וְאַל יוֹכִיחַ בֶּן גְּרוּשָׁה וּבֶן חֲלוּצָה שֶׁפְּסוּלוֹ מֵאֲחֵרִים.

ואביי אמר כנגד טענה זו: לעולם אתה צריך לפרש בשני המקרים דקא [שהוא, בעל הדבר] מכחיש ליה [אותו] את העד, ודקאמרת [ומה שאתה אומר]: אמאי מהימן [מדוע הוא, העד, נאמן] לומר שהוא בעל מום — יש להסביר דאמר ליה [שאומר לו] העד: שלח אחוי [פשוט בגדיך והראה] שאין בך מום, וכיון שיכול הדבר להתגלות — נאמן העד, שהרי אם שקר הוא מעיד יכול הכהן להוכיח זאת. והיינו דקתני [וזהו ששנינו]: מקוה פסולו בגופו ובעל מום פסולו בגופו, שניתן הדבר לבדיקה בו עצמו ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה שפסולו מאחרים.

וּבֶן גְּרוּשָׁה וּבֶן חֲלוּצָה דַּעֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁירָה מְנָלַן? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: דְּאָמַר קְרָא ״וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו״ – בֵּין זֶרַע כָּשֵׁר וּבֵין זֶרַע פָּסוּל.

לגופו של דבר שהזכרנו בברייתא שואלים: ובן גרושה ובן חלוצה, שעבודתו בדיעבד כשירה, מנלן [מניין לנו]? אמר רבי יהודה אמר שמואל: שאמר קרא [הכתוב] על פנחס: ״והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם״ (במדבר כה, יג), וכוונתו: בין זרע כשר ובין זרע פסול. ומכאן למדים שבדיעבד אין עבודת כהן זה נפסלת אף שנתברר שהיה פסול.

אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל אֲמַר: מֵהָכָא, ״בָּרֵךְ ה׳ חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה״ – אֲפִילּוּ חוּלִּין שֶׁבּוֹ תִּרְצֶה.

אבוה [אביו] של שמואל אמר: מהכא [ראיה לדבר מכאן], שנאמר בברכה לשבט לוי: ״ברך ה׳ חילו ופעל ידיו תרצה״ (דברים לג, יא), שדרש מן המלה ״חילו״ שאפילו חולין (חללים) שבו תרצה את עבודתם בדיעבד.

רַבִּי יַנַּאי אֲמַר: מֵהָכָא: ״וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם״. וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתָּךְ שֶׁאָדָם הוֹלֵךְ אֵצֶל כֹּהֵן שֶׁלֹּא הָיָה בְּיָמָיו? אֶלָּא זֶה כָּשֵׁר וְנִתְחַלֵּל.

ר׳ ינאי אמר: מהכא [מכאן] יש ראיה לדבר, שנאמר בדין הביכורים: ״ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם״ (שם כו, ג), וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל כהן שלא היה בימיו? ואם כן מהו הלשון ״בימים ההם״? אלא זה שהיה כהן כשר ונתחלל, שכל ימיו שעבד בכהונה, נחשב לכהן (כשר).

בַּעַל מוּם דַּעֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה מְנָלַן? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: דְּאָמַר קְרָא: ״לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם״ – כְּשֶׁהוּא שָׁלֵם וְלֹא כְּשֶׁהוּא חָסֵר. וְהָא ״שָׁלוֹם״ כְּתִיב! אָמַר רַב נַחְמָן: וי״ו דְּשָׁלוֹם קְטִיעָה הִיא.

וממשיכים לברר את האמור בברייתא: בעל מום שעבודתו פסולה למפרע מנלן [מניין לנו]? אמר רב יהודה אמר שמואל: שאמר קרא [הכתוב] על פנחס הכהן ״לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום״ (במדבר כה, יב), וכוונתו כשהוא שלם נכרתה לו ברית ולא כשהוא חסר אבר שהוא בעל מום. ומקשים: והא [והרי] ״שלום״ כתיב [כתוב] ולא ״שלם״! אמר רב נחמן: האות וי״ו של המלה שלום קטיעה [קטועה] היא, שמסורת היא שכותבים אותה קטועה, וניתן לקרוא את המלה כאילו היתה כתובה ״שלם״.

מתני׳ כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קִידּוּשִׁין וְאֵין עֲבֵירָה – הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַזָּכָר. וְאֵיזֶה זוֹ – זוֹ כֹּהֶנֶת, לְוִיָּה, וְיִשְׂרְאֵלִית, שֶׁנִּשְּׂאוּ לְכֹהֵן לֵוִי וְיִשְׂרָאֵל.

כלל הוא בהלכות יוחסין: כל מקום שיש, שתופסים, קידושין ואין עבירה בנישואין הללו, שאין בהם איסור מן התורה — הולד הולך אחר הזכר, שייחוסו נחשב אחרי אביו. ואיזה זו — כגון זו כהנת, או לויה, או ישראלית, שנשאו לכהן, או ללוי, או לישראל, שבכל אלה הולד מתייחס אחר משפחת אביו.

וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קִידּוּשִׁין וְיֵשׁ עֲבֵירָה – הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַפָּגוּם. וְאֵיזֶה זוֹ – זוֹ אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין.

וכל מקום שיש, שתופסים, קידושין ויש עבירה — הולד הולך אחר ה הורה הפגום. ואיזה זו למשל זו אלמנה שנישאה לכהן גדול, או גרושה, או חלוצה שנישאה לכהן הדיוט, או ממזרת, או נתינה שנישאה לישראל, או בת ישראל שנישאה לממזר, או לנתין, שדין הולד כדין ההורה הפגום שביניהם.

וְכָל מִי שֶׁאֵין לָהּ עָלָיו קִידּוּשִׁין אֲבָל יֵשׁ לָהּ עַל אֲחֵרִים קִידּוּשִׁין – הַוָּלָד מַמְזֵר. וְאֵיזֶה זֶה – זֶה הַבָּא עַל אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. וְכָל מִי שֶׁאֵין לָהּ לֹא עָלָיו וְלֹא עַל אֲחֵרִים קִידּוּשִׁין – הַוָּלָד כְּמוֹתָהּ. וְאֵיזֶה זֶה? זֶה וְלַד שִׁפְחָה וְנָכְרִית.

וכל מי שאין לה עליו קידושין בזיווג זה, שהקידושין אינם תופסים, אבל יש לה על אחרים קידושין, כלומר, אותה אשה יכולה באופן כללי להתקדש, שהיא מכלל ישראל — במקרה כזה הולד ממזר. ואיזה זה — זה הבא על אחת מכל העריות ש כתובות בתורה. וכל מי שאין לה לא עליו ולא על אחרים קידושין — במקרה זה הולד כמותה, שאינו מתייחס ואינו נחשב כלל כבן אביו, אלא הריהו כאמו. ואיזה זה — זה ולד שפחה, או גויה שולדה הוא כמותה עבד או גוי, ואם יתגייר אינו קרוי ממזר.

גמ׳ ״כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קִידּוּשִׁין״. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַבִּי יוֹחָנָן: כְּלָלָא הוּא דְּכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קִידּוּשִׁין וְאֵין עֲבֵירָה הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַזָּכָר? הֲרֵי

שנינו במשנה שכל מקום שיש קידושין ואין עבירה — הולד הולך אחר הזכר. אמר ליה [לו] ר׳ שמעון לר׳ יוחנן: האם כללא [כלל] הוא שכל מקום שיש קידושין ואין עבירה הולד הולך תמיד אחר הזכר? הרי