״כָּל מָקוֹם״ דְּסֵיפָא – לְאַתּוּיֵי גֵּר שֶׁנָּשָׂא מַמְזֶרֶת. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ רַבִּי יוֹסֵי הִיא, ״כָּל מָקוֹם״ דְּרֵישָׁא – כְּדַאֲמָרַן; ״אֵיזוֹ זוֹ״ – כְּדַאֲמָרַן; אֶלָּא ״כָּל מָקוֹם״ דְּסֵיפָא לְאַתּוּיֵי מַאי?

״כל מקום״ (יש קידושין ויש עבירה) דסיפא [שנאמר בסוף המשנה] — לאתויי [להביא, לרבות] גר שנשא ממזרת. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שמשנתנו שיטת ר׳ יוסי היא, ״כל מקום״ (יש קידושין ואין עבירה) דרישא [שבראש המשנה] כדאמרן [כפי שאמרנו] לרבות ישראל שנשא חללה, ״איזו זו״ שבא למעט גם הוא כדאמרן [כפי שאמרנו], כדברי רבין או רב דימי, וכן גר שנשא ממזרת, אלא ״כל מקום״ דסיפא [שנאמר בסוף] לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה] בא?

וּלְטַעֲמִיךְ, לְרַבִּי יְהוּדָה ״אֵיזוֹ זוֹ״ דְּסֵיפָא לָמָּה לִי? אֶלָּא, אַיְידֵי דְּתָנָא רֵישָׁא ״אֵיזוֹ זוֹ״ – תָּנָא סֵיפָא ״אֵיזוֹ זוֹ״; הָכִי נַמִי אַיְידֵי דְּתָנָא רֵישָׁא ״כָּל מָקוֹם״ – תָּנָא נַמִי סֵיפָא ״כָּל מָקוֹם״.

ודוחים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] הלא גם לר׳ יהודה ״איזו זו״ דסיפא [שנאמר בסוף] למה לי? אלא חייב אתה לומר: איידי דתנא רישא [מתוך ששנה בראש] לשון ״איזו זו״, תנא סיפא [שנה בסוף] גם כן ״איזו זו״ אף שאינו לצורך, אלא רק לשם אחידות הלשון. אם כן הכי נמי [כך גם כן] תאמר לגבי שיטת ר׳ יוסי איידי דתנא רישא [מתוך ששנה בראש] ״כל מקום״, תנא נמי סיפא [שנה גם כן בסוף] ״כל מקום״.

גּוּפָא, כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בָּאוּמּוֹת – הַלֵּךְ אַחַר הַזָּכָר. נִתְגַּיְּירוּ – הַלֵּךְ אַחַר הַפָּגוּם שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם.

גופא [לגופה] של אותה הלכה שהזכרנו: כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר׳ יוחנן: באומות, כלומר, בנים להורים משתי אומות שנישאו זה לזה — הלך [לך] אחר הזכר ולפי זה הם נידונים בהלכה. ואם נתגיירו שניהם ואז נישאו — הלך [לך] אחר הפגום שבשניהם.

מַאי ״בָּאוּמּוֹת הַלֵּךְ אַחַר הַזָּכָר״? כִּדְתַנְיָא: מִנַּיִן לְאֶחָד מִן הָאוּמּוֹת שֶׁבָּא עַל הַכְּנַעֲנִית, וְהוֹלִיד בֵּן שֶׁאַתָּה רַשַּׁאי לִקְנוֹתוֹ בְּעֶבֶד?

ומסבירים: מאי [מה] פירוש ״באומות הלך [לך] אחר הזכר״ — כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: מנין לאחד מן האומות שמחוץ לארץ ישראל שבא על הכנענית והוליד ממנה בן, שאתה רשאי לקנותו בעבד ואינו בכלל העמים הכנענים שאסור להחיותם בארץ —

תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ״. יָכוֹל אַף עֶבֶד שֶׁבָּא עַל שִׁפְחָה מִן הָאוּמּוֹת וְהוֹלִיד בֵּן, שֶׁאַתָּה רַשַּׁאי לִקְנוֹתוֹ בְּעֶבֶד – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם״, מִן הַנּוֹלָדִין בְּאַרְצְכֶם וְלֹא מִן הַגָּרִים בְּאַרְצְכֶם.

תלמוד לומר: ״וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו״ (ויקרא כה, מה), שיש אופן שניתן לקנות עבדים גם מבני ארץ כנען. יכול אף עבד, כלומר, כנעני שבא על שפחה מן האומות והוליד בן, שאתה רשאי לקנותו בעבד — תלמוד לומר: ״אשר הולידו בארצכם״ (שם), וכוונתו: מן הנולדין בארצכם, אבל אביהם אינו מן האומות שבארץ, ולא מן הגרים בארצכם, אותם שאביהם משבע אומות.

״נִתְגַּיְּירוּ הַלֵּךְ אַחַר הַפָּגוּם שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם״. בְּמַאי? אִילֵימָא בְּמִצְרִי שֶׁנָּשָׂא עַמּוֹנִית – מַאי פָּגוּם אִיכָּא? עַמּוֹנִי וְלֹא עַמּוֹנִית!

ועוד באותה הלכה שאמר ר׳ יוחנן, ״נתגיירו הלך [לך] אחר הפגום שבשניהם״, ונברר: במאי [במה], באיזה מקרה מדובר? אילימא [אם תאמר] כי מדובר במצרי שנשא עמונית, מאי [מה] פגום בשניהם איכא [יש כאן]? הרי העמונית אינה פגומה כלל לאחר שהתגיירה, שהרי כבר דרשו חכמים על הפסוק ״לא יבוא עמוני... בקהל ה׳" (דברים כג, ד) — עמוני ולא עמונית והיא רשאית לבוא בקהל ישראל.

אֶלָּא בְּעַמּוֹנִי שֶׁנָּשָׂא מִצְרִית. וְאִי זָכָר הָוֵי הַאי – שַׁדְיָא אַבַּתְרֵיהּ דִּידֵיהּ. וְאִם נְקֵבָה הָוְיָא – שַׁדְיָא אַבַּתְרָהּ דִּידָהּ.

אלא צריך לפרש כי מדובר בעמוני שנשא מצרית ו במקרה זה, אי [אם] זכר הוי [הוא] הולד — האי, שדיא אבתריה דידיה [זה, השלך, הטל אותו אחריו], אחרי אביו, והחשב אותו לעמוני, ואסור לבוא בקהל לעולם. ואם נקבה הויא [היא] הנולדת מהם — שדיא אבתרה דידה [השלך אותה עליה] והיא נחשבת למצרית שניה, האסורה לבוא בקהל.

״כָּל שֶׁאֵין לָהּ עָלָיו קִידּוּשִׁין״. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וּמָטוּ בָּהּ מִשּׁוּם דְּרַבִּי יַנַּאי, וְרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא וּמָטוּ בָּהּ מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי: אָמַר קְרָא ״וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר״ – לַאֲחֵרִים וְלֹא לִקְרוֹבִים.

שנינו במשנה כי כל שאין לה עליו קידושין אבל יש לה על אחרים קידושין — הולד ממזר. ומסבירים: מנא הני מילי [מניין הדברים הללו] שאמר ר׳ חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן ומטו בה [ויש מושכים, ממשיכים, אותה מסורת] משום (בשם) ר׳ ינאי. ורב אחא בריה [בנו] של רבא היה אומר ומטו בה [ומגיעים, מושכים אותה] עד משום (בשם) ר׳ יוסי הגלילי: אמר קרא [הכתוב] בענין אשה שנתגרשה מבעלה: ״ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר״ (דברים כד, ב) ויש בכך הדגשה — לאחרים יכולה היא להיות לאשה ולא לקרובים, שאין קידושין שלהם תופסים בה.

מַתְקִיף לָהּ רַבִּי אַבָּא: וְאֵימָא ״לְאַחֵר״ – וְלֹא לְבֵן! בֵּן בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ ״לֹא יִקַּח אִישׁ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו״. אַחֵר לָמָּה לִי? שְׁמַע מִינָּהּ: לַאֲחֵרִים וְלֹא לִקְרוֹבִים.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר׳ אבא: ואימא [ואמור, פרש] כי ״לאחר״ כוונתו ולא לבן בעלה, ותלמד מכאן רק למקום שיש בו איסור מיתת בית דין ולא לאיסורי כרת! ודוחים: בן בהדיא כתיב ביה [במפורש נאמר בו] ״לא יקח איש את אשת אביו״ (שם כג, א), כלומר, שאין הקידושין תופסים (״לא יקח״), ואם כן ההדגשה ״אחר״ למה לי — שמע מינה [למד מכאן] לאחרים ולא לקרובים.

וְאֵימָא אִידִי וְאִידִי לְבֵן, הָא – לְכַתְּחִילָּה, וְהָא – דִּיעֲבַד.

ודוחים, ואימא [ואמור]: אידי ואידי [זה וזה], שני המקראות נאמרו לבן, ומדוע צריכים שני מקראות — הא [זה] הפסוק ״לא יקח״ — לכתחילה, ואין כוונתו לומר שאין קידושין תופסים בה, אלא רק שאסור לעשות כן, והא [וזה] הפסוק ״והיתה לאיש אחר״ ללמד שגם בדיעבד אם קידש אותה הבן אין הקידושין תופסים.

לְכַתְּחִילָּה מֵאֲחוֹת אִשָּׁה נָפְקָא; וּמָה אֲחוֹת אִשָּׁה בְּכָרֵת – לֹא תִּקָּדֵשׁ, חַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין – לֹא כָּל שֶׁכֵּן?

ומקשים: שקידושין אסורים בבן לכתחילה יודעים אנו ממקור אחר, שכן מאחות אשה נפקא [יוצא, נלמד], שאנו למדים בקל וחומר: ומה אחות אשה שהיא בכרת — לא תקדש, שאסור לקדש אותה, שנאמר ״ואשה אל אחותה לא תקח״ (ויקרא יח, יח), חייבי מיתות בית דין ובהם אשת אביו לא כל שכן?

וְאֵימָא: אִידִי וְאִידִי בַּאֲחוֹת אִשָּׁה, הָא – לְכַתְּחִילָּה, הָא – דִּיעֲבַד. אִין הָכִי נַמִי.

ומקשים: ואימא [ואמור] כך: אידי ואידי [זה וזה], כלומר, גם הפסוק ״לא תקח״, וגם הפסוק ״והיתה לאיש אחר״ עוסקים באחות אשה, הא [זה] (״לא תקח״) לכתחילה הא [זה] (״לאיש אחר״) בדיעבד, שאין קידושין תופסים בה. ומשיבים: אין הכי נמי [כן, כך הוא גם כן] כפי שאמרת מתפרש הכתוב.

אַשְׁכַּחַן אֲחוֹת אִשָּׁה. שְׁאָר עֲרָיוֹת מְנָלַן? יָלְפִינַן מֵאֲחוֹת אִשָּׁה; מָה אֲחוֹת אִשָּׁה מְיוּחֶדֶת – שֶׁהִיא עֶרְוָה, וְחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ כָּרֵת, וְעַל שִׁגְגָתָהּ חַטָּאת, וְלָא תָּפְסֵי בָּהּ קִידּוּשִׁין – אַף כָּל שֶׁהִיא עֶרְוָה וְחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ כָּרֵת, וְעַל שִׁגְגָתָהּ חַטָּאת – לָא תָּפְסֵי בָּהּ קִידּוּשִׁין.

ושואלים: אשכחן [מצאנו] אם כן הלכה זו באחות אשה, שאר עריות מנלן [מנין לנו] שאין קידושין תופסים בהן? ומשיבים: ילפינן [למדים אנו] דבר זה מאחות אשה בדרך הלימוד של בנין אב: מה אחות אשה מיוחדת (שנתייחד לה הכתוב) שהיא איסור ערוה וחייבין על זדונה (אם בא עליה בזדון) כרת, ועל שגגתה (אם בא עליה בשגגה) מביא קרבן חטאת, ולא תפסי [תופסים] בה קידושין — אף כל שהיא ערוה, וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת — לא תפסי [תופסים] בה קידושין.

בִּשְׁלָמָא כּוּלְּהוּ – אָתְיָין. אֶלָּא אֵשֶׁת אִישׁ וְאֵשֶׁת אָח אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מַה לַּאֲחוֹת אִשָּׁה – שֶׁכֵּן אֵין לָהּ הֶיתֵּר בִּמְקוֹם מִצְוָה, תֹּאמַר בְּאֵשֶׁת אָח שֶׁיֵּשׁ לָהּ הֶיתֵּר בִּמְקוֹם מִצְוָה.

ואומרים: בשלמא כולהו אתיין [נניח שכל העריות כולן באות, נלמדות] בדרך זו, אלא אשת איש ואשת אח שהן יוצאות מן הכלל איכא למיפרך [יש מקום לפרוך] ולומר שאינן בכלל זה. כיצד? מה לאחות אשה — שכן אין לה היתר במקום מצוה, שאף במקום שיש מצות ייבום — בכל זאת אסור לייבם את אחות אשתו, תאמר באשת אח שיש לה היתר במקום מצוה של ייבום.

אֵשֶׁת אִישׁ נַמִי אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מַה לְּהָנַךְ – שֶׁכֵּן אֵין לָהּ הֶיתֵּר בְּחַיֵּי אוֹסְרָן, תֹּאמַר בְּאֵשֶׁת אִישׁ שֶׁיֵּשׁ לָהּ הֶיתֵּר בְּחַיֵּי אוֹסְרָן!

וכן באשת איש נמי איכא למיפרך [גם כן יש מקום לפרוך]: מה להנך [לאלה], אחות אשה ואשת אח, שכן אין לה לערוה היתר בחיי אוסרן על כל פנים, שגם אחות אשה וגם אשת אח אין להן היתר לפחות בחייו של זה שהוא האוסר אותה, כגון אחות אשתו שאין לה היתר כל זמן שאשתו חיה, תאמר באשת איש שיש לה היתר בחיי אוסרן, כלומר, בעלה על ידי גירושין!

אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹנָה וְאִיתֵּימָא רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ‎: אָמַר קְרָא: ״כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ״ – הוּקְּשׁוּ כָּל הָעֲרָיוֹת כּוּלָּם לַאֲחוֹת אִשָּׁה, מָה אֲחוֹת אִשָּׁה לָא תָּפְסֵי בָּהּ קִידּוּשִׁין – אַף כָּל עֲרָיוֹת כּוּלָּם לָא תָּפְסֵי בָּהּ קִידּוּשִׁין.

אלא יש ללמוד הלכה זו ממקור אחר שאמר ר׳ יונה ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: אמר קרא [הכתוב] בפרשת איסור עריות: ״כי כל אשר יעשה מכל התועבת האלה ונכרתו״ (ויקרא יח, כט) הוקשו [הושוו] בפסוק זה כל העריות כולם זו לזו, וממילא גם לאחות אשה; מה אחות אשה לא תפסי [תופסים] בה קידושין — אף כל עריות כולם לא תפסי [תופסים] בה קידושין.

אִי הָכִי,

ומקשים: אי הכי [אם כך] שמכאן אתה למד