״דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ״. אֶלָּא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גָּבוֹהַּ מִכָּל אֲרָצוֹת מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה׳ אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם כִּי אִם חַי ה׳ אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכָּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם״.

״דברי ריבת בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה׳ אלקיך בו״ (דברים יז, ח), משמע שבית המקדש גבוה מכל ערי ישראל (״שעריך״), שכן נאמר בו ״ועלית״. אלא שארץ ישראל גבוה מכל ארצות מנלן [מניין לנו]? ומשיבים, דכתיב [שנאמר]: ״לכן הנה ימים באים נאם ה׳ ולא יאמרו עוד חי ה׳ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. כי אם חי ה׳ אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם״ (ירמיה כג, ז–ח), ומשמע מלשון ״אשר העלה״ שארץ ישראל גבוה מכל הארצות.

מַאי אִירְיָא דְּתָנֵי ״עָלוּ מִבָּבֶל״? נִתְנֵי ״עָלוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל״! מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא עָלָה עֶזְרָא מִבָּבֶל עַד שֶׁעֲשָׂאָהּ כְּסוֹלֶת נְקִיָּה, וְעָלָה.

ושואלים: אם להשמיענו דבר זה מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] דתני [ששנה] במשנתנו ״עלו מבבל״? נתני [שישנה] ״עלו לארץ ישראל״! ומתוך כך מסבירים כי סגנון זה של הדברים מסייע ליה [לו] לר׳ אלעזר. שאמר ר׳ אלעזר: לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה מבחינת יוחסין בני ישראל הגרים בה, שהוציא ממנה את כל הפסולים ועלה עימם לארץ ישראל.

אִיתְּמַר, אַבַּיֵי אֲמַר: עָלוּ מֵאֵילֵיהֶם תְּנַן. וְרָבָא אֲמַר: הֶעֱלוּם תְּנַן. וְקָמִיפַּלְגִי בִּדְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא עָלָה עֶזְרָא מִבָּבֶל עַד שֶׁעֲשָׂאָהּ כְּסוֹלֶת נְקִיָּה וְעָלָה.

איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בנושא זה אביי אמר: ״עשרה יוחסי ן עלו״, כלומר, עלו מאיליהם, תנן [שנינו] במשנתנו. ורבא אמר: ״העלום״ תנן [שנינו], כלומר, בעל כרחם. ומעירים: וקמיפלגי [וחלוקים הם] ב דברי ר׳ אלעזר שאמר ר׳ אלעזר: לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה ועלה.

אַבַּיֵי – לֵית לֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, רָבָא – אִית לֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר. אִיבָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, וְהָכָא בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי; מָר סָבַר: אַפְרוּשֵׁי אַפְרוּשִׁינְהוּ, וּמִנַּפְשַׁיְיהוּ סְלִיקוּ. וּמָר סָבַר: בְּעַל כָּרְחַיְיהוּ אַסּוּקִינְהוּ.

אביי — לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את דברי ר׳ אלעזר, שלדעתו הם לא נלקחו משם אלא עלו מרצונם. ורבא — אית ליה [יש לו, מקבל] את דברי ר׳ אלעזר. איבעית אימא [אם תרצה אמור] דכולי עלמא אית להו [שלדעת הכל יש להם, מקבלים] את דברי ר׳ אלעזר, והכא בהא קא מיפלגי [ואולם כאן בענין זה הם חלוקים]; מר סבר [חכם זה, אביי, סבור]: אפרושי אפרושינהו ומנפשייהו סליקו [מתחילה הפריש עזרא אותם, את הפסולים, והם, הפסולים, מעצמם עלו] אחר כך לארץ ישראל, ומר סבר [וחכם זה, רבא, סבור]: בעל כרחייהו אסוקינהו [בעל כרחם העלה אותם].

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר עָלוּ – הַיְינוּ דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל אֲרָצוֹת עִיסָּה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עִיסָּה לְבָבֶל. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר הֶעֱלוּם – מֵידַע יָדְעִינְהוּ! נְהִי דְּיָדְעִי לְהַהוּא דָּרָא, לְדָרָא אַחֲרִינֵי לָא יָדְעִי.

ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] שלשון המשנה הוא ״עלו״ מעצמם ולא נעשתה הפרדה ברורה בין העולים, היינו [זהו] שאמר רב יהודה אמר שמואל: כל ארצות עיסה לארץ ישראל, כלומר, שהן נחשבות, מבחינת היוחסין, כתערובת מסופקת לגבי אנשי ארץ ישראל, וארץ ישראל נחשבת עיסה ל גבי בבל. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] ״העלום״, הרי מידע ידעינהו [יודעים] היו והכירו את כל הפסולים ולא נתערבו בהם ומדוע ארץ ישראל עיסה לגבי בבל!? ומשיבים: נהי דידעי לההוא דרא, לדרא אחריני לא ידעי [אם אמנם יודעים היו בפסולי אותו דור, אבל לדור אחר לא ידעו] את יחוסו המדוייק של כל אחד.

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר עָלוּ – הַיְינוּ דִּכְתִיב ״וָאֶקְבְּצֵם אֶל הַנָּהָר הַבָּא עַל אַחֲוָה וַנַּחֲנֶה שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה וָאָבִינָה בָּעָם וּבַכֹּהֲנִים וּמִבְּנֵי לֵוִי לֹא מָצָאתִי שָׁם״.

ועוד שואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] ״עלו״ מאליהם, היינו דכתיב [זהו שנאמר] על ידי עזרא ״ואקבצם אל הנהר הבא על אהוה ונחנה שם ימים שלשה ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם״ (עזרא ח, טו), שצריך היה לברר בדיוק מי בתוך העם העולה לארץ.

אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר הֶעֱלוּם – הָא מִיזְהַר זְהִירֵי! נְהִי דְּאִיזְהוּר בִּפְסוּלִים, בִּכְשֵׁירִים לָא אִיזְדַּהוּר.

אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] ״העלום״, הא מיזהר זהירי [הרי זהירים היו] ביוחסין, ומדוע היה צורך בכך? ומשיבים: נהי דאיזהור [אם אמנם שנזהרו] בפסולים לבררם לפני שעלו, בכשירים לא איזדהור [נזהרו] ולא ביררו את יחוסו של כל אחד מהם.

״כָּהֲנֵי לְוִיֵּי וְיִשְׂרָאֵלֵי״. מְנָלַן דִּסְלִיקוּ? דִּכְתִיב ״וַיֵּשְׁבוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וּמִן הָעָם וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַשּׁוֹעֲרִים וְהַנְּתִינִים בְּעָרֵיהֶם וְכָל יִשְׂרָאֵל בְּעָרֵיהֶם״.

בין היוחסין שעלו מבבל נמנו במשנה כהני לויי וישראלי (כהנים לויים וישראלים). ושואלים: מנלן דסליקו [מניין לנו שעלו]? ומשיבים: דכתיב [שנאמר] ״וישבו הכהנים והלוים ומן העם והמשררים והשוערים והנתינים בעריהם וכל ישראל בעריהם״ (שם ב, ע), הרי נזכרים כאן כהנים, לויים, וכל ישראל.

״חֲלָלֵי גֵּירֵי וַחֲרוּרֵי״. חֲלָלֵי מְנָלַן? דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גְּדוֹלָה חֲזָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִבְּנֵי הַכֹּהֲנִים בְּנֵי חֳבַיָּה בְּנֵי הַקּוֹץ בְּנֵי בַרְזִלַּי אֲשֶׁר לָקַח מִבְּנוֹת בַּרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי אִשָּׁה וַיִּקָּרֵא עַל שְׁמָם. אֵלֶּה בִּקְשׁוּ כְתָבָם הַמִּתְיַחְשִׂים וְלֹא נִמְצָאוּ וַיְגֹאֲלוּ מִן הַכְּהֻנָּה. וַיֹּאמֶר הַתִּרְשָׁתָא לָהֶם אֲשֶׁר לֹא יֹאכְלוּ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים עַד עֲמֹד כֹּהֵן לְאוּרִים וּלְתֻמִּים״.

עוד נמנו במשנה בין היוחסין שעלו מבבל חללי (חללים) גירי (גרים) וחרורי (עבדים משוחררים). ומבררים: חללי מנלן [חללים מניין לנו] שעלו? דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר׳ יוסי אומר: גדולה חשיבותה של חזקה, לפי שנאמר: ״ומבני הכהנים בני חביה בני הקוץ בני ברזלי אשר לקח מבנות ברזלי הגלעדי אשה ויקרא על שמם. אלה בקשו כתבם המתיחשים ולא נמצאו ויגאלו מן הכהנה. ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמד כהן לאורים ולתמים״ (שם, סא–סג), משמע שהיו גם צאצאי כהנים שהיה ספק אם אמנם כשרים הם לכהונה, או שהם חללים.

וְאָמַר לָהֶם: הֲרֵי אַתֶּם בְּחֶזְקַתְכֶם; בַּמֶּה הֱיִיתֶם אוֹכְלִים בַּגּוֹלָה? בְּקָדְשֵׁי הַגְּבוּל; אַף כָּאן נַמִי – בְּקָדְשֵׁי הַגְּבוּל.

ואמר להם עזרא: הרי אתם בחזקתכם, כלומר, על אף שלא הביאו לו הוכחה שהם כהנים כשרים הרי הם נשארים בחזקת מה שהיו מקודם. במה הייתם אוכלים, איזה ממתנות כהונה הייתם אוכלים בהיותכם בגולה — רק בקדשי הגבול, כלומר, בתרומה הנאכלת בכל מקום, אף כאן בארץ ישראל נמי [גם כן], תאכלו רק בקדשי הגבול (תרומה), אבל לא תאכלו במה שנאכל לפנים מחומת ירושלים, כלומר, מן הקרבנות. והוא שאמר להם ״אשר לא יאכלו מקדש הקדשים״.

וּלְמַאן דְּאָמַר מַעֲלִים מִתְּרוּמָה לְיוֹחֲסִין, הָנֵי דַּאֲכוּל בִּתְרוּמָה אָתוּ לְאַסּוּקִינְהוּ! שָׁאנֵי הָתָם דְּרִיעַ חֶזְקָתַיְיהוּ.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שמעלים מתרומה ליוחסין, שאם ראינו אדם אוכל תרומה סומכים על כך שהוא כהן גם לענין יוחסין, ומדוע אם כן התיר להם לאכול תרומה? הלא הני דאכול [אלה שאוכלים] בתרומה אתו לאסוקינהו [יבואו להעלותם] לכהונה גמורה! ומשיבים: שאני התם דריע חזקתייהו [שונה שם שהורעה חזקתם], שהרי רואים שאינם אוכל ים בקדשי קדשים כשאר כל הכהנים, ומתוך כך יודעים שאינם כהנים ודאיים.

וְאֶלָּא מַאי גְּדוֹלָה חֲזָקָה? דְּמֵעִיקָּרָא אֲכוּל בִּתְרוּמָה דְּרַבָּנַן, וּלְבַסּוֹף אֲכוּל בִּתְרוּמָה דְּאוֹרַיְיתָא.

ושואלים: ואם כן ואלא מאי [מהו] שאמר גדולה חזקה, הרי בעצם לא נוסף להם דבר על ידי החזקה? ומשיבים: דמעיקרא אכול [שמתחילה היו אוכלים] בתרומה מפירות בבל, שאינה אלא מדרבנן [מדברי סופרים], ולבסוף אכול [אכלו] בתרומה דאורייתא [שהיא מן התורה] שהפרשת תרומה בארץ ישראל היא חיוב מן התורה, ויש לה קדושה גמורה.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם הָשְׁתָּא נַמִי בִּדְרַבָּנַן – אֲכוּל, בִּדְאוֹרַיְיתָא – לָא אֲכוּל. וְכִי מַסְּקִינַן מִתְּרוּמָה לְיוֹחֲסִין – מִדְּאוֹרַיְיתָא, מִדְּרַבָּנַן לָא מַסְּקִינַן.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם השתא נמי בדרבנן [עכשיו בארץ ישראל גם כן בתרומה שמדברי סופרים] — אכול [אכלו], כגון מירקות, בדאורייתא [ובתרומה שהיא מן התורה], כגון תרומה על התבואה — לא אכול [אכלו], וכי מסקינן [וכאשר אנחנו מעלים] מתרומה ליוחסין — הרי זה מאכילת תרומה מדאורייתא [שמן התורה], אבל מאכילת תרומה מדרבנן [שמדברי סופרים] לא מסקינן [אין אנו מעלים] אותו, ולכן יכולים לאכול בתרומה מכוח החזקה, ואין חוששים שמא יבואו להעלותם ליוחסין.

אִי הָכִי מַאי גְּדוֹלָה חֲזָקָה? דְּמֵעִיקָּרָא לֵיכָּא לְמִיגְזַר מִשּׁוּם תְּרוּמָה דְּאוֹרַיְיתָא, לְבַסּוֹף, אַף עַל גַּב דְּאִיכָּא לְמִיגְזַר מִשּׁוּם תְּרוּמָה דְּאוֹרַיְיתָא – בִּדְרַבָּנַן אֲכוּל, בִּדְאוֹרַיְיתָא לָא אֲכוּל.

ושואלים: אי הכי [אם כך] אתה אומר חוזרת השאלה, מאי [מה] הכונה במה שאמרו גדולה חזקה? ומשיבים: דמעיקרא ליכא למיגזר [שמתחילה לא היה מקום לגזור] ולאסור עליהם לאכול תרומה שמדברי סופרים משום תרומה דאורייתא [שמן התורה] שמא יבואו לאכלה שאין תרומה כזו בבבל, ולכן לא הקפידו לתת להם תרומה מדברי סופרים, אבל לבסוף, כשהיו בארץ ישראל, אף על גב דאיכא למיגזר [אף על פי שיש מקום לגזור] ולאסור עליהם לאכול תרומה שמדברי סופרים משום תרומה דאורייתא [שמן התורה] שמא יטעו ויאכלו גם ממנה, בכל זאת משום שגדולה חזקה בדרבנן [בתרומה מדברי סופרים] — אכול [אכלו], בדאורייתא [ובתרומה שמדברי תורה] — לא אכול [אכלו].

וְהָכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר הַתִּרְשָׁתָא לָהֶם אֲשֶׁר לֹא יֹאכְלוּ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים״, בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים – הוּא דְּלָא יֹאכַל, הָא כָּל מִידֵּי – נֵיכוּל!

ומקשים: והכתיב [והרי נאמר] ״ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים״ (שם סג). ונדייק: בקדש הקדשים הוא שלא יאכל, הא כל מידי ניכול [הרי כל דבר אחר שאינו קודש קדשים יאכלו] ואף תרומה שמן התורה!

הָכִי קָאָמַר: לָא מִידֵּי דְּמִיקְרִי קֹדֶשׁ, וְלָא מִידֵּי דְּמִיקְרִי קֳדָשִׁים. לָא מִידֵּי דְּמִיקְרִי קֹדֶשׁ – דִּכְתִיב: ״וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ״, וְלָא מִידֵּי דְּמִיקְרִי קֳדָשִׁים – דְּאָמַר קְרָא: ״וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִיא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל״, וְאָמַר מָר: בַּמּוּרָם מִן הַקֳּדָשִׁים

ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין את דבריו: לא מידי דמיקרי [דבר שנקרא] קדש, ולא מידי דמיקרי [דבר שנקרא] קדשים. ומסבירים: לא מידי דמיקרי [דבר שנקרא] קדש הכוונה לתרומה — דכתיב [שנאמר] בתרומה: ״וכל זר לא יאכל קדש״ (ויקרא כב, י), ולא מידי דמיקרי [דבר שנקרא] קדשים, שאמר קרא [הכתוב] ״ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל״ (שם, יב), ואמר מר [החכם]: מה פירוש בתרומת הקדשים — במורם מן הקדשים שהם חזה ושוק של קרבן השלמים