שְׁמַע מִינָּהּ: בַּעֲלֵי חַיִּים נִדְחִים.

שמע מינה [למד ממנה] שבעלי חיים נדחים, שקרבנות שנדחו מפני טעם כלשהו מלהיקרב על גבי המזבח אף בהיותם חיים, שוב אינם יכולים ליקרב, ואף כאן כשהקדיש רק חציה לא היתה יכולה להיקרב ונדחית, ולא כדעת הסבורים שאין דין דחיה אלא בקרבנות שנשחטו בלבד,

וּשְׁמַע מִינָּהּ: דִּחוּי מֵעִיקָּרָא הָוֵי דִּחוּי. וּשְׁמַע מִינָּהּ: יֵשׁ דִּחוּי בְּדָמִים.

ושמע מינה [ולמד ממנה עוד] כי דחוי מעיקרא הוי דחוי [דבר שדחוי מתחילה, כלומר, מראשית הקדשתו, הריהו נחשב לדחוי], ואין אומרים שאין דין דחיה אלא בדבר שהיה ראוי קודם לכן ואחר כך נדחה, ושמע מינה [ולמד מכאן] כי יש דחוי בדמים בדבר שלא נתקדש בקדושת הגוף אלא שדמיו יהיו עבור קרבן, שהרי כשהקדיש חצי בהמה הקדישה רק לדמיה, שהרי אי אפשר לו להקריב חצי בהמה.

בָּעֵי רָבָא: ״חֶצְיֵיךְ בַּחֲצִי פְּרוּטָה וְחֶצְיֵיךְ בַּחֲצִי פְּרוּטָה״ מַהוּ? כֵּיוָן דַּאֲמַר לָהּ חֲצִי פְּרוּטָה – פְּסַקָהּ, אוֹ דִּילְמָא – מוֹנֶה וְהוֹלֵךְ הוּא?

בעי [שאל] רבא: אמר לאשה ״הרי חצייך מקודשת בחצי פרוטה, וחצייך בחצי פרוטה״ מהו? האם לומר כיון שאמר לה בחצי פרוטה — פסקה [חתך אותה], כלומר, רצה שיחולו קידושין בשני חצאי פרוטה דווקא, וחצי פרוטה אינו מועיל, או דילמא [שמא] מונה והולך הוא, שכוונתו היתה לפרוטה אלא שהיה מונה חצי פרוטה ועוד חצי פרוטה, ושני החצאים מצטרפים.

אִם תִּימְצֵי לוֹמַר מוֹנֶה וְהוֹלֵךְ הוּא, ״חֶצְיֵיךְ בִּפְרוּטָה וְחֶצְיֵיךְ בִּפְרוּטָה״ מַהוּ? כֵּיוָן דַּאֲמַר לָהּ בִּפְרוּטָה וּפְרוּטָה – פְּסַקָהּ לְמִילְּתֵיהּ, אוֹ דִּילְמָא – כָּל בְּיוֹמֵיהּ, מוֹנֶה וְהוֹלֵךְ הוּא?

אם תימצי [תמצא] לומר כי מונה והולך הוא, אם אמר לה ״חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה״ מהו? האם לומר כי כיון שאמר לה בפרוטה ופרוטה — פסקה למילתיה [פסק, חתך, את דבריו] ונתכוון לקדש כל חצי ממנה בפני עצמו, וכאמור ״חצי אשה״ אינה מתקדשת, או דילמא [שמא] כל דבר שעושה ביומיה [ביומו, באותו יום] מונה והולך הוא והרי הוא כאילו אמר לה שהיא מקודשת בשתי פרוטות.

אִם תִּימְצֵי לוֹמַר כָּל בְּיוֹמֵיהּ מוֹנֶה וְהוֹלֵךְ הוּא, ״חֶצְיֵיךְ בִּפְרוּטָה הַיּוֹם וְחֶצְיֵיךְ בִּפְרוּטָה לְמָחָר״ מַהוּ? כֵּיוָן דַּאֲמַר לָהּ ״לְמָחָר״ – פְּסַקָהּ, אוֹ דִּילְמָא הָכִי קָאָמַר לָהּ: קִדּוּשִׁין מַתְחְלוּ מֵהָאִידָנָא, וּמִגְמַר לָא נִיגְמְרוּ עַד לְמָחָר?

אם תימצי [תמצא] לומר כי כל דבר שעושה ביומיה [ביומו] מונה והולך הוא, אם אמר לה ״חצייך בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר״ מהו? האם כיון שאמר לה למחר — פסקה [חתך אותה] ואין לצרף עוד, או דילמא הכי קאמר [שמא כך אמר] לה: קדושין מתחלו מהאידנא [מתחילים מעכשיו] ומגמר [ולהגמר] לא ניגמרו [ייגמרו] אלא עד למחר.

״שְׁנֵי חֲצָיָיִךְ בִּפְרוּטָה״ מַהוּ? הָכָא וַדַּאי בְּחַד זִימְנָא קָאָמַר לָהּ, אוֹ דִּילְמָא – אֵין אִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת לַחֲצָאִין כְּלָל? תֵּיקוּ.

ועוד יש לשאול: אם אמר לה ״שני חצייך בפרוטה״ מהו? הכא [כאן] ודאי בחד זימנא קאמר [בפעם אחת אמר] לה, ולכאורה קידושיו קידושין, או דילמא [שמא] אין אשה מתקדשת לחצאין כלל. לכל השאלות הללו לא נמצא פתרון, ולכן תיקו [תעמודנה] במקומן.

בָּעֵי רָבָא: ״שְׁתֵּי בְנוֹתֶיךָ לִשְׁנֵי בָנַי בִּפְרוּטָה״ מַהוּ? בָּתַר נוֹתֵן וּמְקַבֵּל אָזְלִינַן – וְהָאִיכָּא מָמוֹנָא, אוֹ דִּילְמָא בָּתַר דִּידְהוּ אָזְלִינַן – וְהָא לֵיכָּא? תֵּיקוּ.

בעי [שאל] רבא: אמר לחבירו: ״שתי בנותיך הקטנות מקודשות לשני בני בפרוטה״ מהו הדין? וצדדי השאלה: האם בתר [אחר] הנותן ומקבל אזלינן [הולכים אנו] ומכיון שגם הנותן נותן פרוטה וגם המקבל מקבל פרוטה והאיכא ממונא [והרי יש כאן ממון], שהרי פרוטה נחשבת לממון, או דילמא בתר דידהו אזלינן [שמא אחריהם, אחרי הנוגעים בדבר, הבנים המקדשים והבנות המתקדשות אנו הולכים] והא ליכא [והרי אין] כאן פרוטה לכל אחד ואחד מהם? שאלה זו לא נפתרה ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

בָּעֵי רַב פַּפָּא: ״בִּתְּךָ וּפָרָתְךָ בִּפְרוּטָה״ מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: בִּתְּךָ בַּחֲצִי פְּרוּטָה וּפָרָתְךָ בַּחֲצִי פְּרוּטָה, אוֹ דִּילְמָא: בִּתְּךָ בִּפְרוּטָה, וּפָרָתְךָ בִּמְשִׁיכָה? תֵּיקוּ.

בעי [שאל] רב פפא: אמר לחבירו: ״בתך ופרתך בפרוטה״ מהו? מי אמרינן [האם אנו אומרים] כי כוונתו היתה בתך תתקדש בחצי פרוטה ופרתך תיקנה בחצי פרוטה — ואין כאן לא קידושין ולא קנין בכסף, או דילמא [שמא] כוונתו היתה כי בתך תתקדש בפרוטה ופרתך תיקנה במשיכה? ואף לשאלה זו לא נמצא פתרון ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

בָּעֵי רַב אַשִׁי: ״בִּתְּךָ וְקַרְקַעֲךָ בִּפְרוּטָה״ מַהוּ? בִּתְּךָ בַּחֲצִי פְּרוּטָה וְקַרְקַעֲךָ בַּחֲצִי פְּרוּטָה, אוֹ דִּילְמָא: בִּתְּךָ בִּפְרוּטָה, וְקַרְקַעֲךָ בַּחֲזָקָה? תֵּיקוּ.

בעי [שאל] רב אשי: אמר ״בתך וקרקעך בפרוטה״ מהו? האם הכוונה היא בתך בחצי פרוטה וקרקעך בחצי פרוטה, או דילמא [שמא] הכוונה בדבריו היא בתך בפרוטה וקרקעך בחזקה? אף שאלה זו לא נפתרה ולכן תיקו [תעמוד] אף היא במקומה.

הַהוּא גַּבְרָא דְאַקְדֵּישׁ בְּשִׁירָאֵי. רַבָּה אֲמַר: לָא צְרִיכִי שׁוּמָא. רַב יוֹסֵף אֲמַר: צְרִיכִי שׁוּמָא. אִי דַּאֲמַר לָהּ בְּכָל דְּהוּ – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּלָא צְרִיכִי שׁוּמָא.

מסופר: ההוא גברא דאקדיש בשיראי [מעשה באדם אחד שקידש אשה בבגדי משי], רבה אמר: לא צריכי שומא [אינם צריכים הערכה] לפני נתינתם, שבודאי שווים הם יותר מפרוטה. רב יוסף אמר: צריכי שומא [צריכים הערכה] וכיון שלא העריכום קודם נתינתם — אין הקידושין תופשים. ומעירים: אי דאמר [אם שאמר] לה בכל דהו [בכלשהו], כלומר, שהוא מקדש אותה בשיראין אלה בלי לקבוע להם ערך, כולי עלמא לא פליגי דלא צריכי שומא [הכל אינם חולקים שאינם צריכים הערכה], שהרי ודאי שווים יותר מפרוטה.

אִי דַּאֲמַר לָהּ ״חַמְשִׁין״ וְלָא שָׁווּ חַמְשִׁין – הָא לָא שָׁווּ. כִּי פְּלִיגִי – דַּאֲמַר ״חַמְשִׁין״ וְשָׁווּ חַמְשִׁין. רַבָּה אֲמַר: לָא צְרִיכִי שׁוּמָא, דְּהָא שָׁווּ חַמְשִׁין. רַב יוֹסֵף אֲמַר: צְרִיכִי שׁוּמָא. כֵּיוָן דְּאִיתְּתָא לָא בְּקִיאָה בְּשׁוּמָא – לָא סָמְכָה דַּעְתָּהּ.

ומצד שני אי דאמר [אם שאמר] לה שהם שווים ״חמשין״ [חמישים] דינר ולא שוו חמשין [ואינם שווים חמישים] — הא לא שוו [הרי אינם שווים] ואין כאן קידושין לדעת הכל. כי פליגי [כאשר נחלקו], הרי זה במקרה שאמר ששווים חמשין [חמישים] ו באמת שוו חמשין [שווים חמישים]. רבה אמר: לא צריכי שומא [אינם צריכים הערכה] לפני הקידושין דהא שוו חמשין [שהרי הם שווים באמת חמישים]. רב יוסף אמר: צריכי שומא [צריכים הערכה] לפני הקידושין ומדוע? כיון דאיתתא [שהאשה] עצמה לא בקיאה בשומא [בהערכה] לא סמכה דעתה [אין דעתה סומכת על הדבר] ומפני שאינה בטוחה שהיו שווים באמת חמישים — לא גמרה בדעתה להתקדש.

אִיכָּא דְּאָמְרִי: בְּכָל דְּהוּ נַמִי פְּלִיגִי, רַב יוֹסֵף אֲמַר: שָׁוֶה כֶסֶף הֲרֵי הוּא כְּכֶסֶף. מַה כֶּסֶף – דְּקִיץ,

איכא דאמרי [יש שאומרים] שאפילו אם אמר לה התקדשי לי בשיראים אלו בכל דהו [בכל סכום שהוא] שהם שווים נמי פליגי [גם כן חלוקים הם] אם קידשה בשיראים אלה סתם. וטעם המחלוקת, רב יוסף אמר: שוה כסף הרי הוא ככסף לכל דבר, מה כסף דקיץ [שהוא קצוב] ושיש לו ערך קבוע ומסויים