כָּאן – לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה, כָּאן – לְהוֹצִיא אִשָּׁה מִיָּדוֹ.

כאן — להשיאו אשה מי שאין לו חזקה צריך בדיקה, כאן — להוציא אשה מידו מפני חשש לפסול יוחסין, שבמקרה זה אם אין עליו חזקת פסול — אין מוציאים אותה ממנו.

אָמַר רַב יוֹסֵף: כָּל שֶׁסִּיחֲתוֹ בְּבָבֶל מַשִּׂיאִין לוֹ אִשָּׁה. וְהָאִידָנָא דְּאִיכָּא רַמָּאֵי – חָיְישִׁינַן.

אמר רב יוסף: כל שסיחתו בבבל, כלומר, שהוא מדבר בלשונם, במבטאם, של אנשי בבל משיאין לו אשה בלי בדיקה, בחזקת שהוא בבלי והמשפחות הבבליות מיוחסות הן. ומעירים: והאידנא דאיכא רמאי [ובזמן הזה שיש רמאים] שמשנים את דרך דיבורם כדי שיחשבו שהם מבבל ומיוחסים הם, חיישינן [חוששים אנו גם לאלה].

זְעֵירֵי הֲוָה קָא מִישְׁתַּמֵּיט מִינֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, דַּהֲוָה אֲמַר לֵיהּ: נְסֵיב בְּרַתִּי. יוֹמָא חַד הָווּ קָאָזְלֵי בְּאוֹרְחָא, מָטוּ לְעוּרְקְמָא דְּמַיָּא, אַרְכְּבֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן אַכַּתְפֵיהּ, וְקָא מַעֲבַר לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אוֹרַיְיתַן כְּשֵׁרָה, בְּנָתִין לָא כָּשְׁרָן? מַאי דַּעְתֵּיךְ?

מסופר: החכם זעירי שהיה בבלי הוה קא מישתמיט מיניה [היה משתמט ממנו] מר׳ יוחנן כדי לא לפגוש אותו, דהוה אמר ליה [שהיה אומר לו] ר׳ יוחנן לזעירי: נסיב ברתי [שא את בתי]. יומא חד הוו קאזלי באורחא [יום אחד הלכו בדרך], מטו לעורקמא דמיא [הגיעו לשלולית מים], ארכביה [הרכיבו] את ר׳ יוחנן אכתפיה וקא מעבר ליה [על כתפו והעבירו], שהיה מכבדו כל כך ומשמשו בגופו. אמר ליה [לו] אז ר׳ יוחנן: אורייתן [תורתינו] כשרה ונחשבת בעיניך עד כדי כך, בנתין לא כשרן [ובנותינו אינן כשירות]? מאי דעתיך [מה דעתך] שאתה חושש לשאת את בתי —

אִילֵימָא מִדִּתְנַן: עֲשָׂרָה יוֹחֲסִין עָלוּ מִבָּבֶל כָּהֲנֵי לְוִיֵּי, אַטּוּ כָּהֲנֵי לְוִיֵּי וְיִשְׂרָאֵלֵי כּוּלְּהוּ סְלִיקוּ? כִּי הֵיכִי דְּאִישְׁתַּיּוּר מֵהָנֵי – אִישְׁתַּיּוּר נַמִי מֵהָנֵי. אִישְׁתַּמִּיטְתֵיהּ הָא דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא עָלָה עֶזְרָא מִבָּבֶל עַד שֶׁעֲשָׂאָהּ כְּסוֹלֶת נְקִיָּיה וְעָלָה.

אילימא מדתנן [אם תאמר ממה ששנינו]: עשרה יוחסין עלו מבבל כהני לויי (כהנים ולויים) וכו׳ ואתה חושש גם לממזרים שיש ביניהם, אטו כהני לויי וישראלי כולהו סליקו [וכי הכהנים הלויים והישראלים כולם עלו]? אלא כי היכי דאישתיור מהני אישתיור נמי מהני [כמו שנשתיירו מאלה, מהכהנים והלויים הכשרים בבבל, נשתיירו גם כן מאלה, מהפסולים] ואם כן עצם העובדה שאתה מבבל אינה אומרת שכשר אתה יותר. ומעירים: אישתמיטתיה [נשמט ממנו, שכח] ר׳ יוחנן, הא [זו] שאמר ר׳ אלעזר: לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקייה ועלה לארץ ישראל, ואלה שנשארו שם מיוחסים הם.

עוּלָּא אִיקְלַע לְפוּמְבְּדִיתָא לְבֵי רַב יְהוּדָה, חַזְיֵיהּ לְרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה דְּגָדַל וְלָא נָסֵיב. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעֲמָא לָא קָא מַנְסֵיב לֵיהּ מָר אִיתְּתָא לִבְרֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: מִי יָדַעֲנָא מֵהֵיכָא אִנְסִיב? אֲמַר לֵיהּ: אַטּוּ אֲנַן מִי יָדְעִינַן מֵהֵיכָא קָאָתֵינַן? דִּילְמָא מֵהָנַךְ דִּכְתִיב: ״נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ בְּתֻלֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה״.

מסופר: עולא איקלע [הזדמן] לפומבדיתא לבי [לביתו] של רב יהודה, חזייה [ראה אותו] את רב יצחק בריה [בנו] של רב יהודה דגדל ולא נסיב [שהוא מבוגר ואינו נשוי]. אמר ליה [לו] עולא לרב יהודה: מאי טעמא לא קא מנסיב ליה מר איתתא לבריה [מה טעם אין אדוני משיא אשה לבנו]? אמר ליה [לו]: מי ידענא מהיכא אנסיב [האם יודע אני מהיכן אוכל להשיאו אשה]? שאני חושש לפגם יוחסין. אמר ליה [לו]: אטו אנן מי ידעינן מהיכא קאתינן [וכי יודעים אנו עצמנו מהיכן אנו באים] ואם אין בנו פסול? דילמא מהנך דכתיב [שמא אנו מאלה שנאמר] בהם ״נשים בציון ענו בתלת בערי יהודה״ (איכה ה, יא), ואנו מבני הנשים שנבעלו על ידי הגוים.

וְכִי תֵּימָא נָכְרִי וְעֶבֶד הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל הַוָּלָד כָּשֵׁר – וְדִילְמָא מֵהָנַךְ דִּכְתִיב בְּהוּ: ״הַשֹּׁכְבִים עַל מִטּוֹת שֵׁן וּסְרֻחִים עַל עַרְשׂוֹתָם״, וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם הַמַּשְׁתִּינִים מַיִם בִּפְנֵי מִטּוֹתֵיהֶם עֲרוּמִים.

וכי תימא [ואם תאמר] שאינך חושש לבני הנשים הללו שאתה סבור שגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, ודילמא [ושמא] מוצאנו מהנך דכתיב בהו [מאלה שנאמר בהם] ״השכבים על מטות שן וסרחים על ערשותם״ (עמוס ו, ד). ואמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא: מה עניינם — אלו בני אדם המשתינים מים בפני מטותיהם ערומים. ו היה

וּמְגַדֵּף בָּהּ רַבִּי אַבָּהוּ: אִי הָכִי הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים״? מִשּׁוּם דְּמַשְׁתִּינִים מַיִם בִּפְנֵי מִטּוֹתֵיהֶם עֲרוּמִים יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גּוֹלִים?!

מגדף (מזלזל) בה ר׳ אבהו באימרה זו, שהיה אומר: אי הכי היינו דכתיב [אם כך שזהו חטאם, זה שנאמר] ״לכן עתה יגלו בראש גולים״ (שם, ז), משום שמשתינים מים בפני מטותיהם ערומים יגלו בראש גולים?! אף שהדבר אינו נאה, אבל אינו חטא חמור כל כך.

אֶלָּא אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין זֶה עִם זֶה, וּמַדְבִּיקִין מִטּוֹתֵיהֶם זוֹ בְּזוֹ, וּמַחֲלִיפִין נְשׁוֹתֵיהֶם זֶה לָזֶה, וּמַסְרִיחִים עַרְסוֹתָם בְּשִׁכְבַת זֶרַע שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָּהֶם.

אלא אמר ר׳ אבהו: אלו בני אדם שאוכלין ושותין זה עם זה, ומדביקין מטותיהם זו בזו, ומחליפין נשותיהם זה לזה, ומסריחים ערסותם (מטותיהם) בשכבת זרע שאינה שלהם. ואם כן יש בתוך ישראל בניהם של אלה, שהם ממזרים גמורים.

אֲמַר לֵיהּ: הֵיכִי נַעֲבֵיד? אֲמַר לֵיהּ: זִיל בָּתַר שְׁתִיקוּתָא. כִּי הַאי דְּבָדְקֵי בְּנֵי מַעַרְבָא: כִּי מִינְצוּ בֵּי תְּרֵי בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, חָזוּ הֵי מִנַּיְיהוּ דְּקָדֵים וְשָׁתֵיק – אָמְרִי: הַאי מְיוּחָס טְפֵי.

אמר ליה [לו] לעולא: אם כן היכי נעביד [איך נעשה], כיצד בכל זאת אפשר לברר מה היא משפחה כשירה? אמר ליה [לו]: זיל בתר שתיקותא [לך אחר השתיקה], כי האי דבדקי בני מערבא [כמו שבודקים בני ארץ ישראל]: כי מינצו בי תרי בהדי הדדי [כאשר מתקוטטים שנים זה עם זה] חזו הי מנייהו דקדים ושתיק [רואים איזה מהם שמקדים ושותק] — אמרי [אומרים]: האי [זה ששותק קודם] מיוחס טפי [יותר].

אָמַר רַב: שְׁתִיקוּתֵיהּ דְּבָבֶל הַיְינוּ יִחוּסָא. אִינִי? וְהָא אִיקְלַע רַב לְבֵי בַּר שָׁפֵי חָלָא וּבָדַק בְּהוּ. מַאי לָאו בְּיַחֲסוּתָא? לָא, בִּשְׁתִיקוּתָא. הָכִי קָאָמַר לְהוּ: בְּדוֹקוּ אִי שָׁתְקֵי אִי לָא שָׁתְקֵי.

אמר רב: שתיקותיה [שתיקתה] של בבל היינו יחוסא [הוא ייחוסה], כלומר, גם בבבל אפשר בדרך זו לדעת מהו ייחוסו של אדם. ומקשים: איני [האם כן הוא]? והא איקלע [והרי הזדמן] רב לבי בר שפי חלא [לביתו של בן מסנן היין] ובדק בהו [אותם], מאי לאו ביחסותא [האם לא בייחוסם] בדק? ומשיבים: לא, בשתיקותא [בשתיקתם] בדק. הכי קאמר להו [כך אמר להם]: בדוקו אי שתקי אי לא שתקי [בידקו אם הם שותקים או לא שותקים].

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אִם רָאִיתָ שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁמִּתְגָּרִים זֶה בָּזֶה – שֶׁמֶץ פְּסוּל יֵשׁ בְּאֶחָד מֵהֶן, וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ לִידָּבֵק אֶחָד בַּחֲבֵירוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אִם רָאִיתָ שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת הַמִּתְגָּרוֹת זוֹ בְּזוֹ – שֶׁמֶץ פְּסוּל יֵשׁ בְּאַחַת מֵהֶן, וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתָהּ לִידָּבֵק בַּחֲבֶרְתָּהּ.

אמר רב יהודה אמר רב: אם ראית שני בני אדם שמתגרים זה בזה — שמץ פסול יש באחד מהן, כלומר, צד של פסול יש באחד מהם מצד ייחוסו, ו משום כך אין מניחין אותו מן השמים לידבק אחד בחבירו בחיתון ולכן הם באים לידי קטטה בענין אחר. אמר ר׳ יהושע בן לוי: אם ראית שתי משפחות המתגרות זו בזו — שמץ פסול יש באחת מהן, ואין מניחין אותה מן השמים לידבק בחברתה.

אָמַר רַב פַּפָּא סָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: בָּבֶל – בְּרִיאָה; מִישׁוֹן – מֵיתָה; מָדַי – חוֹלָה; עֵילָם – גּוֹסֶסֶת. וּמַה בֵּין חוֹלִין לְגוֹסְסִין? רוֹב חוֹלִין – לְחַיִּים, רוֹב גּוֹסְסִים – לְמִיתָה.

אמר רב פפא סבא [הזקן] (להבדיל מרב פפא סתם) משמיה [משמו] של רב: בבל מבחינת יוחסין — בריאה, מיוחסת ונקיה מפסולים. מישון — מיתה, שכולם פסולים בה. מדי — חולה, שרובם כשרים וחלקם פסולים. עילם — גוססת, שרובם פסולים. ומסבירים: ומה בין חולין לגוססין? — רוב חולין הם לחיים, רוב גוססים הם למיתה.

עַד הֵיכָן הִיא בָּבֶל? רַב אֲמַר: עַד נְהַר עֲזָק. וּשְׁמוּאֵל אֲמַר: עַד נְהַר יוֹאַנִי. לְעֵיל בְּדִיגְלַת עַד הֵיכָא? רַב אֲמַר: עַד בַּגְדָּא וְאַוְונָא. וּשְׁמוּאֵל אֲמַר: עַד מוּשְׁכָּנֵי. וְלָא מוּשְׁכָּנֵי בִּכְלָל? וְהָאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר שְׁמוּאֵל: מוּשְׁכָּנֵי הֲרֵי הִיא כְּגוֹלָה לְיוֹחֲסִין! אֶלָּא: עַד מוּשְׁכָּנֵי, וּמוּשְׁכָּנֵי בִּכְלָל.

ושואלים: עד היכן היא רוחבה של בבל לענין יוחסין? רב אמר: עד נהר עזק הנשפך לפרת, ושמואל אמר: עד נהר יואני הנשפך לפרת. ושואלים: לעיל בדיגלת [למעלה בצפון בנהר חידקל] עד היכא [היכן] גבול בבל? רב אמר: עד המקומות בגדא ואוונא. ושמואל אמר: עד מושכני. ושואלים: ו לשיטתו האם לא מושכני בכלל בבל? והאמר [והרי אמר] ר׳ חייא בר אבא אמר שמואל: מושכני הרי היא כגולה, כלומר, כפומבדיתא שהיא עיקר בבל ל ענין יוחסין! אלא הכוונה היא: עד מושכני, ומושכני בכלל.

לְתַחְתִּית בְּדִיגְלַת עַד הֵיכָא? אֲמַר רַב שְׁמוּאֵל: עַד אַפַּמְיָיא תַּתַּאָה. תַּרְתֵּי אַפַּמְיָיא הָוְיָין, חֲדָא עִילִּיתָא וַחֲדָא תַּתְיָיתָא, חֲדָא כְּשֵׁירָה וַחֲדָא פְּסוּלָה, וּבֵין חֲדָא לַחֲדָא פַּרְסָה, וְקָא קָפְדֵי אַהֲדָדֵי, וַאֲפִילּוּ נוּרָא לָא מוֹשְׁלֵי אַהֲדָדֵי. וְסִימָנֵיךְ דִּפְסוּלְתָא – הָא דְּמִישְׁתַּעֲיָא מֵישָׁנִית.

ושואלים: לתחתית בדיגלת [למטה, בדרום, בנהר חידקל] עד היכא [היכן] גבול בבל? אמר רב שמואל: עד העיר אפמייא תתאה [התחתונה]. ומעירים: תרתי [שתי] ערים בשם אפמייא הויין [הן]: חדא עיליתא וחדא תתייתא [אחת עליונה ואחת תחתונה], חדא [אחת] כשירה וחדא [ואחת] פסולה, ובין חדא לחדא [ובין אחת לאחת] מרחק פרסה, וקא קפדי אהדדי ואפילו נורא לא מושלי אהדדי [ומקפידים אלה על אלה ומתרחקים זה מזה ואפילו אש אינם משאילים זה לזה] כדי שלא יבואו לידי קירבה. וסימניך דפסולתא הא דמישתעיא מישנית [וסימנה של הפסולה הוא זו שמדברת בניב של מישן], שכבר אמרנו שמישן היא מתה לענין יוחסין.

לְעֵיל בִּפְרָת עַד הֵיכָא? רַב אֲמַר: עַד אַקְרָא דְּתוּלְבַּקְנֵי, וּשְׁמוּאֵל אֲמַר: עַד גִּישְׁרָא דְּבֵי פְּרָת. וְרַבִּי יוֹחָנָן אֲמַר: עַד מַעַבְרַת דְּגִיזְמָא. לָיֵיט אַבַּיֵי, וְאִיתֵּימָא רַב יוֹסֵף אַדְּרַב.

ושואלים: לעיל [למעלה] בפרת עד היכא [היכן] גבול בבל? רב אמר: עד אקרא [מבצר] של המקום תולבקני. ושמואל אמר: עד גישרא דבי פרת [הגשר שעל הפרת]. ור׳ יוחנן אמר: עד מעברת [המעבורת] שבמקום גיזמא. ומספרים: לייט [קילל] אביי ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רב יוסף אדרב [על הנוהג כדברי רב].

אַדְּרַב לָיֵיט, אַדִּשְׁמוּאֵל לָא לָיֵיט?! אֶלָּא, לָיֵיט אַדְּרַב, וְכָל שֶׁכֵּן אַדִּשְׁמוּאֵל. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם אַדְּרַב לָיֵיט, אַדִּשְׁמוּאֵל לָא לָיֵיט, וְגִישְׁרָא דְּבֵי פְּרָת לְתַתַּאָיָה הֲוָה קָאֵי,

ותוהים: אדרב לייט, אדשמואל לא לייט [על דברי רב קילל, על דברי שמואל לא קילל]? והרי הגשר שעל הפרת הוא למעלה, צפונה יותר מאשר אקרא דתולבקני! אלא לייט [קילל] על המורה כדברי רב, וכל שכן על המורה כדברי שמואל. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם אדרב לייט, אדשמואל לא לייט [על דברי רב קילל, על דברי שמואל לא קילל], וגישרא דבי פרת, לתתאיה הוה קאי [והגשר שעל הפרת, למטה יותר היה עומד], שבזמנם היה הגשר דרומה לאקרא דתולבקני וודאי הוא בתחום בבל.