הַיּוֹם יוֹשֵׁב בְּחֵיקוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. הַיּוֹם נוֹלַד רַב יְהוּדָה בְּבָבֶל.

היום יושב בחיקו של אברהם אבינו, שהיום הוא נימול. היום נולד רב יהודה בבבל. ומעירים: שאמר

דְּאָמַר מָר: כְּשֶׁמֵּת רַבִּי עֲקִיבָא – נוֹלַד רַבִּי. כְּשֶׁמֵּת רַבִּי – נוֹלַד רַב יְהוּדָה. כְּשֶׁמֵּת רַב יְהוּדָה – נוֹלַד רָבָא. כְּשֶׁמֵּת רָבָא – נוֹלַד רַב אַשִׁי. לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין צַדִּיק נִפְטָר מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁנִּבְרָא צַדִּיק כְּמוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ״. עַד שֶׁלֹּא כָּבְתָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל עֵלִי – זָרְחָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה וּשְׁמוּאֵל שׁוֹכֵב״ וגו׳.

מר [החכם]: כשמת ר׳ עקיבא נולד רבי. כשמת רבי נולד רב יהודה. כשמת רב יהודה נולד רבא. כשמת רבא נולד רב אשי. ללמדך שאין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו, שנאמר: ״וזרח השמש ובא השמש״ (קהלת א, ה). וכך היה גם בדורות ראשונים: עד שלא כבתה שמשו של עלי זרחה כבר שמשו של שמואל הרמתי, שנאמר: ״ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שכב״ וגו׳ (שמואל א ג, ג), ששרתה נבואה עליו בימי עלי.

״צִוָּה ה׳ לְיַעֲקֹב סְבִיבָיו צָרָיו״ – רַב יְהוּדָה אָמַר: כְּגוֹן הוֹמָנְיָא לְפוּם נַהֲרָא.

ואגב שהזכרנו את העיר הומניא כעיר של עמונים, מביאים על הכתוב ״צוה ה׳ ליעקב סביביו צריו״ (איכה א, יז), כלומר, שגם בגלות סובבים את ישראל אויביהם. רב יהודה אמר: כגון העיר הומניא שהיא עיר של עמונים הסמוכה ל ישוב היהודי של פום נהרא.

״וַיְהִי כְּהִנָּבְאִי וּפְלַטְיָהוּ בֶן בְּנָיָה מֵת וָאֶפֹּל עַל פָּנַי וָאֶזְעַק קוֹל גָּדוֹל וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי ה׳״. רַב וּשְׁמוּאֵל; חַד אֲמַר: לְטוֹבָה, וְחַד אֲמַר: לְרָעָה. מַאן דְּאָמַר לְטוֹבָה – כִּי הָא דְּאִיסְתַּנְדְרָא דְּמֵישָׁן חֲתָנֵיהּ דִּנְבוּכַדְנֶצַּר הֲוָה. שְׁלַח לֵיהּ: מִכּוּלֵּי הַאי שִׁבְיָיה דְּאַיְיתֵית לָךְ לָא שָׁדְרַת לָן דְּקָאֵי לְקַמָּן.

נאמר: ״ויהי כהנבאי ופלטיהו בן בניה מת ואפל על פני ואזעק קול גדול ואמר אהה אדני אלהים׳" (יחזקאל יא, יג) רב ושמואל נחלקו בפירוש מקרא זה: חד [אחד מהם] אמר, פירש את הדבר, לטובה, וחד אמר: לרעה. כיצד? מאן דאמר [מי שאומר, שמפרש אותה] לטובה — כי הא דאיסתנדרא [כמו סיפור זה שמושל] מחוז מישן חתניה [חתנו] של נבוכדנצר הוה [היה]. שלח ליה [לו] לנבוכדנצר: מכולי האי שבייה דאייתית [מכל אותם השבויים שהבאתי] לך ממלחמותיך לא שדרת לן דקאי לקמן [שלחת לנו מישהו שיעמוד לפנינו].

בָּעֵי לְשַׁדּוּרֵי לֵיהּ מִיִּשְׂרָאֵל. אֲמַר לֵיהּ פְּלַטְיָהוּ בֶן בְּנָיָהוּ: אֲנַן דְּחַשְׁבִינַן – נֵיקוּ מִקַּמָּךְ הָכָא, וְעַבְדִין נֵיזְלוּ לְהָתָם. וַאֲמַר נָבִיא: מִי שֶׁעָשָׂה טוֹבָה בְּיִשְׂרָאֵל יָמוּת בַּחֲצִי יָמָיו?

בעי לשדורי ליה [רצה לשלוח לו שבויים] מישראל שיהיו משרתיו. אמר ליה [לו] פלטיהו בן בניהו לנבוכדנצר: אנן דחשבינן ניקו מקמך הכא [אנו, שאנו חשובים, נעמוד ונשרת לפניך כאן], ועבדין ניזלו להתם [ועבדינו ילכו לשם] לחתנך. וכך עשה נבוכדנצר. ו עליו אמר הנביא יחזקאל: מי שעשה טובה זו בישראל שמנע מהם גלות זו, ימות בחצי ימיו?

מַאן דְּאָמַר לְרָעָה – דִּכְתִיב: ״וַתָּבֵא אֹתִי אֶל שַׁעַר בֵּית ה׳ הַקַּדְמוֹנִי הַפּוֹנֶה קָדִימָה וְהִנֵּה בְּפֶתַח הַשַּׁעַר עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ וָאֶרְאֶה בְּתוֹכָם אֶת יַאֲזַנְיָה בֶן עַזֻּר וְאֶת פְּלַטְיָהוּ בֶן בְּנָיָהוּ שָׂרֵי הָעָם״. וּכְתִיב: ״וַיָּבֵא אֹתִי אֶל חֲצַר בֵּית ה׳ הַפְּנִימִית וְהִנֵּה פֶתַח הֵיכַל ה׳ בֵּין הָאוּלָם וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ כְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה׳ וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה״.

מאן דאמר [מי שאומר, מפרש, את הפסוק] לרעה, דכתיב [שנאמר] ״ותשא אותי רוח ותבא אתי אל שער בית ה׳ הקדמוני הפונה קדימה והנה בפתח השער עשרים וחמשה איש ואראה בתוכם את יאזניה בן עזר ואת פלטיהו בן בניהו שרי העם״ (שם א), וכתיב [ונאמר]: ״ויבא אתי אל חצר בית ה׳ הפנימית והנה פתח היכל ה׳ בין האולם ובין המזבח כעשרים וחמשה איש אחוריהם אל היכל ה׳ ופניהם קדמה״ (שם ח, טז).

מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר ״וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה״ אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁאֲחוֹרֵיהֶם כְּלַפֵּי מַעֲרָב? מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״[אֲחֹרֵיהֶם] אֶל הֵיכַל ה׳״? מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מַפְרִיעִין עַצְמָם, וּמַתְרִיזִין עַצְמָם כְּלַפֵּי מַעְלָה. וְקָאָמַר נָבִיא: מִי שֶׁעָשָׂה הָרָעָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל יָמוּת עַל מִיטָּתוֹ?!

ממשמע שנאמר ״ופניהם קדמה״ איני יודע שאחוריהם כלפי מערב? שהרי באותו צד נמצא היכל ה׳. אלא מה תלמוד לומר ״אחריהם אל היכל ה׳" — לרמוז דבר נוסף, מלמד שהיו מפריעין (פורעים, מגלים את) עצמם באחוריהם ומתריזין עצמם (מטילים צואה) כלפי מעלה דווקא בכיוון של היכל ה׳. וקאמר [ואמר] נביא: מי שעשה הרעה הזאת בישראל ימות על מיטתו בשלום?!

תִּסְתַּיֵּים דִּשְׁמוּאֵל דַּאֲמַר לְרָעָה, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר שְׁמוּאֵל: מוּשְׁכָּנֵי הֲרֵי הִיא כְּגוֹלָה לְיוֹחֲסִים. מִישׁוֹן – לֹא חָשׁוּ לָהּ לֹא מִשּׁוּם עַבְדוּת וְלֹא מִשּׁוּם מַמְזֵרוּת, אֶלָּא כֹּהֲנִים שֶׁהָיוּ בָּהּ לֹא הִקְפִּידוּ עַל הַגְּרוּשׁוֹת.

ומעירים: תסתיים [תוגדר, תסויים השמועה] ששמואל הוא שאמר לרעה. שאמר ר׳ חייא בר אבין אמר שמואל: מושכני הרי היא כגולה ל ענין יוחסים. ואף מישון לא חשו [חששו] לה לא משום עבדות ולא משום ממזרות, אלא כהנים שהיו בה לא הקפידו על הגרושות, ואם יש לחשוש לכשרותם של אנשי מישון, הריהו משום פסול חללים, ולא פסול אחר. ואילו לשיטה שנאמרו הדברים לטובה, בני מישון בני עבדים הם.

לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ שְׁמוּאֵל אֲמַר לְטוֹבָה. וּשְׁמוּאֵל לְטַעֲמֵיהּ, דְּאָמַר: הַמַּפְקִיר עַבְדּוֹ – יָצָא לְחֵירוּת, וְאֵינוֹ צָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף״. עֶבֶד אִישׁ וְלֹא עֶבֶד אִשָּׁה? אֶלָּא: עֶבֶד שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְרַבּוֹ עָלָיו – קָרוּי עֶבֶד, עֶבֶד שֶׁאֵין לְרַבּוֹ רְשׁוּת עָלָיו – אֵין קָרוּי עֶבֶד.

ודוחים: לעולם אימא [אומר] לך כי שמואל הוא שאמר לטובה, ו אין זו סתירה, שכן שמואל לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר: המפקיר עבדו — יצא העבד לחירות, ואינו צריך אפילו גט (שטר) שחרור, והביא שמואל ראיה לדבריו ממה שנאמר: ״וכל עבד איש מקנת כסף״ (שמות יב, מד), והלשון ״עבד איש״ לכאורה קשה, וכי דווקא עבד שהוא איש ממין זכר ולא עבד אשה? אלא הכוונה היא: עבד שיש לו רשות ושלטון לרבו עליו (עבד של איש) — קרוי עבד שהוא בפועל עבדו של איש מסויים, עבד שאין לרבו רשות עליו, כגון שהפקירו — אין הוא קרוי עבד אלא בן חורין.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּל אֲרָצוֹת בְּחֶזְקַת כַּשְׁרוּת הֵם עוֹמְדוֹת.

אמר רב יהודה אמר שמואל: משנתנו זו לגבי יוחסין שממנה דייקנו כי אנשי בבל דווקא טהורים בייחוסם, אלו דברי ר׳ מאיר, אבל חכמים אומרים: כל ארצות בחזקת כשרות הם עומדות.

אַמֵימָר שְׁרָא לֵיהּ לְרַב הוּנָא בַּר נָתָן לְמִינְסַב אִיתְּתָא מְחוֹזִיָּיתָא. אֲמַר לֵיהּ רַב אַשִׁי: מַאי דַּעְתֵּיךְ? דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּל אֲרָצוֹת בְּחֶזְקַת כַּשְׁרוּת הֵן עוֹמְדוֹת, וְהָא בֵּי רַב כָּהֲנָא לָא מַתְנֵי הָכִי, וּבֵי רַב פַּפָּא לָא מַתְנֵי הָכִי, וּבֵי רַב זְבִיד לָא מַתְנֵי הָכִי! אֲפִילּוּ הָכִי לָא קִיבְּלָהּ מִינֵּיהּ, מִשּׁוּם דִּשְׁמִיעַ לֵיהּ מֵרַב זְבִיד דִּנְהַרְדְּעָא.

ומעירים: אמימר שרא ליה [התיר לו] לרב הונא בר נתן למינסב איתתא מחוזייתא [לשאת אשה ממחוזא] שהיתה מחוץ לגבולות בבל ליוחסין. אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: מאי דעתיך [מהי דעתך] שהתרת לו — מתוך שאמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי ר׳ מאיר, אבל חכמים אומרים: כל ארצות בחזקת כשרות הן עומדות והלכה כחכמים, והא בי [והרי בית מדרשו] של רב כהנא לא מתני הכי [היו שונים כך] ובי [ובית מדרשו] של רב פפא לא מתני הכי [שנו כך], ובי [ובית מדרשו] של רב זביד לא מתני הכי [שנו כך]! ומעירים: אפילו הכי [כך], למרות ששמע כל דעות אלה, לא קיבלה אמימר מיניה [ממנו], ומדוע — משום דשמיע ליה [ששמע את ההלכה הזו] מרב זביד שמ נהרדעא ועליו סמך ביותר.

תָּנוּ רַבָּנַן: מַמְזֵירֵי וּנְתִינֵי טְהוֹרִים לֶעָתִיד לָבֹא, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵין טְהוֹרִים. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם״! אָמַר לוֹ רַבִּי מֵאִיר: כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם״ – וְלֹא מִן הַמַּמְזֵרוּת. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אֲטַהֵר אֶתְכֶם״ – הֱוֵי אוֹמֵר אַף מִן הַמַּמְזֵרוּת.

תנו רבנן [שנו חכמים]: ממזירי ונתיני (ממזרים ונתינים) יהיו טהורים לעתיד לבא, אלו דברי ר׳ יוסי. ר׳ מאיר אומר: אין טהורים. אמר לו ר׳ יוסי: והלא כבר נאמר ״וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם״ (יחזקאל לו, כה)! אמר לו ר׳ מאיר: כשהוא אומר ״מכל טמאותיכם ומכל גלוליכם״ (שם) הרי יש בכך הדגשה: מאלה ולא מן הממזרות. אמר לו ר׳ יוסי: בסוף הכתוב כשהוא אומר ״אטהר אתכם״ — הוי אומר אף מן הממזרות.

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מֵאִיר – הַיְינוּ דִּכְתִיב ״וְיָשַׁב מַמְזֵר בְּאַשְׁדּוֹד״, אֶלָּא לְרַבִּי יוֹסֵי – מַאי ״וְיָשַׁב מַמְזֵר בְּאַשְׁדּוֹד״? כְּדִמְתַרְגֵּם רַב יוֹסֵף: יֵתְבוּן בֵּית יִשְׂרָאֵל לְרוֹחֲצַן בְּאַרְעַהוֹן דְּהָווּ דָּמוּ בָּהּ לְנוּכְרָאִין.

ומעירים: בשלמא [נניח] ל דעת ר׳ מאיר שממזרים עדיין יישארו מרוחקים היינו דכתיב [זהו שנאמר] בנבואה לעתיד לבוא: ״וישב ממזר באשדוד״ (זכריה ט, ו), כלומר, יהיה להם מקום נפרד משלהם, אלא לר׳ יוסי מאי [מה פירוש] ״וישב ממזר באשדוד״? ומשיבים: כדמתרגם [כמו שהיה מתרגם] רב יוסף: יתבון [ישבו] בית ישראל לרוחצן בארעהון דהוו דמו בה לנוכראין [בשלווה בארצם שהיו דומים בה כנכרים], שמפרש ממזר כמו ״מעם זר״.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. אָמַר רַב יוֹסֵף: אִי לָאו דַּאֲמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי – הֲוָה אָתֵי אֵלִיָּהוּ מַפֵּיק מִינַּן צַוְורָנֵי צַוְורָנֵי קוֹלָרִין.

אמר רב יהודה, אמר שמואל: הלכה כר׳ יוסי. אמר רב יוסף: אי לאו [אם לא] שאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר׳ יוסי, הוה אתי [היה בא] אליהו מפיק מינן צוורני צוורני קולרין [היה מוציא מאתנו קבוצות קבוצות של אסורים], כלומר, שהיה מגלה כמה ממזרים יש בישראל.

תָּנוּ רַבָּנַן: גֵּר נוֹשֵׂא מַמְזֶרֶת, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: גֵּר לֹא יִשָּׂא מַמְזֶרֶת. אֶחָד גֵּר, אֶחָד עֶבֶד מְשׁוּחְרָר, וְחָלָל מוּתָּרִים בְּכֹהֶנֶת. מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי? חֲמִשָּׁה קְהָלֵי כְּתִיבִי,

תנו רבנן [שנו חכמים]: גר נושא ממזרת לכתחילה, אלו דברי ר׳ יוסי. ר׳ יהודה אומר: גר לא ישא ממזרת. אחד גר אחד עבד משוחרר וחלל כולם מותרים בכהנת. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר׳ יוסי? ועונים: חמשה קהלי כתיבי [חמש פעמים נאמר ״קהל״] לגבי פסולים שונים שנאסר עליהם לבוא בקהל ה׳.