אֵין בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי. מְשַׁלְּטֵי הֲדָמֵיהּ – אֵין בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי. שָׁיֵיף מִשְׁחָא וּמְלָא כּוּחְלָא, רְמֵי חוּמְרֵי, תָּלֵי פִּיתְקָא, וְתָלֵי קָמֵיעָא – אֵין בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי.

חיה — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: חיה נאמנת לומר ילד זה יצא ראשון ו ילד זה יצא שני, לענין בכורה ולכל הדינים הנובעים מכך. במה דברים אמורים — שלא יצתה (יצאה) מאותו חדר וחזרה, אבל אם כבר יצתה וחזרה — אינה נאמנת שאולי נתחלפו בינתיים. ר׳ אליעזר אומר: אם הוחזקה על עומדה (במקומה) — נאמנת, ואם לאו [לא] — אינה נאמנת. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] למעשה? ומשיבים: איכא בינייהו דאהדר אפה [יש ביניהם הבדל כשהחזירה המיילדת פניה] לצד אחר לאחר הלידה, שלדעת ר׳ אליעזר שוב אינה נאמנת.

תָּלֵי בְּדִיקְלֵי, אִי מָטְיָא לֵיהּ חַיָּה – יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי; אִם לָאו – אֵין בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי.

פוטרת חברותיה מאי [מה] היא? — דתנן [ששנינו במשנה]: שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא דם תחת אחת מהן — כולן טמאות טומאת נידה, שאין אנו יודעים מאיזו מהן יצא הדם. ואם בדקה אחת מהן לאחר מכן ונמצאת טמאה, כלומר, שהיא עדיין נידה — היא טמאה, וכולן טהורות. ועל כך אמר רב חסדא: והוא שבדקה עצמה כשיעור ווסת, כלומר, בסמוך לאותו מאורע, אבל אם היה זה אף זמן מועט לאחר מכן — אין זו הוכחה שממנה שתת הדם מתחילה.

זְרַדְתָא סְמִיכָא לְמָתָא – יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי, וְאִם לָאו – אֵין בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי. בֵּי כְנִישְׁתָּא סְמִיכְתָּא לְמָתָא, וּשְׁכִיחִי בֵּיהּ רַבִּים – אֵין בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי; וְאִם לָאו – יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אם ילדו מספר נשים כמה ילדים בזמן אחד, נאמנת חיה (מיילדת) לומר: זה כהן וזה לוי, זה נתין וזה ממזר, שאומרת למי מן הנשים נולד כל אחד מן הילדים. במה דברים אמורים — שלא קרא עליה שם ערער, כלומר, שלא היה ערעור על הוולד הזה שאמרו שהוא פסול, אבל קרא עליה ערער — אינה נאמנת.

אֲמַר אַמֵימָר: הַאי פֵּירָא דְּסוּפְלֵי – יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי. חֲרִיפְתָּא דְּנַהֲרָא – אֵין בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי. פִּשְׁרֵי – יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי. צִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים – אֵין בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי. רְשׁוּת הָרַבִּים – יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי.

ומבררים: ערער דמאי [על מה] כיצד היה ערעור זה? אילימא [אם תאמר] ערער חד [עד אחד] שבא והעיד ההיפך, והאמר [והרי אמר] ר׳ יוחנן: אין ערער פחות משנים! אלא יש לומר כי מדובר בערער תרי [של שניים], אבל כנגד אחד — היא נאמנת.

אֲמַר רָבָא: וּבִשְׁנֵי רְעָבוֹן אֵין בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי. הָא דְּרָבָא אַהַיָּיא? אִילֵימָא אַרְשׁוּת הָרַבִּים, אַיְידֵי דִּשְׁנֵי רְעָבוֹן קְטָלָא לֵיהּ?! וְאֶלָּא אַצִּידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים – מַאי אִירְיָא שְׁנֵי רְעָבוֹן? אֲפִילּוּ בְּלָא שְׁנֵי רְעָבוֹן!

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם אימא [אומר] לך כי אף בערער חד [אחד] אינה נאמנת. וכי [וכאשר] אמר ר׳ יוחנן אין ערער פחות משנים — הני מילי היכא דאיתא [דברים אלה אמורים במקום שיש] חזקה של כשרות, ולכן רק שניים יכולים לבטל אותה, אבל היכא דליכא [במקום שאין] חזקה של כשרות — חד נמי מהימן [עד אחד גם כן נאמן].

אֶלָּא, כִּי אִתְּמַר דְּרָבָא – אַהָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר זַבְדִּי אָמַר רַב: כָּל זְמַן שֶׁבַּשּׁוּק – אָבִיו וְאִמּוֹ נֶאֱמָנִים עָלָיו. נֶאֱסַף מִן הַשּׁוּק – אֵין נֶאֱמָנִים עָלָיו.

וכן נאמן בעל מקח (המוכר), כאשר טוענים שני אנשים וכל אחד אומר שהוא הקונה, לומר: לזה מכרתי, ולזה אין מכרתי. במה דברים אמורים — בזמן שמקחו (החפץ שהתכוון למכור) עדיין בידו של המוכר, אבל אין מקחו בידו — אינו נאמן, והריהו ככל עד אחד.

מַאי טַעֲמָא? אֲמַר רָבָא: הוֹאִיל וְיָצָא עָלָיו שֵׁם אֲסוּפִי. וְאָמַר רָבָא: וּבִשְׁנֵי רְעָבוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱסַף מִן הַשּׁוּק – אָבִיו וְאִמּוֹ נֶאֱמָנִים עָלָיו.

אין בו משום אסופי, שאם לא היה ילד כשר לא היו דואגים למולו. וכן אם משלטי הדמיה [איבריו מתוקנים], שנראה שטיפלו בו אחר לידתו — אין בו משום אסופי. וכן אם היה שייף משחא ומלא כוחלא [משוח בשמן או עיניו משוחות בכחול], או רמי חומרי [ענוד טבעות], או תלי פיתקא, ותלי קמיעא [תלוי עליו פתק או תלוי עליו קמיע] — אין בו משום אסופי.

אָמַר רַב חִסְדָּא: שְׁלֹשָׁה נֶאֱמָנִים לְאַלְתַּר. אֵלּוּ הֵן: אֲסוּפִי, חַיָּה, וּפוֹטֶרֶת חַבְרוֹתֶיהָ.

אם היה ילד שנמצא תלי בדיקלי [תלוי בדקל], אי מטיא ליה [אם היה במקום כזה שמגיעה אליו] חיה — יש בו משום אסופי, אם לאו [לא], שהוא מונח בדקל במקום שחיה אינה יכולה להגיע אליו — אין בו משום אסופי, שנראה שדאגו לו והניחוהו במקום המשתמר.

אֲסוּפִי – הָא דַּאֲמָרַן.

וכן אם מונח הילד בזרדתא סמיכא למתא [חורשה הסמוכה לעיר] שהוא מקום שאין מצויים בו אנשים — יש בו משום אסופי, ואם לאו [לא] — אין בו משום אסופי. אם היה הילד בבי כנישתא סמיכתא למתא ושכיחי ביה [בית הכנסת הסמוך לעיר ומצויים בו] רבים — אין בו משום אסופי, אלא שרצו לתת את הילד לאחרים, ואם לאו [לא], שאיננו סמוך לעיר או שאין אנשים מצויים שם — יש בו משום אסופי.

חַיָּה – דְּתַנְיָא: חַיָּה נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר: זֶה יָצָא רִאשׁוֹן וְזֶה יָצָא שֵׁנִי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁלֹּא יָצְתָה וְחָזְרָה, אֲבָל יָצְתָה וְחָזְרָה – אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הוּחְזְקָה עַל עוֹמְדָהּ – נֶאֱמֶנֶת. וְאִם לָאו – אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּאַהֲדַר אַפָּהּ.

אמר אמימר: האי פירא דסופלי [בור זה ששמים בו גרעיני תמרים] למאכל בהמות, אם נמצא בו ילד — יש בו משום אסופי, אבל אם נמצא בחריפתא דנהרא [אמצע הנהר] ששם יש זרימת מים מהירה ואניות עוברות שם — אין בו משום אסופי. אם מונח בפשרי [מקום צדדי בנהר] — יש בו משום אסופי. ילד שנמצא בצידי רשות הרבים שאין רבים דורסים שם — אין בו משום אסופי. נמצא ברשות הרבים עצמה במקום שהיה עלול להדרס — יש בו משום אסופי.

פּוֹטֶרֶת חַבְרוֹתֶיהָ מַאי הִיא? דִּתְנַן: שָׁלֹשׁ נָשִׁים שֶׁהָיוּ יְשֵׁנוֹת בְּמִטָּה אַחַת, וְנִמְצָא דָּם תַּחַת אַחַת מֵהֶן – כּוּלָּן טְמֵאוֹת. בָּדְקָה אַחַת מֵהֶן וְנִמְצֵאת טְמֵאָה – הִיא טְמֵאָה, וְכוּלָּן טְהוֹרוֹת. אֲמַר רַב חִסְדָּא: שֶׁבָּדְקָה עַצְמָהּ כְּשִׁיעוּר וֶוסֶת.

אמר רבא: ובשני (ובשנות) רעבון אין בו משום אסופי. ושואלים: הא [זו] שאמר רבא אהייא [על איזו] פרט בהלכה זו נאמרה? אילימא [אם תאמר] שעל רשות הרבים — וכי איידי [מתוך] שהן שני רעבון קטלא ליה [הורגת היא אותו] הייתכן שהאם מניחה אותו במקום שעלול להדרס?! ואלא תאמר שדברי רבא מוסבים על צידי [על צידי] רשות הרבים — אולם במקרה זה מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] שני רעבון? אפילו בלא שני רעבון, אם מונח במקום כזה, הרי זה מונח על דעת שהוא מקום שמור, שסבור שימצאו אותו!

תָּנוּ רַבָּנַן: נֶאֱמֶנֶת חַיָּה לוֹמַר: זֶה כֹּהֵן וְזֶה לֵוִי, זֶה נָתִין וְזֶה מַמְזֵר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁלֹּא קָרָא עָלֶיהָ שֵׁם עַרְעָר, אֲבָל קָרָא עָלֶיהָ עַרְעָר – אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת.

אלא יש לומר כי אתמר [כאשר נאמרה] הלכתו של רבא — אהא דאמר [היא על מה שאמר] רב יהודה שאמר בשם ר׳ אבא, אמר ר׳ יהודה בר זבדי, אמר רב: כל זמן ש הילד העזוב עדיין בשוק — אביו ואמו נאמנים עליו, שיכולים להעיד שילד זה הוא שלהם, אבל אם נאסף כבר מן השוק — אין נאמנים עליו.

עַרְעָר דְּמַאי? אִילֵימָא עַרְעָר חַד – וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין עַרְעָר פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם! אֶלָּא עַרְעָר תְּרֵי.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אמר רבא: הואיל ויצא עליו כבר שם אסופי אינם נאמנים לבטל ממנו שם זה. ו על כך אמר רבא: ובשני רעבון, אף על פי שנאסף מן השוק הרי אביו ואמו נאמנים עליו, שבשנים כאלה מצוי הדבר יותר ומסתבר שאומרים ההורים אמת.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ עַרְעָר חַד. וְכִי אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֵין עַרְעָר פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם – הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּאִיתָא חֲזָקָה דְּכַשְׁרוּת, אֲבָל הֵיכָא דְּלֵיכָּא חֲזָקָה דְּכַשְׁרוּת – חַד נַמִי מְהֵימַן.

אמר רב חסדא: שלשה נאמנים לאלתר [מיד], כלומר, דווקא כאשר מעידים מיד על הדבר, אף שאינם נאמנים כרגיל להיות עדים, אלו הן: אסופי, חיה (מיילדת) ופוטרת חברותיה מחשש טומאה. כיצד?

נֶאֱמָן בַּעַל מִקָּח לוֹמַר: לָזֶה מָכַרְתִּי וְלָזֶה אֵין מָכַרְתִּי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בִּזְמַן שֶׁמִּקָּחוֹ בְּיָדוֹ, אֲבָל אֵין מִקָּחוֹ בְּיָדוֹ – אֵינוֹ נֶאֱמָן.

אסופי — הא דאמרן [זה שאמרנו] שהוריו יכולים להעיד עליו שהוא בנם לפני שנאסף.