הָכִי קָאָמַר: כָּל הָאֲסוּרִים לָבֹא בִּקְהַל כְּהוּנָּה, מַאי נִינְהוּ? גִּיּוֹרֶת פְּחוּתָה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, וּדְלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי – מוּתָּרִין לָבוֹא זֶה בָּזֶה.

הכי קאמר [כך אמר]: כל האסורים לבא בקהל כהונה, מאי נינהו [מה הם] — אף גיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, ודלא [ושלא] כ דברי ר׳ שמעון בן יוחי, שמתיר אותה לכהונה — מותרין לבוא זה בזה, כלומר, באסורים לבוא בקהל.

וְנוֹקְמָהּ בְּבַת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, וַאֲפִילּוּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי! אִם כֵּן מִצִּידָּהּ תַּבְרָה.

ושואלים: ונוקמה [ונעמידנה] את ההלכה הזו גם בבת שלש שנים ויום אחד, ואפילו לר׳ שמעון בן יוחי! ומשיבים: אם כן מצידה (מצד עצמה) הלכה זו היא תברה [שבורה, סתורה], שאם היינו מבינים את משמעות הדברים במובן ש״אף גיורת בת שלוש שנים ויום אחד מותרת לבוא זה בזה״ היינו מדייקים:

אֶלָּא טַעֲמָא – דְּבַת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, הָא פְּחוּתָה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, דְּמוּתֶּרֶת לָבֹא בִּקְהַל כְּהוּנָּה – אֲסוּרָה לָבוֹא זֶה בָּזֶה? הֲרֵי פְּחוּתָה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, דְּמוּתֶּרֶת לָבֹא בִּקְהַל כְּהוּנָּה – וּמוּתָּרוֹת לָבֹא זֶה בָּזֶה!

אלא טעמא [הטעם, דווקא] שבת שלש שנים ויום אחד היא שמותרת לבוא זה בזה עם האסורים לבוא בקהל, הא [הרי] אם היתה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד שמותרת לבא בקהל כהונה — אסורה לבוא זה בזה? ויש להקשות: הרי פחותה מבת שלש שנים ויום אחד ל דעת ר׳ שמעון בן יוחי שמותרת לבא בקהל כהונה ומותרות לבא זה בזה גם בפסולים! ואם כן לא נוכל להעמיד את המשנה גם באופן זה.

וּכְלָלָא הוּא דְּכָל הָאֲסוּרִים לָבֹא בִּקְהַל כְּהוּנָּה מוּתָּרִין לָבֹא זֶה בָּזֶה? וַהֲרֵי אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה וְזוֹנָה, דַּאֲסוּרִים לָבֹא בִּקְהַל כְּהוּנָּה, וַאֲסוּרִים לָבֹא זֶה בָּזֶה! וְתוּ: הָא מוּתָּר – אָסוּר? וַהֲרֵי גֵּר, שֶׁמּוּתָּר בְּכֹהֶנֶת וּמוּתָּר בְּמַמְזֶרֶת!

ושואלים עוד: וכללא [והאם כלל] הוא שכל האסורים לבא בקהל כהונה מותרין לבא זה בזה? והרי אלמנה לכהן גדול וגרושה וחללה וזונה שאסורים לבא בקהל כהונה, ואסורים לבא זה בזה בפסולי קהל! ותו [ועוד] האם תדייק מכאן: הא [הרי] זה מותר לבוא בקהל כהונה אסור לבוא בפסולים לקהל? והרי גר שמותר בכהנת ומותר בממזרת!

אֶלָּא אֲמַר רַב נָתָן בַּר הוֹשַׁעֲיָא: הָכִי קָאָמַר, כָּל שֶׁכֹּהֵן אָסוּר לִישָּׂא אֶת בִּתּוֹ, וּמַאי נִיהוּ? גֵּר שֶׁנָּשָׂא גִּיּוֹרֶת, וּכְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב – מוּתָּרִין לָבֹא זֶה בָּזֶה.

אלא אמר רב נתן בר הושעיא: הכי קאמר [כך אמר] התנא במשנה: כל שכהן אסור לישא את בתו, ומאי ניהו [ומיהו זה] — גר שנשא גיורת. וכ דעת ר׳ אליעזר בן יעקב האוסר בני שני גרים לכהונה — מותרין לבא זה בזה בפסולי קהל, שאין הגרים נחשבים ״קהל״.

וּכְלָלָא הוּא דְּכָל שֶׁכֹּהֵן אָסוּר לִישָּׂא אֶת בִּתּוֹ מוּתָּרִים לָבֹא זֶה בָּזֶה? הֲרֵי חָלָל שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל, דְּכֹהֵן אָסוּר לִישָּׂא בִּתּוֹ, וַאֲסוּרִין נַמִי לָבֹא זֶה בָּזֶה! לָא קַשְׁיָא, כְּרַבִּי דּוֹסְתַּאי בֶּן יְהוּדָה.

ושואלים: וכללא [וכלל] הוא שכל שכהן אסור לישא את בתו מותרים לבא זה בזה? הרי חלל שנשא בת ישראל, שכהן אסור לישא את בתו משום שהיא חללה, ואסורין נמי [גם כן] לבא זה בזה, שהרי הבת הזאת נחשבת כישראלית, ואסור לה להינשא לפסול! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה] כי הלכה היא זו כר׳ דוסתאי בן יהודה האומר שבת חלל מישראלית מותרת לכהונה, ואם כן אין החלל בגדר ״כהן אסור לישא את בתו״.

וַהֲרֵי חָלָל שֶׁנָּשָׂא חֲלָלָה, וְכֹהֵן אָסוּר לִישָּׂא בִּתּוֹ, וְאָסוּר נַמִי לָבֹא זֶה בָּזֶה! וְתוּ: הָא מוּתָּר אָסוּר? וַהֲרֵי גֵּר שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל, וְכֹהֵן מוּתָּר לִישָּׂא בִּתּוֹ, וּמוּתָּרִין לָבֹא זֶה בָּזֶה!

ומקשים: והרי חלל שנשא חללה וכהן אסור לישא בתו שהיא חללה, ואסור נמי [גם כן] לבא זה בזה בפסולי קהל! ותו [ועוד]: נדייק מהלכה זו הא [הרי] מי שהוא מותר לבוא בכהונה אסור לבוא בפסולים? והרי גר שנשא בת ישראל, וכהן מותר לישא בתו, ומותרין לבא זה בזה בפסולי קהל!

אֶלָּא אֲמַר רַב נַחְמָן אֲמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: הָכָא מַמְזֵר מֵאֲחוֹתוֹ וּמַמְזֵר מֵאֵשֶׁת אִישׁ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הסבר אחר למחלוקת תנא קמא ור׳ יהודה: הכא [כאן] לענין ממזר מ איש שבא על אחותו וממזר מאשת איש איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל:

תַּנָּא קַמָּא סָבַר: אֲפִילּוּ מַמְזֵר מֵאֲחוֹתוֹ נַמִי הָוֵי מַמְזֵר, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: מֵאֵשֶׁת אִישׁ – הָוֵי מַמְזֵר, מֵאֲחוֹתוֹ – לָא הָוֵי מַמְזֵר.

תנא קמא סבר [סבור]: אפילו ממזר מאחותו נמי הוי [גם כן הוא נחשב] לממזר. ור׳ יהודה סבר: מאשת איש הוי [הריהו] ממזר, מאחותו — לא הוי [אינו] ממזר.

מַאי קָא מַשְׁמַע לָן? תָּנֵינָא: אֵיזֶהוּ מַמְזֵר – כָּל שֶׁהוּא בְּ״לֹא יָבֹא״ דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] התנא בכך? הלא תנינא [שנינו] דבר זה בברייתא: איזהו ממזר — כל שהוא נולד ב איסור של ״לא יבא״ (דברים כג, ב), כלומר, אם עבר על איסור ביאה כלשהו, אפילו בלאו, הרי הוולד מנישואין הללו ממזר, אלה דברי ר׳ עקיבא.

שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי אוֹמֵר: כָּל שֶׁחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת בִּידֵי שָׁמַיִם, וַהֲלָכָה כִּדְבָרָיו. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כָּל שֶׁחַיָּיבִין עָלָיו מִיתַת בֵּית דִּין!

שמעון התימני אומר: כל שחייבין עליו כרת בידי שמים על הביאה, והלכה כדבריו. ר׳ יהושע אומר: כל שחייבין עליו מיתת בית דין. ואם כן השאלה אם מי שנולד מאחותו (שהוא חיוב כרת ולא מיתת בית דין) נחשב לממזר כבר נדונה, ותלויה במחלוקת תנאים, ואם כן יש לדחות מה שאמרנו.

אֶלָּא אֲמַר רָבָא: גֵּר עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. וְהָכִי קָאָמַר: כָּל הָאֲסוּרִים לָבֹא בַּקָּהָל, וּמַאי נִיהוּ? גֵּר עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי – מוּתָּרִין לָבֹא זֶה בָּזֶה.

אלא אמר רבא: בדין גר עמוני ומואבי איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל, והכי קאמר [וכך אמר]: כל האסורים לבא בקהל, ומאי ניהו [ומה הם]: גר עמוני ומואבי — מותרין לבא זה בזה.

אִי הָכִי מַאי רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר? הָכִי קָאָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁרַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר גֵּר בְּמַמְזֶרֶת, הָנֵי מִילֵּי – גֵּר דְּרָאוּי לָבֹא בַּקָּהָל, אֲבָל גֵּר עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי דְּאֵין רְאוּיִין לָבֹא בַּקָּהָל – לָא.

ושואלים: אי הכי [אם כך] מאי [מה פירוש] ר׳ יהודה אוסר? הלא ודאי גם הוא מתיר גר עמוני בממזרת, שהרי אינו ראוי לבוא בקהל! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: אף על פי שר׳ יהודה אוסר בדרך כלל גר בממזרת, בכל זאת הני מילי [דברים אלה] אמורים בסתם גר שראוי לבא בקהל, אבל גר עמוני ומואבי שאין ראויין לבא בקהל — לא נאסרו לשאת ממזרת.

תָּנוּ רַבָּנַן: בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד גֵּר עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, מִצְרִי, וַאֲדוֹמִי, כּוּתִי, וְנָתִין, חָלָל, וּמַמְזֵר שֶׁבָּאוּ עַל הַכֹּהֶנֶת וְעַל הַלְּוִיָּה וְעַל בַּת יִשְׂרָאֵל – [פְּסָלוּהָ]. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל שֶׁזַּרְעוֹ פָּסוּל – פּוֹסֵל, וְכָל שֶׁאֵין זַרְעוֹ פָּסוּל – אֵינוֹ פּוֹסֵל. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:

תנו רבנן [שנו חכמים]: ילד בן תשע שנים ויום אחד שביאתו לענין איסור נחשבת ביאה שהיה גר עמוני, או גר מואבי, או גר מצרי, או גר אדומי, או שהיה כותי, או נתין, או חלל, או ממזר שבאו על הכהנת או על הלויה או על בת ישראל — פסלוה מן הכהונה על ידי ביאה זו. ר׳ יוסי אומר: כל שזרעו פסול שגם הילדים שלו פסולים לכהונה — פוסל את זו שבא עליה מהכהונה, וכל שאין זרעו פסול — אינו פוסל. רבן שמעון בן גמליאל אומר: