חזור
קידושין
דף עז:הֲרֵי גּוּפִין מוּחְלָקִים, הֲרֵי שֵׁמוֹת מוּחְלָקִים!
הרי גופין מוחלקים, כלומר, כל אחת מאלה היא גוף לעצמו, הרי שמות מוחלקים, שבכל אחת יש שם של איסור לעצמו וברור שילקה על כל ביאה!
תוספות
הרי גופים מוחלקים ושמות מוחלקים נראה דבכדי נקט שמות מוחלקין שהרי בא על שלשה נשים נדות בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת ואע״פ שהן שם אחד כלומר שכולן נשים לאיש אחד כדמפרש [בכריתות פ״ג] (דף טו.) אלא האי דנקט ג׳ אלמנות של ג׳ בני אדם לאו דוקא דה״ה ג׳ אלמנות של אדם אחד וכן משמע מדמשני אלא שבא על אלמנה אחת ג׳ ביאות ולא משני שבא על שלשה אלמנות של אדם אחד מכלל דכה״ג חייב שלשה:
אֶלָּא שֶׁבָּא עַל אַלְמָנָה אַחַת שָׁלֹשׁ בִּיאוֹת. הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּלָא אַתְרוּ בֵּיהּ – פְּשִׁיטָא דְּאֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת,
אלא תאמר שבא על אלמנה אחת שלש ביאות. ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי [אם] שלא אתרו ביה [התרו בו] בין ביאה לביאה — פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שאינו חייב אלא אחת, שהרי אינו לוקה אלא לאחר התראה, והתראה אחת היתה לשלוש הביאות ואין בכך שום חידוש.
אֶלָּא דְּאַתְרוּ בֵּיהּ אַכָּל חֲדָא וַחֲדָא – אַמַּאי אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת? וְהָתְנַן: נָזִיר שֶׁהָיָה שׁוֹתֶה יַיִן כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אָמְרוּ לוֹ ״אַל תִּשְׁתֶּה״ ״אַל תִּשְׁתֶּה״ וְהוּא שׁוֹתֶה – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת!
אלא תאמר דאתרו ביה אכל חדא וחדא [שהתרו בו על כל אחת ואחת] מן הביאות — אמאי [מדוע] אינו חייב אלא אחת? והתנן [והרי שנינו במשנה]: נזיר שהיה שותה יין כל היום כולו — אינו חייב משום שתיית יין אלא אחת. אמרו לו ״אל תשתה״ ״אל תשתה״ והוא שותה — חייב על כל אחת ואחת, על כל שתיה שלאחר התראה!
רש"י
נזיר שהיה שותה וכו׳ וכל הני חייב במלקות קא מיירי:
לָא צְרִיכָא, שֶׁבָּא עַל אַלְמָנַת רְאוּבֵן שֶׁהָיְתָה אַלְמָנַת שִׁמְעוֹן, שֶׁהָיְתָה אַלְמָנַת לֵוִי. מַהוּ דְּתֵימָא: הֲרֵי שֵׁמוֹת מוּחְלָקִים. קָא מַשְׁמַע לָן: גּוּפִים מוּחְלָקִים בָּעֵינַן, וְלֵיכָּא.
ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן שבא פעם אחת על אלמנת ראובן שהיתה קודם אלמנת שמעון שהיתה קודם אלמנת לוי. מהו דתימא [שתאמר] הרי כאן שמות מוחלקים, שהרי היא אלמנה משלושה בעלים וילקה שלוש פעמים, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שגופים מוחלקים בעינן [צריכים אנו] כדי להענישו בכמה עונשים וליכא [ואין כאן] ולכן לוקה רק פעם אחת.
רש"י
לא צריכא שבא ביאה אחת על אלמנת ראובן שהיתה וכו׳:
״אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה״, הַאי תַּנָּא מַאי קָסָבַר? אִי קָסָבַר אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר – אִיפְּכָא נַמִי? וְאִי קָסָבַר אֵין אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר – אֲפִילּוּ כַּסֵּדֶר הַזֶּה נַמִי לָא!
שנינו שאם בא על ״אלמנה וגרושה וחללה זנה״ (ויקרא כא, יד) — חייב על כולן אם היה זה לפי הסדר הזה. ושואלים: האי תנא מאי קסבר [תנא זה מה הוא סבור]? אי קסבר [אם סבור הוא] שאיסור חל על איסור, שאם חל איסור על חפץ או אדם יכול גם איסור נוסף לחול עליו, אם כן איפכא נמי [ההיפך גם כן], שגם אם היתה תחילה זונה ואחר כך נתחללה יהיו בה כל אותם איסורים! ואי קסבר [ואם סבור הוא] שאין איסור חל על איסור — אפילו כסדר הזה נמי [גם כן] לא!
אֲמַר רָבָא: הַאי תַּנָּא אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר – לֵית לֵיהּ, אִיסּוּר מוֹסִיף – אִית לֵיהּ.
אמר רבא: האי תנא [תנא זה] איסור חל על איסור בכלל לית ליה [אין לו] ולדעתו אין איסור חל על איסור, אבל איסור מוסיף אית ליה [יש לו], שאם האיסור השני יש בו תוספת לגבי האיסור הראשון — אזי חל איסור על איסור. כיצד?
רש"י
איסור מוסיף אית ליה שהוא חל על איסור כשהאיסור השני מוסיף עליה לאוסרה במה שהיתה מותרת לו מחמת איסור ראשון אית ליה שהוא חל אע״פ שהיתה אסורה לו מחמת איסור ראשון להתחייב שתים הילכך בזמן שהן כסדר יש בכולן איסור מוסיף כדמפרש ואזיל אלמנה לא היתה אסורה לכהן הדיוט:
אַלְמָנָה אֲסוּרָה לְכֹהֵן גָּדוֹל וְשַׁרְיָא לְכֹהֵן הֶדְיוֹט. הָוְיָא לָהּ גְּרוּשָׁה, מִיגּוֹ דְּאִיתּוֹסַף לָהּ אִיסּוּרָא לְגַבֵּי כֹּהֵן הֶדְיוֹט – אִיתּוֹסַף לָהּ אִיסּוּרָא לְגַבֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל. וַעֲדַיִין שַׁרְיָא לְמֵיכַל בִּתְרוּמָה. הָוְיָא לָהּ חֲלָלָה, מִיגּוֹ דְּאִיתּוֹסַף אִיסּוּרָא לְמֵיכַל בִּתְרוּמָה – אִיתּוֹסַף אִיסּוּרָא לְגַבֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל.
אלמנה אסורה לכהן גדול ושריא [ומותרת] לכהן הדיוט. כיון שהויא לה [נעשתה] גרושה, מיגו דאיתוסף לה איסורא [מתוך שנוסף לה איסור] לגבי כהן הדיוט — איתוסף לה איסורא [נוסף לה גם איסור] לגבי כהן גדול, ועדיין שריא למיכל [מותרת היא לאכול] בתרומה אם היא בת כהן. אם הויא לה [נהייתה] חללה על ידי ביאת כהן, מיגו דאיתוסף איסורא [מתוך שנוסף איסור] עליה, שאסורה למיכל [לאכול] בתרומה, איתוסף איסורא [נוסף בה איסור] חללה גם לגבי כהן גדול שבא עליה נוסף על איסור אלמנה וגרושה שיש עליה, לכן רק לפי הסדר הזה חייב על כולן, אבל בסדר אחר — לא.
רש"י
נתגרשה מגו דאיתוסף עלה מחמת שם גרושה איסור אצל הדיוט שהיתה מותרת לו:
איתוסף בה איסור גרושה אצל כ״ג ואע״פ שאסורה לו כבר ומיחייב שתים:
למיכל בתרומה אם בת כהן היא:
מגו דאיתוסף בה איסורא משום חללה למיכל בתרומה כדילפינן מלא יחלל דנתחללה מקדושתה:
איתוסף בה איסור לגבי כ״ג ללקות אף משום חללה:
אֶלָּא זוֹנָה מַאי אִיסּוּר מוֹסִיף אִית בָּהּ? אֲמַר רַב חָנָא בַּר רַב קְטִינָא: הוֹאִיל וְשֵׁם זְנוּת פּוֹסֵל בְּיִשְׂרָאֵל.
אך יש לשאול אלא זונה מאי [מה] איסור מוסיף אית [יש] בה? שאין איסור יתר בזונה מאשר בחללה! אמר רב חנא בר רב קטינא: הואיל ושם זנות פוסל בישראל, כלומר, אף שזונה בהגדרה המדוייקת שלה לענין כהונה (אשה שנבעלה לפסול לה) אינה אסורה אלא לכהנים, ואין בה תוספת על איסור חללה, מכל מקום שם זנות במשמעות הרחבה שלה, כגון לגבי אשת איש שזנתה — פוסל בישראל, שאשה כזו נאסרת לבעלה. ומתוך שאפשר לראות בכך איסור נוסף הריהו חל גם על איסור חללה.
רש"י
מאי איסור מוסיף אית בה במה נאסרה משום זה שלא נאסרה קודם לכן:
הואיל ושם זנות פוסל אפי׳ בישראל כגון אם זינתה תחתיו נאסרת על בעלה הכא נמי אע״ג דהאי זנות לאו תחת בעלה הוא מיהו שם זנות אשכחן ביה מוסיף בעלמא:
תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת: כָּל שֶׁהוּא בְּ״יִקָּח״ הֲרֵי הוּא בְּ״לֹא יִקָּח״, כָּל שֶׁאֵינוֹ בְּ״יִקָּח״ – אֵינוֹ בְּ״לֹא יִקָּח״, פְּרָט לְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁבָּא עַל אֲחוֹתוֹ אַלְמָנָה.
תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב ששת ברייתא זו: כל שהוא ב״יקח״, כלומר, כל אשה הכלולה בנשים שעליהן חל האמור בכהן גדול ״בתולה מעמיו יקח״ (שם, יד), אם נושא אשה כגון זו כשהיא אלמנה או גרושה הרי הוא עובר ב״לא יקח״. כל שאינו ב״יקח״ אינו ב״לא יקח״, פרט לכהן גדול שבא על אחותו שהיתה אלמנה, שהואיל ואסורה עליו משום אחותו בהיותה בתולה ואינה ב״יקח״, אין הוא מתחייב עליה משום ״לא יקח״ אם נשא אותה כשהיא אלמנה או גרושה.
רש"י
כל שהוא ביקח והוא אשה בבתוליה יקח וסמיך ליה אלמנה וגרושה וחללה זונה לא יקח כל שאתה קורא בה כשהיא בתולה יקח דראויה לכ״ג ישנו בבל יקח אם היתה אלמנה:
פרט לכ״ג וכו׳ שאינו לוקה עליה משום איסור כהונה אלא משום איסור אחותו:
תוספות
פרט לכ״ג שבא על אחותו אלמנה תימה מאי קאמר בסמוך דרבי שמעון לית ליה איסור חל על איסור אימא דאיסור חל על איסור לית ליה איסור מוסיף אית ליה והאי איסורא מוסיף הוא גבי אחותו שהרי מעיקרא היה האיסור משום אחותו וכשנתאלמנה איתוסף בה איסור אלמנה [דהוי איסור מוסיף לגבי משוח מלחמה שאינו אחיו וכל הנשים האסורות לכ״ג אסורות אף למשוח מלחמה] וי״ל דאיתא בברייתא אחרת דרבי שמעון אפילו איסור מוסיף לית ליה א״נ יש לומר דהכי מייתי כיון דר״ש לית ליה איסור חל על איסור ואע״ג דהוי איסור חמור על איסור קל כי ההיא דאוכל נבילה ביום הכפורים דלא חל איסור יום הכפורים שהיא בכרת על איסור נבלה שהיא בלאו הכי אית לן למימר דלית ליה איסור מוסיף באיסור קל על איסור חמור כי ההיא דכ״ג שבא על אחותו אלמנה:
אֲמַר לֵיהּ: דְּאָמַר לָךְ מַנִּי? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר אֵין אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר. דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הָאוֹכֵל נְבֵילָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים – פָּטוּר. דְּאִי רַבָּנַן – הָא אָמְרִי: אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר.
אמר ליה [לו] רב ששת: דאמר [זה שאמר] לך, זה ששנה ברייתא זו, מני [שיטת מי היא] — שיטת ר׳ שמעון היא, שאמר בכלל: אין איסור חל על איסור ומשום כך אין אחותו האסורה עליו כבר, נאסרת ב״לא יקח״. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר׳ שמעון אומר: האוכל נבילה ביום הכפורים פטור מכרת על אכילה של יום הכיפורים, מכיון שחל עליו קודם איסור אכילה של נבילה. דאי רבנן [שאם שיטת חכמים היא], הא אמרי [הרי אומרים הם]: איסור חל על איסור.
רש"י
פטור מכרת דלא אתי איסור יום כפורים ומיחל אאיסור נבילה דקדים אם נתנבלה מערב יום כפורים הרי קדם איסור נבלה ואם נתנבלה ביום כפורים אפי׳ הכי אסורה היתה עליו מבערב משום אבר מן החי:
אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, כִּי אָמְרִי רַבָּנַן אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר – הָנֵי מִילֵּי אִיסּוּר חָמוּר עַל אִיסּוּר קַל, אֲבָל אִיסּוּר קַל עַל אִיסּוּר חָמוּר – לָא חָיֵיל.
ודוחים: אפילו תימא רבנן [תאמר שהברייתא לענין ״יקח״ כדברי חכמים], כי אמרי רבנן [כאשר אמרו חכמים] שאיסור חל על איסור — הני מילי [דברים אלה] אמורים כשהאיסור השני הוא איסור חמור ואז הוא חל על איסור קל (כגון איסור יום הכיפורים על איסור נבילה), אבל איסור קל על איסור חמור — לא חייל [אינו חל] וכאן איסור אחותו שעונשו כרת חמור מאיסור ״אלמנה... לא יקח״ שעונשו מלקות.
רש"י
איסור חמור על איסור קל יום כפורים שהוא בכרת על איסור נבילה שהוא בלאו:
אבל איסור קל כו׳ כגון אלמנה לכהן גדול על איסור אחותו שהיא בכרת:
אִיכָּא דְּאָמְרִי: הָא מַנִּי – רַבָּנַן הִיא, דְּאָמְרִי: אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר. וְכִי אָמְרִי רַבָּנַן אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר – הָנֵי מִילֵּי אִיסּוּר חָמוּר עַל אִיסּוּר קַל, אֲבָל אִיסּוּר קַל עַל אִיסּוּר חָמוּר – לָא חָיֵיל. דְּאִי רַבִּי שִׁמְעוֹן – הָשְׁתָּא אִיסּוּר חָמוּר עַל אִיסּוּר קַל לָא חָיֵיל, אִיסּוּר קַל עַל אִיסּוּר חָמוּר מִיבָּעֲיָא?
איכא דאמרי [יש שאומרים] שכך אמר לו רב ששת: הא מני [זו שיטת מי היא] — שיטת רבנן [חכמים] היא דאמרי [שאומרים]: איסור חל על איסור. וכי אמר י רבנן [וכאשר אומרים חכמים] איסור חל על איסור, הני מילי [דברים אלה אמורים] באיסור חמור שחל על איסור קל, אבל איסור קל על איסור חמור — לא חייל [אינו חל]. דאי [שאם לשיטת] ר׳ שמעון — השתא [עכשיו, הרי] אפילו איסור חמור על איסור קל לא חייל [אינו חל], איסור קל על איסור חמור מיבעיא [נצרכה] לומר שאינו חל? והרי אין כאן כל חידוש!
רש"י
ואיכא דאמרי הא מני דאיצטריך ליה למילף דלא ליחול איסור אלמנה לכ״ג על איסור אחותו:
רבנן היא דאמרי איסור חל על איסור הילכך איצטריך להו למילף דה״מ איסור חמור על איסור קל אבל קל על חמור לא חייל:
מַהוּ דְּתֵימָא: אִיסּוּר כְּהוּנָּה שָׁאנֵי. קָא מַשְׁמַע לָן.
ודוחים: מהו דתימא [שתאמר]: איסור כהונה שאני [שונה], שיש בו איסורים מרובים ומיוחדים, ושמא בכהנים יחול איסור על איסור, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף בזה פוטר ר׳ שמעון.
רש"י
איסור כהונה שאני שריבה בהן הכתוב מצות יתירות הילכך אפילו קל על חמור דעלמא ליחול קא משמע לן:
אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵי: יִשְׂרָאֵל הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ, זוֹנָה מְשַׁוֵּי לָהּ. חֲלָלָה מְשַׁוֵּי לָהּ אוֹ לָא מְשַׁוֵּי לָהּ?
אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: ישראל הבא על אחותו — ברור לנו כי זונה משוי לה [עושה הוא אותה] ואסורה לכהן, שהרי נבעלה לזה שאסורה לו. אבל האם חללה משוי לה [עושה הוא אותה] וכהן הבא עליה חייב גם משום חללה, או לא משוי לה [אינו עושה אותה] חללה?
רש"י
זונה משוי לה פשיטא ליה דזונה משוי לה דהא נבעלה בעילת פסול ואסורה לכהן משום זונה אלא הא מיבעיא לי חללה מי משוי לה ללקות כהן עליה משום חללה או לא:
מִי אָמְרִינַן, קַל וָחוֹמֶר: מֵחַיָּיבֵי לָאוִין הָוְיָא חֲלָלָה – מֵחַיָּיבֵי כָּרֵיתוֹת לֹא כָּל שֶׁכֵּן? אוֹ דִּילְמָא: אֵין חֲלָלָה אֶלָּא מֵאִיסּוּר כְּהוּנָּה? אֲמַר לֵיהּ: אֵין (אִיסּוּר) חֲלָלָה אֶלָּא מֵאִיסּוּר כְּהוּנָּה בִּלְבַד.
וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אנו אומרים] כי קל וחומר הוא: מחייבי לאוין, כאשר בא כהן על אשה האסורה לכהונה, שאיסורים אלה הם רק איסורי לאו, הויא [נעשית היא] חללה, מחייבי כריתות לא כל שכן שתיעשה חללה? או דילמא [שמא] אין חללה אלא מאיסור כהונה? אמר ליה [לו] אביי: אין (איסור) חללה אלא מאיסור כהונה בלבד.
אָמַר רָבָא: מְנָא הָא מִילְּתָא דַּאֲמוּר רַבָּנַן אֵין חֲלָלָה אֶלָּא מֵאִיסּוּר כְּהוּנָּה? דְּתַנְיָא: לֹא יֹאמַר גְּרוּשָׁה בְּכֹהֵן גָּדוֹל וְתֵיתֵי בְּקַל וָחוֹמֶר מִכֹּהֵן הֶדְיוֹט, וַאֲנָא אָמִינָא: הָשְׁתָּא לְכֹהֵן הֶדְיוֹט אֲסוּרָה – לְכֹהֵן גָּדוֹל מִיבָּעֲיָא? לָמָּה נֶאֶמְרָה? כְּשֵׁם שֶׁחֲלוּקָה גְּרוּשָׁה מִזּוֹנָה וַחֲלָלָה בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט – כָּךְ חֲלוּקָה בְּכֹהֵן גָּדוֹל.
אמר רבא: מנא הא מילתא דאמור רבנן [מניין דבר זה שאמרו חכמים] אין חללה אלא מאיסור כהונה — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: לא יאמר במפורש איסור גרושה בכהן גדול ותיתי [ותבוא, תלמד] הלכה זו בקל וחומר מכהן הדיוט, ואנא אמינא [וכך אני אומר] מדעתי: השתא [עכשיו, הרי] לכהן הדיוט אסורה גרושה, לכהן גדול מיבעיא [נצרכה לומר]? אם כן למה נאמרה גרושה בכהן גדול — כדי ללמדנו: כשם שחלוקה גרושה מזונה וחללה בכהן הדיוט, שיש בה איסור לאו בפני עצמו ללקות עליו — כך חלוקה בכהן גדול, אם היתה גרושה וחללה.
רש"י
לכ״ג מיבעיא מהדיוטותו נאסרה עליו:
כשם שחלוקה גרושה מזונה וחללה האמורות אצל כהן הדיוט שייחד לה לאו לעצמה ואשה גרושה מאישה לא יקחו (ויקרא כ״א:ז׳) ללמדך שאם זונה וחללה וגרושה היא לוקה עליה אף משום גרושה כך חלוקה בכ״ג אע״פ שנאמרו (לו) בו בלאו אחד:
פְּשִׁיטָא! מִיגְרַע גָּרְעָה? אֶלָּא: כְּשֵׁם שֶׁחֲלוּקָה גְּרוּשָׁה מִזּוֹנָה וַחֲלָלָה בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט – כָּךְ אַלְמָנָה חֲלוּקָה מִגְּרוּשָׁה וַחֲלָלָה זוֹנָה בְּכֹהֵן גָּדוֹל.
ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכן הוא, וכי מיגרע גרעה [גרועה היא] יותר? שהרי איסור זה חל עליו גם בהיותו כהן הדיוט ובודאי אינו בטל ממנו כשנעשה כהן גדול. אלא כך צריך לומר: כשם שחלוקה גרושה מזונה וחללה בכהן הדיוט וחייב על כל אחת בנפרד — כך אלמנה חלוקה מגרושה וחללה זונה בכהן גדול, שלמרות שנאמרו בלאו אחד, יש בה איסור מיוחד לעצמו.
רש"י
פשיטא מיגרע גרע בתמיה וכי מפני שנעשה כ״ג נתמעטה קדושתו הלא מהדיוטותו נחלקה עליו לשני לאוין:
איתוסף בה איסור גרושה אצל כ״ג ואע״פ שאסורה לו כבר ומיחייב שתים:
הואיל ושם זנות פוסל אפי׳ בישראל כגון אם זינתה תחתיו נאסרת על בעלה הכא נמי אע״ג דהאי זנות לאו תחת בעלה הוא מיהו שם זנות אשכחן ביה מוסיף בעלמא:
כך חלוקה אלמנה מגרושה כו׳ שאם היתה אלמנה וגרושה וחללה זונה חייב על כל אחת ואחת והאי דנקט תנא לפלוגי אלמנה לחודה ולא איצטריך לפלוגי חללה מזונה משום דחללה דמוחלקת מזונה מכהן הדיוט קים לן דגלי בגרושה וה״ה בחללה אבל אלמנה דאיתוספא בכ״ג ולא מצינו בה שנתחלקה איצטריך ליה למילף:
חֲלָלָה לָמָּה נֶאֶמְרָה? אֵין חֲלָלָה אֶלָּא מֵאִיסּוּר כְּהוּנָּה. זוֹנָה לָמָּה נֶאֶמְרָה? נֶאֱמַר כָּאן ״זוֹנָה״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״זוֹנָה״, מַה כָּאן זַרְעוֹ חוּלִּין – אַף לְהַלָּן זַרְעוֹ חוּלִּין.
ועוד יש לשאול: חללה למה נאמרה בכהן גדול? והרי נאסרה עליו אף בהיותו הדיוט! אלא באה חזרה זו ללמד כי אין חללה אלא מאיסור כהונה. זונה למה נאמרה בכהן גדול כיון שהיא אסורה גם בכהן הדיוט? — נאמר כאן בכהן גדול איסור על ״זנה״ (ויקרא כא, יד), ונאמר להלן בכהן הדיוט איסור על ״זנה״ (שם ז), מה כאן בכהן גדול הבא על הזונה זרעו חולין, כלומר, חלל (שנאמר: ״ולא יחלל זרעו״. שם טו), אף להלן בכהן הדיוט זרעו חולין, כלומר, חלל.
רש"י
חללה למה נאמרה הרי אסורה לכהן הדיוט לומר לך אין חללה אלא מאיסור כהונה מקרא יתירה דרשי׳ דהאי דהדר כתבה להכי כתבה לומר שתלמד מסדר האמור חללה אחר אלמנה וגרושה שאין איסורן נוהג אלא בכהנים ולא כתבה אחר זונה שמצינו שם זנות פוסל בישראל לומר לך שאין נקראת חללה אלא מביאת פסול כהונה לבדה ולא מביאת איסור הנוהג אף בישראל:
ונאמר להלן בכהן הדיוט:
מה כאן בכ״ג זרעו חולין דכתיב לא יחלל:
אָמַר רַב אַשִׁי: הִילְכָּךְ, כֹּהֵן הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ,
אמר רב אשי: הילכך [על כן], כהן הבא על אחותו
רש"י
הילכך הואיל ואין חללה אלא מאיסור כהונה:
כהן הדיוט או כ״ג שבא על אחותו פנויה: