הַאי קְרָא רֵישָׁא בְּכֹהֵן גָּדוֹל וְסֵיפָא בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט?! אֲמַר לֵיהּ: אִין.

האי קרא [פסוק זה] שדרשו אותו התנאים, האמנם רישא [ראשו] מדבר בכהן גדול (כאמור: ״כי אם בתולות״) וסיפא [וסופו] בכהן הדיוט (שנאמר: ״והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו״)?! אמר ליה [לו]: אין [כן], כך יש לפרש.

וְכָתַב קְרָא הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: אִין, דִּכְתִיב ״וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל ה׳״. וַהֲלֹא אֵין יְשִׁיבָה בָּעֲזָרָה אֶלָּא לְמַלְכֵי בֵּית דָּוִד בִּלְבַד! אֶלָּא: ״נֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה״ – בְּהֵיכַל ה׳, ״וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב״ – בִּמְקוֹמוֹ.

שאל אותו: וכתב קרא הכי [והאם המקרא נכתב כך], שעוסק בפסוק אחד בשני נושאים שונים בלי להבדילם זה מזה? אמר ליה [לו]: אין [כן], וכיוצא בזה מצאנו דכתיב [שנאמר]: ״ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שכב בהיכל ה׳" (שמואל א ג, ג), וכמשמעו מקרא זה תמוה — איך ייתכן ששמואל שכב בהיכל? והלא אין רשות ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, וכל שכן שכיבה! אלא כך צריך לפרש את הכתוב: ״ונר אלהים טרם יכבה״ — בהיכל ה׳, ״ושמואל שכב״ — במקומו מחוץ לעזרה.

״וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה מִכֹּהֵן יִקָּחוּ״. מִכֹּהֵן – אִין, מִיִּשְׂרָאֵל – לָא?! הָכִי קָאָמַר: מִכֹּהֵן יִקָּחוּ – מִשְּׁאָר כֹּהֲנִים יִקָּחוּ. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: ״מִכֹּהֵן יִקָּחוּ״ – מִשְּׁאָר כֹּהֲנִים יִקָּחוּ.

כיון שהזכרנו את הפסוק ביחזקאל דנים בו עוד, נאמר שם (מד, כב) ״והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו״ משמע: אלמנה מכהן — אין [כן], אלמנה מישראל לא?! ותמוה שיש כאן הלכה שאין כיוצא בה בתורה! אלא הכי קאמר [כך אומר]: מכהן יקחו כוונתו — משאר כהנים יקחו, כלומר, שאר הכהנים שאינם כהן גדול מותרים לשאת אלמנה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] מה שנאמר ״מכהן יקחו״ כוונתו — משאר כהנים יקחו.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִן הַמַּשִּׂיאִים לִכְהוּנָּה יִקָּחוּ. רַבִּי יְהוּדָה לְטַעֲמֵיהּ, דְּאָמַר: בַּת גֵּר זָכָר כְּבַת חָלָל זָכָר, כָּל שֶׁאַתָּה נוֹשֵׂא בִּתּוֹ – אַתָּה נוֹשֵׂא אַלְמָנָתוֹ, וְכָל שֶׁאִי אַתָּה נוֹשֵׂא בִּתּוֹ – אִי אַתָּה נוֹשֵׂא אַלְמָנָתוֹ.

ר׳ יהודה אומר יש לפרש: מן המשיאים (המיוחסים) לכהונה יקחו. ומעירים: ר׳ יהודה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שדרש את תחילת הפסוק ״מזרע ישראל״, ואמר: בת גר זכר כבת חלל זכר, ועל כך ממשיך ודורש את הפסוק ואומר: כל שאתה נושא את בתו — אתה נושא את אלמנתו, וכל שאי (אין) אתה נושא את בתו כגון גר אי אתה נושא אלמנתו, שהכהן רשאי לשאת רק אלמנה של זה שבתו מותרת לכהן.

״רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אַף גֵּר שֶׁנָּשָׂא גִּיּוֹרֶת״. אָמַר רַב הַמְנוּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, וְכֵן אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. וּמִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נָהֲגוּ כֹּהֲנִים סִילְסוּל בְּעַצְמָן כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב.

שנינו במשנה שר׳ יוסי אומר שאף גר שנשא גיורת בתו כשרה לכהונה. אמר רב המנונא משמיה [משמו] של עולא: הלכה כר׳ יוסי וכן אמר רבה בר בר חנה: הלכה כר׳ יוסי. ומיום שחרב בית המקדש נהגו כהנים סילסול (הידור) בעצמן והחמירו כ דעת ר׳ אליעזר בן יעקב שאין נושאים בת גרים אלא אם כן אחד ההורים הוא ישראל.

אָמַר רַב נַחְמָן, אֲמַר לִי הוּנָא: בָּא לִימָּלֵךְ – מוֹרִים לוֹ כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. נָשָׂא – אֵין מוֹצִיאִים אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ, כְּרַבִּי יוֹסֵי.

אמר רב נחמן, אמר לי רב הונא: אם הכהן בא לימלך (להתייעץ) אם לשאת אשה זו או לא — מורים לו לנהוג למעשה כר׳ אליעזר בן יעקב שלא יישאנה, ואם נשא אותה — אין מוציאים אותה ממנו, כר׳ יוסי, שהרי אמרנו שהלכה כמותו.

מתני׳ הָאוֹמֵר ״בְּנִי זֶה מַמְזֵר״ – אֵינוֹ נֶאֱמָן, וַאֲפִילּוּ שְׁנֵיהֶם מוֹדִים עַל הָעוּבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ מַמְזֵר הוּא – אֵינָם נֶאֱמָנִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נֶאֱמָנִים.

האומר ״בני זה ממזר הוא ", כגון שאומר שנולד מחייבי כריתות — אינו נאמן לפוסלו. ואפילו שניהם, האב והאם, מודים על העובר שבמעיה של אשתו שממזר הוא — אינם נאמנים. ר׳ יהודה אומר: נאמנים.

גמ׳ מַאי ״וַאֲפִילּוּ שְׁנֵיהֶם״? לָא מִיבָּעֲיָא קָאָמַר; לָא מִיבָּעֲיָא אִיהוּ דְּלָא קִים לֵיהּ, אֶלָּא אֲפִילּוּ אִיהִי דְּקִים לָהּ – לָא מְהֵימְנָא. וְלָא מִיבָּעֲיָא הֵיכָא דְּאִית לֵיהּ חֲזָקָה דְּכַשְׁרוּת דְּלָא מְהֵימְנֵי, אֶלָּא אֲפִילּוּ עוּבָּר נַמִי דְּלֵית לֵיהּ חֲזָקָה דְּכַשְׁרוּת – לָא מְהֵימְנֵי.

מאי [מה פירוש] ״ואפילו שניהם״, מה החידוש שאפילו האם אינה נאמנת על כך, מדוע תיחשב עדותה טובה יותר משלו? ומשיבים: בלשון לא מיבעיא קאמר [נצרכה אמר]: לא מיבעיא איהו [נצרכה לומר הוא] שלא קים ליה [ברור לו], שהרי אין האב יודע בוודאות אם הוולד הוא ממנו, אלא אפילו איהי דקים [היא שברור] לה ממי הוולד — לא מהימנא [אינה נאמנת]. ולא מיבעיא היכא דאית ליה [נצרכה לומר היכן שיש לו לוולד] כבר חזקה של כשרות, דלא מהימני [שאינם נאמנים], אלא אפילו עובר נמי [גם כן] דלית ליה [שאין לו] עדיין חזקה של כשרות בכל זאת לא מהימני [אין ההורים נאמנים].

״רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר נֶאֱמָנִים״. כִּדְתַנְיָא: ״יַכִּיר״ – יַכִּירֶנּוּ לַאֲחֵרִים. מִכָּאן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר ״זֶה בְּנִי בְּכוֹר״. וּכְשֵׁם שֶׁנֶּאֱמָן אָדָם לוֹמַר ״זֶה בְּנִי בְּכוֹר״ – כָּךְ נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר ״זֶה בֶּן גְּרוּשָׁה״ וְ״זֶה בֶּן חֲלוּצָה״. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ נֶאֱמָן.

שנינו במשנה: רבי יהודה אומר נאמנים. ומסבירים: כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: נאמר בענין בן בכור ״יכיר״ (דברים כא, יז), וכוונתו — יכירנו לאחרים, שנתנה תורה רשות ומהימנות לאב לומר מי הוא בנו הבכור. מכאן אמר ר׳ יהודה: נאמן אדם לומר ״זה בני בכור״. וכשם שנאמן אדם לומר ״זה בני בכור״, כך נאמן אדם לומר ״זה בן גרושה״ ו״זה בן חלוצה״. וחכמים אומרים: על אלה אינו נאמן.

אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרָבָא: בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יְהוּדָה – הַיְינוּ דִּכְתִיב ״יַכִּיר״. אֶלָּא לְרַבָּנַן ״יַכִּיר״ לָמָּה לִי?

אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרבא: בשלמא [נניח] ל דעת ר׳ יהודה — היינו דכתיב [זהו שנאמר] ״יכיר״, לומר שהוא נאמן להודיע מי הוא בנו ומי אינו בנו, אלא לרבנן [לדעת חכמים] שבמשנה, ״יכיר״ שהוסיף המקרא למה לי?

בְּצָרִיךְ הֶכֵּירָא. לְמַאי הִלְכְתָא? ״לָתֵת לוֹ פִּי שְׁנַיִם״? פְּשִׁיטָא! לָמָּה לִי קְרָא? מִיגּוֹ דְּאִי בָּעֵי מֵיתְבָא לֵיהּ מַתָּנָה – מִי לָא יָהֲבֵי לֵיהּ?

ומשיבים: בצריך הכירא [היכר], במקרה שלא ידוע מי מן הבנים הוא הבכור, שאז נאמר שסומכים על עדות אביו. ושואלים: למאי הלכתא [לאיזו הלכה] שייך הדבר — לגבי ״לתת לו פי שנים״ (שם) בירושה? פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שסומכים על עדותו, וכי למה לי קרא [כתוב] כזה? הלא מגו דאי בעי מיתבא ליה מתוך שאם היה רוצה לתת לו נכסים אלו במתנה מי [האם] לא יהבי ליה [היו נותנים לו]? ולכן יש לקבל דבריו כשאומר שבנו זה בכור, שהרי הוא כנותן לו מתנה.

בִּנְכָסִים שֶׁנָּפְלוּ לְאַחַר מִיכָּן.

ומשיבים: מדובר כאן בנכסים שנפלו בחלקו לאחר מיכן. שבאותה שעה שאמר — לא היה יכול לתת אותם, ובכל זאת סומכים על עדותו.

וּלְרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, ״יַכִּיר״ לָמָּה לִי? שֶׁנָּפְלוּ לוֹ כְּשֶׁהוּא גּוֹסֵס.

ושואלים: ול דעת ר׳ מאיר שאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, וכיון שיכול לתת מראש את כל הנכסים שיבואו לו, במתנה, אם כן ״יכיר״ למה לי? ומשיבים: שנפלו לו הנכסים לאב כשהוא גוסס שלא היה מסוגל להקנות אותם, ולכן נאמר ״יכיר״ שמכוח הכרת האב יכול להקנות אף נכסים אלה לבנו הבכור.

מתני׳ מִי שֶׁנָּתַן רְשׁוּת לִשְׁלוּחוֹ לְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ, וְהָלַךְ הוּא וְקִדְּשָׁהּ; אִם שֶׁלּוֹ קָדְמוּ – קִידּוּשָׁיו קִידּוּשִׁין, וְאִם שֶׁל שְׁלוּחוֹ קָדְמוּ – קִידּוּשָׁיו קִידּוּשִׁין. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ

מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו, והלך הוא האב וקדשה בעצמו לאדם אחר, אם קידושין שלו שקידש את הבת קדמו לקידושי השליח — קידושיו קידושין, ואם של שלוחו קדמו — קידושיו של השליח קידושין, ואם אינו ידוע קידושיו של מי קדמו