Kiddushin 79.b

חזור

קידושין

דף עט:

מִי מוֹצִיא מִיַּד מִי?

מי מוציא מיד מי?

רש"י

מי מוציא מיד מי הכותב נכסיו לאחרים ולא שייר כלום דקי״ל (ב״ב דף קמו:) בשכיב מרע שאין מתנתו מתנה אם עמד דגלי דעתיה מדלא שייר מידי דמצוה מחמת מיתה היה ואם בריא היה מתנתו מתנה ועכשיו הוא אומר שכיב מרע הייתי והן אומרים בריא היה מי מוציא נכסים מיד מי:

הוּא מוֹצִיא מִיָּדָם בְּלֹא רְאָיָה, וְהֵן אֵין מוֹצִיאִים מִיָּדוֹ בְּלֹא רְאָיָה, דִּבְרֵי רַבִּי יַעֲקֹב. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אִם בָּרִיא הוּא – עָלָיו לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁהָיָה שְׁכִיב מְרַע. וְאִם שְׁכִיב מְרַע הוּא – עֲלֵיהֶם לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁבָּרִיא הָיָה.

הוא מוציא מידם נכסים שלו שהחזיקו אחרים בהם בלא צורך להביא ראיה שהיה אז שכיב מרע, והן אין מוציאים מידו, כשהנכסים עדיין ברשותו, בלא ראיה שהיה אז בריא, אלו דברי ר׳ יעקב. ר׳ נתן אומר: אם בריא הוא עכשיו — עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע בשעה שכתב להם את כל נכסיו, ואם שכיב מרע הוא עכשיו — עליהם להביא ראיה שבריא היה באותה שעה.

רש"י

הוא מוציא מידם אם עמדו והחזיקו בנכסים ואין צריך להביא ראיה שהיה שכ״מ ואפילו הוא בריא עכשיו בשעת חזרה לא אמרינן מדהשתא בריא מעיקרא בשעת מתנה נמי בריא:

רבי נתן אומר אם בריא הוא עכשיו בשעת חזרה עליו להביא ראיה ואי לא מייתי מחזקינן ליה כי השתא והיינו כרב:

תוספות

[והן אין מוציאין מידו בלא ראיה וא״ת כיון דתנא דהוא מוציא מידם אפילו הוחזקו בהם בלא ראיה כ״ש דאין מוציאין מידו וי״ל דהא קמ״ל דבראיה מיהא מוציאין דה״א כיון דלא כתב כדמהלך על רגלוהי כו׳ אפילו בראיה לא מפקי כו׳. ת״י]:

נֵימָא רַב דַּאֲמַר כְּרַבִּי נָתָן, וּשְׁמוּאֵל דַּאֲמַר כְּרַבִּי יַעֲקֹב? אָמַר לָךְ רַב: אֲנָא דְּאָמְרִי אֲפִילּוּ כְּרַבִּי יַעֲקֹב. עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יַעֲקֹב הָתָם – דְּאִיכָּא לְמֵימַר הַעֲמֵד מָמוֹן עַל חֶזְקָתוֹ, אֲבָל הָכָא – מִי נֵימָא הַעֲמֵד גּוּף עַל חֶזְקָתוֹ?

ומציעים: נימא [האם נאמר]: רב שאמר כר׳ נתן שדנים לפי המצב עכשיו, ושמואל שאמר כר׳ יעקב המעמיד את השאלה בספק שמא היה שכיב מרע וממילא אין מוציאים מידו? ודוחים: אמר [יכול היה לומר] לך רב: אנא דאמרי [אני מה שאמרתי] אפילו כר׳ יעקב, כיון שעד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר׳ יעקב התם [שם] כך אלא משום דאיכא למימר [שיש מקום לומר] העמד ממון על חזקתו ושיישאר אצל מי שנמצא הממון ברשותו, אבל הכא מי נימא [כאן, בנערה שבגרה, הא ם אפשר לומר] העמד גוף על חזקתו?! והרי ברור לנו שהיא עומדת להיהפך לבוגרת!

רש"י

ושמואל דאמר כרבי יעקב דלא אזיל בתר השתא אלא אמרינן שמא בשעת מתנה שכיב מרע היה:

התם כו׳ וכיון דספיקא הוא אמרינן העמד ממון על חזקה שהיה מוחזק בה קודם מתנה זו שהיה ספק:

מי איכא למימר העמד הגוף על חזקתו ותהוי נערה יומא דמשלם שית אין בה לא חזקת נערות ולא חזקת בגרות שהיום היא עומדת להשתנות:

תוספות

מי איכא למימר העמד הגוף על חזקתו פי׳ ותיהוי נערה יומא דמשלים שית הרי היום עשויה להשתנות וא״כ אין בה חזקה דנערות ולא חזקה דבגרות ור״י פי׳ דרגילות הן לבא בבקר ואין שייך חזקה דנערות:

וּשְׁמוּאֵל אֲמַר: אֲנָא דְּאָמְרִי אֲפִילּוּ לְרַבִּי נָתָן. עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי נָתָן הָתָם – דְּכוּלֵּי עָלְמָא בְּחֶזְקַת בְּרִיאִים קַיְימֵי, מַאן דְּקָא מַפֵּיק נַפְשֵׁיהּ מֵחֲזָקָה – הָוֵי עֲלֵיהּ לְאִיתוּיֵי רְאָיָה. אֲבָל הָכָא – מִי קָא מַפְּקָא נַפְשָׁהּ מֵחֲזָקָה דְּקַמֵּיהּ?

ושמואל אמר: אנא דאמרי [אני שאמרתי] אפילו ל דעת ר׳ נתן, כי עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר׳ נתן התם [שם] שהולכים לפי המצב הנוכחי אלא משום דכולי עלמא [שהכל] בחזקת בריאים קיימי [הם עומדים], מאן דקא מפיק נפשיה [מי שמוציא את עצמו] מחזקה וטוען שהיה שכיב מרע — הוי עליה לאיתויי [הרי עליו להביא] ראיה, אבל הכא מי קא מפקא נפשה מחזקה דקמיה [כאן האם היא מוציאה את עצמה מהחזקה שלפנינו]? שהרי אין חזקה שתאמר שנערה זו היתה כבר בבוקר בוגרת.

רש"י

התם כו׳ וכיון דספיקא הוא אמרינן העמד ממון על חזקה שהיה מוחזק בה קודם מתנה זו שהיה ספק:

מי מפקא נפשה מחזקה כלומר כי מספקינן לה בנערה מי מפקינן לה מחזקת הרבה נערות ביום משלם שית:

תוספות

אלא הכא מי מפקא נפשה מחזקה אי מספקינן לה בנערות הרי היום אין לה חזקה משום דבר לא מנערות ולא מבגרות שהרי היום עשויה להשתנות:

נֵימָא כְּהָנֵי תַּנָּאֵי; קִידְּשָׁהּ אָבִיהָ בַּדֶּרֶךְ וְקִידְּשָׁה עַצְמָהּ בָּעִיר, וַהֲרֵי הִיא בּוֹגֶרֶת. תָּנָא חֲדָא: הֲרֵי הִיא בּוֹגֶרֶת לְפָנֵינוּ, וְתַנְיָא אִידָךְ, חָיְישִׁינַן לְקִידּוּשֵׁי שְׁנֵיהֶם. מַאי לָאו – חַד כְּרַב וְחַד כִּשְׁמוּאֵל?

ומציעים עוד: נימא כהני תנאי [האם נאמר שמחלוקת זו של רב ושמואל היא כתנאים אלה] שדנו בבעיה זו: קידשה אביה בדרך וקידשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת, תנא חדא [שנה בברייתא אחת]: הרי היא בוגרת לפנינו ולפיכך רק הקידושין שקידשה את עצמה חלים, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: חיישינן [חוששים אנו] לקידושי שניהם. מאי לאו [האם לא] נאמר — חד [ברייתא אחת] כרב וחד [וברייתא אחת] כשמואל?

לָא, אִידִי וְאִידִי כִּשְׁמוּאֵל, כָּאן – בְּמַכְחַשְׁתּוֹ, כָּאן – בְּשֶׁאֵין מַכְחַשְׁתּוֹ.

ודוחים: לא, אפשר לומר אידי ואידי [זו וזו] כ שיטת שמואל הוא, אלא כאן במכחשתו ואומרת שהיתה בוגרת קודם לקידושיו, כאן בשאין מכחשתו וחוששים אנו מספק לקידושי שניהם.

רש"י

במכחשתו והא דקתני הרי היא בוגרת לפנינו במכחשתו לאביה לומר כבר בגרתי מאתמול:

תוספות

במכחשתו

במכחשתו פי׳ בקונטרס שמכחשת אביה ואומרת בגרתי מאתמול ולא דק דהא ביומא דמשלים שית איירי:

וְנֵימָא מִדְּמַתְנִיתָא לָא פְּלִיגִי, אָמוֹרָאֵי נַמִי לָא פְּלִיגִי? וְתִסְבְּרָא? הָא רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַב מְנַשְׁיָא מִדְּוִויל עֲבַד עוּבְדָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב, וְאִיקְפִּיד שְׁמוּאֵל, וַאֲמַר: כּוּלֵּי עָלְמָא כָּיְילֵי לֵיהּ בְּקַבָּא זוּטָא, וְהַאי מִדְּרַבָּנַן כָּיְילֵי לֵיהּ בְּקַבָּא רַבָּה? וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ לָא פְּלִיגִי – אַמַּאי קָא מַקְפִּיד?

ושואלים: אם כן ונימא מדמתניתא לא פליגי, אמוראי נמי לא פליגי [ונאמר גם כיון שהברייתות אינן חלוקות גם האמוראים, רב ושמואל, אינם חלוקים] ואחד מהם מדבר במכחישתו, ואחד בלא מכחישתו? ודוחים: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור כן]? הא [הרי] רב יוסף בריה [בנו] של רב מנשיא מ העיר דוויל עבד עובדא כוותיה [עשה מעשה בבעיה זו כשיטתו] של רב, שלא חש לקידושי האב ואיקפיד [והקפיד] שמואל ואמר בלגלוג: כולי עלמא כיילי ליה בקבא זוטא [כל העולם מודדים להם חכמה במידה קטנה] והאי מדרבנן כיילי ליה בקבא רבה [וזה מהחכמים מדדו לו במידה גדולה]? כלומר, שכעס עליו שהעיז פנים ופסק במחלוקת זו שלא הוכרעה. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שלא פליגי [נחלקו] כלל, אמאי קא מקפיד [מדוע מקפיד היה] שמואל?

רש"י

כולי עלמא כיילי לה קפידא הוא דקפיד עליה ואמר לכל תלמידים נמדדה חכמה בקב קטן שיראים לסמוך על חכמתם ולהתיר ספק אשת איש:

והאי מדרבנן כיילי ליה חכמה בקבא רבה שפכו לו חכמה יתירה וסומך על בינתו להתיר ספק ולומר מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת:

אמאי קפיד הא רב במכחשתו קאמר והאי דעבד עובדא כוותיה במכחשתו עבד אלא ודאי באין מכחשתו פליגי והאי בשאין מכחשתו עבד עובדא:

תוספות

ואי ס״ד לא פליגי אמאי קפיד כי עביד רב יוסף בר מנשיא עובדא במכחשתו דהא שמואל נמי מודה לרב דאינה מקודשת אלא ש״מ דפליגי מיהא באין מכחשתו דרב נמי דקאמר מילתיה דאינה מקודשת באין מכחשתו ורב יוסף עבד עובדא כוותיה ואית ספרים דגרסי ודלמא כי עבד רב יוסף באין מכחשתו ולפיכך כעס שמואל דאפילו רב נמי מודה לשמואל דחיישינן וצריך גט מספק ורב יוסף עבד עובדא דלא כחד ולא נהירא דהא מתוך לישנא דגמרא משמע דלכל הפחות כרב עביד כדקאמר עבד עובדא כרב:

דִּילְמָא כִּי עֲבַד עוּבְדָא בְּמַכְחַשְׁתּוֹ!

דילמא כי עבד עובדא [שמא כאשר רב יוסף עשה את המעשה] היה זה במכחשתו, שאף שמואל מודה בכך. אלא ודאי נחלקו רב ושמואל בדבר, ומה שעשה רב יוסף היה זה כשלא הכחישתו, ולכן הקפיד שמואל.

אֲמַר לֵיהּ מָר זוּטְרָא לְרַב אַשִׁי הָכִי אֲמַר אַמֵימָר: הִילְכְתָא כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל. וְרַב אַשִׁי אֲמַר: הִילְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב. וְהִילְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב.

אמר ליה [לו] מר זוטרא לרב אשי, הכי [כך] אמר אמימר: הילכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של שמואל. ורב אשי עצמו אמר: הילכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של רב. ומסכמים: והילכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של רב.

תוספות

והילכתא כוותיה דרב ואף על גב דבכולי גמרא קי״ל (בכורות דף מט:) דהילכתא כוותיה דרב באיסורי הוצרך לפסוק כאן הלכה כמותו משום דאיכא אמוראי דפסקי כשמואל:

מתני׳ מִי שֶׁיָּצָא הוּא וְאִשְׁתּוֹ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָא הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו, וְאָמַר: ״אִשָּׁה שֶׁיָּצָאת עִמִּי לִמְדִינַת הַיָּם – הֲרֵי הִיא זוֹ, וְאֵלּוּ בָּנֶיהָ״ – אֵין צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה לֹא עַל הָאִשָּׁה וְלֹא עַל הַבָּנִים. ״מֵתָה וְאֵלּוּ בָּנֶיהָ״ – מֵבִיא רְאָיָה עַל הַבָּנִים, וְאֵינוֹ מֵבִיא רְאָיָה עַל הָאִשָּׁה.

מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים, ובא (חזר) הוא ואשתו ובניו ואמר: ״אשה שיצאת עמי למדינת הים — הרי היא זו, ואלו בניה״ — אין צריך להביא ראיה לא על האשה שכשירה היא, שכבר נבדקה בזמן נישואיה ולא על הבנים שהם בניו וכשרים הם. אם חזר בלי האשה, ואמר ״מתה אשתי ואלו בניה״ — מביא ראיה על הבנים שהם בני אשתו זו, ואינו מביא ראיה על האשה.

רש"י

מתני׳ אינו צריך להביא ראיה לא על האשה שהיא מיוחסת שכבר בדקוה כשנשאה:

ולא על הבנים כדמוקי בגמרא בקטנים וכרוכים אחריה דבחזקת אמן הן ואין צריכים לייחס ע״י עדים:

מביא ראיה על הבנים שהיא מיוחסת ואינו מביא ראיה על הבנים שהרי כרוכין אחריה:

ואין צריך להביא ראיה על האשה שהיתה מיוחסת לפי שכבר בדקו אחריה כשנשאה כאן:

תוספות

מביא ראיה על הבנים ואינו מביא ראיה על האשה פי׳ בקונטרס שהאשה היתה נבדקת כבר בד׳ אמהות קודם שהוליכה למדינת הים ובגמ׳ מוקי בכרוכין אחריה וא״ת מאי קמ״ל מתני׳ דאין צריך להביא ראיה על האשה פשיטא דכיון דנבדקת כבר דשוב אין צריך להביא ראיה ועוד קשה אמאי איצטריך לחזור ולמיתני הא תני ליה ברישא לכן פר״י אין צריך להביא ראיה על הבנים שהן שלו דלא אמרינן שלקחה האשה איש אחר במדינת הים ולא על האשה שיהיו בניה דכיון דכרוכין אחריה מתה מביא ראיה על הבנים פי׳ שהבנים שלו מן האשה שמתה אבל אינו מביא ראיה שהם מן האשה שהלכה עמו למדינת הים דידעינן בה שהיא מיוחסת שהרי כבר בדקנוה אלא מאחר שהביא ראיה שהבנים הם מאשתו שמתה במדינת הים אין צריך תו להביא ראיה שאותה אשה היתה מיוחסת דאין לחוש שלקח אשה אחרת שם והוליד ממנה אלו בנים דמסתמא מאשתו שהוציא מכאן הם מאחר שלא שמענו שנשא שם אשה אחרת והאשה שהוציא מכאן כבר בדקנוה קודם שהלכה למדינת הים:

״אִשָּׁה נָשָׂאתִי בִּמְדִינַת הַיָּם הֲרֵי הִיא זוֹ, וְאֵלּוּ בָּנֶיהָ״ – מֵבִיא רְאָיָה עַל הָאִשָּׁה, וְאֵין צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה עַל הַבָּנִים. ״מֵתָה וְאֵלּוּ בָּנֶיהָ״ – צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה עַל הָאִשָּׁה וְעַל הַבָּנִים.

אבל אם בא ממדינת הים ואמר ״אשה נשאתי במדינת הים הרי היא זו, ואלו בניה״ — מביא ראיה על האשה שכשירה היא ואין צריך להביא ראיה על הבנים. אם אמר ״נשאתי אשה במדינת הים ומתה ואלו בניה״ — צריך להביא ראיה על האשה ועל הבנים.

רש"י

מביא ראיה על האשה שהיו בני אותה אשה:

מתה ואלו בניה שאין כאן שום הוכחה מביא ראיה על האשה שהיא מיוחסת ועל הבנים שמאותה אשה היו:

גמ׳ אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: וְכוּלָּן – בִּכְרוּכִים אַחֲרֶיהָ.

אמר רבה בר רב הונא: וכולן, כל שאמרו על בנים שאין צריך להביא ראיה עליהם, מדובר בכרוכים אחריה, בבנים קטנים הכרוכים אחר האשה ונוהגים עימה כבנים.

רש"י

גמ׳ וכולן דקתני מתניתין א״צ להביא ראיה על הבנים:

בכרוכין אחריה נדבקין אצלה:

תָּנוּ רַבָּנַן: ״אִשָּׁה נָשָׂאתִי בִּמְדִינַת הַיָּם״ – מֵבִיא רְאָיָה עַל הָאִשָּׁה, וְאֵין צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה עַל הַבָּנִים. וּמֵבִיא רְאָיָה עַל הַגְּדוֹלִים, וְאֵין צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה עַל הַקְּטַנִּים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּאִשָּׁה אַחַת, אֲבָל בִּשְׁתֵּי נָשִׁים – מֵבִיא רְאָיָה עַל הָאִשָּׁה וְעַל הַבָּנִים, עַל הַגְּדוֹלִים וְעַל הַקְּטַנִּים.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אמר אדם ״אשה נשאתי במדינת הים״ — מביא ראיה על האשה שכשירה היא, ואין צריך להביא ראיה על הבנים. ומביא ראיה על הבנים הגדולים, ואין צריך להביא ראיה על הקטנים שרואים שהם כרוכים אחרי אימם, ומן הסתם בניה הם. במה דברים אמורים — ב שאמר ״אשה אחת נשאתי ", אבל ב שאמר שנשא שתי נשים במדינת הים — מביא ראיה על האשה ועל הבנים, על הגדולים ועל הקטנים אף שכרוכים אחרי האשה הכשירה, שמא בניה של השניה הם וזו מגדלת אותם.

רש"י

ת״ר נשאתי אשה במדינת הים מביא ראיה על האשה וא״צ להביא ראיה על הבנים ומסיים ואזיל באלו בנים אמרו בקטנים ולא בגדולים דאם הביא ראיה על הגדולים שאין כרוכין אחר האם אין מביא ראיה על הקטנים:

באשה אחת שאמר אשה אחת נשאתי אבל אמר שתי נשים היו ומתה האחת ואלו בניה של זו מביא ראיה עליה שהיא מיוחסת ועל הבנים שהם בניה על הגדולים ועל הקטנים ואפילו כרוכין אחריה דשמא בניה של חברתה היו וגדלתן:

אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ:

אמר ריש לקיש: