Kiddushin 80.b

חזור

קידושין

דף פ:

נִקּוּרִים נִקּוּרִים בָּעִיסָּה – תּוֹלִין, לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין.

נקורים נקורים (חורים קטנים) בעיסה שנקרו בה התרנגולים — במקרה זה תולין, כלומר, לא אוכלין ולא שורפין אותה, לפי שאין הוכחה שהתרנגולים שתו קודם הניקור מן המשקה הטמא והיות ואין בהם דעת לישאל, אין שורפין מספק, וכר׳ יוחנן.

רש"י

נקורים ביקרור״ש בלע״ז שנקרו תרנגולים בעיסה:

תולין אם עיסה זו של תרומה חיישינן שמא שתו התרנגולין ממשקין הטמאים ובעוד המשקה טופח בחרטומיהם נקרו בעיסה ומדקאמר שני דברים הללו עשאום כמי שיש בו דעת לישאל ושנינו באחת מהן תולין מכלל דתינוק תולין:

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּמַשְׁקִים לְבָנִים, אֲבָל בְּמַשְׁקִים אֲדוּמִּים – אִם אִיתָא דְּנָקִיר מֵידַע יְדִיעַ. וְדִילְמָא בְּלַעְתִּינְהוּ עִיסָּה?

אמר ר׳ יהושע בן לוי: לא שנו אלא במשקים טמאים לבנים, שאין הוכחה ממראה הניקורים אם התרנגולים הביאו מהמשקין שבעיסה. אבל במשקים טמאים אדומים, אם איתא דנקיר מידע ידיע [יש מקום לומר שנקרו — הרי הדבר ידוע] שאם הביאו מהמשקים היו הניקורים צריכים להיות עם סימני אודם. ושואלים: ודילמא בלעתינהו [ושמא בלעה אותם] העיסה את המשקים, ואין הצבע ניכר?

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דָּבָר זֶה שָׁמַע בְּרִיבִּי, וּפֵירוּשׁוֹ לֹא שָׁמַע: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּמַשְׁקִים צְלוּלִים שֶׁבָּבוּאָה שֶׁל תִּינוֹק נִיכָּר בָּהּ, אֲבָל מַשְׁקִים עֲכוּרִים – לֹא.

אמר ר׳ יוחנן: דבר זה שמע בריבי (אדם גדול), כלומר, ר׳ יהושע בן לוי, ופירושו לא שמע והיה עליו לפרט יותר: לא שנו אלא במשקים צלולים שעשויים להבלע בעיסה בלא להשאיר סימן. ומה נקראים צלולים — שבבואה (דמות) של תינוק ניכר בה במשקה אם מסתכל בו. אבל משקים עכורים — לא. שאם היה מן המשקים בעיסה היו נשארים סימנים כלשהם.

רש"י

בריבי גדול הדור ריב״ל:

ופירושו לא שמע דבאדומים נמי היה לו לפרש ולחלק בין צלולים לעכורים משקין צלולין נוחין ליבלע:

שבבואה של תינוק דמות קלסתר פניו:

מתני׳ לֹא יִתְיַיחֵד אָדָם עִם שְׁתֵּי נָשִׁים, אֲבָל אִשָּׁה אַחַת מִתְיַיחֶדֶת עִם שְׁנֵי אֲנָשִׁים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף אִישׁ אֶחָד מִתְיַיחֵד עִם שְׁתֵּי נָשִׁים, בִּזְמַן שֶׁאִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, וְיָשֵׁן עִמָּהֶם בְּפוּנְדָּקִי, מִפְּנֵי שֶׁאִשְׁתּוֹ מְשַׁמַּרְתּוֹ. מִתְיַיחֵד אָדָם עִם אִמּוֹ וְעִם בִּתּוֹ וְיָשֵׁן עִמָּהֶם בְּקֵירוּב בָּשָׂר. וְאִם הִגְדִּילוּ – זוֹ יְשֵׁנָה בִּכְסוּתָהּ וְזֶה יָשֵׁן בִּכְסוּתוֹ.

לא יתייחד אדם עם שתי נשים שמא יבוא איתן מתוך כך לידי עבירה, אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים. ר׳ שמעון אומר: אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים בזמן שאשתו עמו, וישן עמהם אם היו עימו שתי נשים ב אותו פונדקי (פונדק), מפני שאשתו משמרתו שלא יזנה עימן. ועוד אמרו: מתייחד אדם עם אמו ועם בתו וישן עמהם בקירוב בשר בלי בגדים ואין חוששים לעריות אלה. ואם הגדילו הבן או הבת — זו ישנה בכסותה וזה ישן בכסותו, אבל מותר להם לישון במיטה אחת.

רש"י

מתני׳ עם ב׳ נשים מפני שדעתן קלה ושתיהן נוחות להתפתות ולא תירא זו מחבירתה שאף היא תעשה כמותה:

עם ב׳ אנשים שהאחד בוש מחבירו:

מתייחד אדם עם אמו טעמא מפרש בגמ׳:

הגדילו זה ישן בכסותו כו׳ וכן הבת עם אביה בעודה קטנה:

וישן עמהם הבן עם אמו ובעודו קטן קאמר דישן עמה בקירוב בשר כדמפרש ואזיל:

תוספות

רבי שמעון אומר אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים בזמן שאשתו עמו משמע דלרבנן אפילו אשתו עמו אסור להתייחד עם שתי נשים ואפילו לרבי שמעון נמי עם שתי נשים ואשתו עמו הוא דשרי אבל עם אשה אחת אפילו אשתו עמו אסור וקשה מההיא דפרק אין מעמידין (ע״ז דף כה.) גבי הא דתנן לא תתייחד אשה עמהם ובעי עלה בגמרא במאי עסקינן אילימא בחד ודכוותה בישראל מי שרי והתנן לא יתייחד כו׳ ומסיק בשאשתו של עובד כוכבים עמו עובד כוכבים אין אשתו משמרתו ישראל אשתו משמרתו ומדלא מוקי לה התם כרבי שמעון משמע דאפילו כרבנן נמי אתיא ובאשה אחת נמי משמע דשרי כשאשתו עמו לכך נראה לר״י דלרבי שמעון אינו אסור אלא כשאין אשתו עמו דוקא והכי גרסינן ר׳ שמעון אומר אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים ובזמן שאשתו עמו ישן עמהן בפונדקי מפני שאשתו משמרתו ואתאן אפילו לרבנן ואפילו עם אשה אחת:

גמ׳ מַאי טַעֲמָא? תָּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ: הוֹאִיל וְנָשִׁים דַּעְתָּן קַלּוֹת עֲלֵיהֶן.

מאי טעמא [מה טעם] אמרו שלא יתייחד עם שתי נשים אבל אשה מתייחדת עם שני אנשים? תנא דבי [שנה בבית] אליהו: הואיל ונשים דעתן קלות עליהן ונוחות להתפתות.

רש"י

גמ׳ מאי טעמא לא יתייחד עם שתי נשים כאשה שמתייחדת עם ב׳ אנשים:

דעתן קלה עליהן ושתיהן נוחות להתפתות:

מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: רֶמֶז לְיִחוּד מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ״.

שואלים: מנא הני מילי [מניין דברים אלה] שהייחוד אסור? אמר ר׳ יוחנן משום (בשם) ר׳ ישמעאל: רמז ל איסור יחוד מן התורה מנין — שנאמר בענין מסית לעבודה זרה: ״כי יסיתך אחיך בן אמך״ (דברים יג, ז).

וְכִי בֶּן אֵם מֵסִית, בֶּן אָב אֵינוֹ מֵסִית? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: בֵּן – מִתְיַיחֵד עִם אִמּוֹ, וְאָסוּר לְהִתְיַיחֵד עִם כָּל עֲרָיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה.

ויש להבין מדוע נקטה התורה בדוגמה ״בן אמך״, וכי רק בן אם מסית, בן אב אינו מסית? אלא לומר לך: בן מתייחד עם אמו ויכול להיות עימה בכל עת, ומשום כך אם היו לאם שני בנים מבעלים שונים הריהם כרוכים עם אימם ומתוך כך הם מתיידדים זה עם זה, ולכן נקטה התורה ״בן אמך״ מפני שהם קרובים זה לזה. אבל עם בן אביו בלבד, מכיוון שיש לאב אשה אחרת אסור לבן להתייחד עימה, ואינו מגיע לקירבה זו עם בן אביו. ואסור להתייחד עם כל עריות שבתורה.

רש"י

אלא להכי נקט קרא בן אמך לומר שהבן מצוי אצל האם:

פְּשָׁטֵיהּ דִּקְרָא בְּמַאי כְּתִיב? אֲמַר אַבַּיֵי: לָא מִיבָּעֲיָא קָאָמַר; לָא מִיבָּעֲיָא בֶּן אָב דְּסָנֵי לֵיהּ, וְעָיֵיץ לֵיהּ עֵצוֹת רָעוֹת. אֶלָּא אֲפִילּוּ בֶּן אֵם, דְּלָא סָנֵי לֵיהּ – אֵימָא צָיְיתֵי לֵיהּ. קָא מַשְׁמַע לָן.

ושואלים: מה שפירשנו היה רמז לענין יחוד, אבל פשטיה דקרא במאי כתיב [פשוטו של כתוב במה הוא נאמר, עוסק], מדוע מודגש בו ״בן אמך״? אמר אביי: בלשון לא מיבעיא קאמר [נצרכה אמר הכתוב]; לא מיבעיא [נצרכה לומר] בן אב דסני ליה [ששונא אותו] ועייץ ליה [ויועץ לו] עצות רעות כיון שהם יריבים זה לזה לענין הירושה, אלא אפילו בן אם, שלא סני ליה [שונא אותו], שהרי אין ביניהם סכסוך ממון מצד ירושה משותפת שהרי כל אחד מהם יורש את אביו שלו — אימא צייתי ליה [אמור שיקשיב לו], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף לזה לא ישמע אם הוא מסיתו.

רש"י

פשטיה דקרא במאי כתיב לענין פשוטו של מקרא שמדבר בהסתה אמאי נקט בן אמך:

בן אב סני ליה לפי שממעט בחלק ירושתו:

בן אם לא סני ליה שאין להם חלק ירושה יחד זה יורש את אביו וזה יורש את אביו:

נֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּאַבָּא שָׁאוּל, דְּתַנְיָא: כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם יוֹצֵא בְּחֵיק וְנִקְבָּר בְּאִשָּׁה אַחַת וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים, אֲבָל לֹא בְּאִישׁ אֶחָד וּשְׁתֵּי נָשִׁים. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: אַף בְּאִישׁ אֶחָד וּשְׁתֵּי נָשִׁים.

ומעירים: נימא מתניתין [האם נאמר שמשנתנו] שלא כ דעת אבא שאול, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: תינוק שמת, כל שלשים יום ללידתו — אין עושים לו לוויה ממש אלא יוצא בחיק שנושאים אותו בחיקם ונקבר על ידי אשה אחת ושני אנשים, אבל לא על ידי איש אחד ושתי נשים משום איסור ייחוד. אבא שאול אומר: אף באיש אחד ושתי נשים. משמע שהוא מתיר להתייחד עם שתי נשים!

רש"י

דלא כאבא שאול דאמר איש מתייחד עם שתי נשים:

כל שלשים יום ולד שמת בתוך שלשים יום אין צריך לכבדו במותו להוציאו לקבורה לא במטה ולא בכליבה אלא בחיק:

ונקבר באשה אחת ושני אנשים וא״צ רבים ללוותו אלא ג׳:

אבל לא באיש אחד ושתי נשים משום יחוד שלא היו בתי הקברות סמוכין לעיר:

אֲפִילּוּ תֵּימָא אַבָּא שָׁאוּל, בִּשְׁעַת אֲנִינוּת תְּבִיר יִצְרֵיהּ.

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהמשנה שלנו כדעת אבא שאול, מתיר הוא בברייתא משום שבשעת אנינות תביר יצריה [שבור יצרו] של אדם ואין לחשוש שמא יבוא לחטא.

וְרַבָּנַן סָבְרִי לָהּ כְּרַבִּי יִצְחָק, דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: ״מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי גֶּבֶר עַל חֲטָאָו״ – אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת אֲנִינוּתוֹ שֶׁל אָדָם, יִצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו. וְאַבָּא שָׁאוּל: כִּי כְּתִיב הַהוּא – בְּמִתְרָעֵם עַל מִדּוֹתָיו כְּתִיב. וְהָכִי קָאָמַר: מַה יִּתְרָעֵם עַל מִדּוֹתָיו? וְכִי גָּבַר עַל חֲטָאָיו? דַּיּוֹ חַיִּים שֶׁנָּתַתִּי לוֹ.

ורבנן סברי לה [וחכמים סבורים] בענין זה כר׳ יצחק. שאמר ר׳ יצחק על הכתוב ״מה יתאונן אדם חי גבר על חטאו״ (איכה ג, לט) — אפילו בשעת אנינותו של אדם (״יתאונן אדם״) — יצרו מתגבר עליו (״גבר על חטאיו״). ושואלים: ואבא שאול מה הוא אומר על ראיה זו? משיבים: כי כתיב ההוא [כאשר נאמר אותו כתוב] — במתרעם על מדותיו, דרכיו של הקדוש ברוך הוא כתיב [נאמר], והכי קאמר [וכך אמר], כך יש לפרש את הכתוב: מה יתרעם אדם על מדותיו של הקדוש ברוך הוא לומר שנוהג עימו שלא כדין, וכי גבר (התגבר, ניצח) על חטאיו? דיו חיים שנתתי לו ואין מגיע לו יותר מזה.

רש"י

מה יתאונן מה מועיל אנינות לאדם לסמוך על כך מלהזהר ביצרו כל זמן שהוא חי צריך להיות גבר על חטאיו שאם לא כן יהא יצרו גובר עליו ויחטיאנו:

מה יתאונן אדם חי למה יתאונן אדם חי למה יתרעם אדם על הקורות הבאות עליו אחר כל החסד שאני עושה עמו שנתתי לו חיים ולא הבאתי עליו מיתה:

על מדותיו על קורותיו הקורות אותו:

וכי גבר על חטאיו הוא שלא חטא לי ובצדקתו הוא חי בתמיה:

וְרַבָּנַן: כִּי הַהוּא מַעֲשֶׂה דְּהַהִיא אִיתְּתָא, דַּהֲוָה עוּבְדָא וְאַפִּיקְתֵּיהּ.

ורבנן [וחכמים] חוששים גם בשעת אבל כי ההוא מעשה דההיא איתתא דהוה עובדא ואפיקתיה [כאותו מעשה באשה אחת שהיה מעשה והוציאה אותו] את בעלה מקברו, לאחר שזנתה עם אדם אחר, כדי לחפות על התרשלותו של הנואף עימה בשמירה על תלוי המלכות. ומכאן ראיה שאף בשעת אבילות אין לסמוך על שבירת היצר.

רש"י

ורבנן אפילו תביר יצריה כדקאמרת יש לחוש פעמים שאין שם אנינות ועושין עצמן כאילו נושאין תינוק מת ויוצאין לעבירה כי ההוא עובדא דהוה עובדא בההיא איתתא ואפיקתיה לתינוק חי בחזקת מת לעשות עבירה עם ההולך עמה לקוברו. לשון אחר ממורי הזקן ולא גרסינן ורבנן אלא כולה באבא שאול גריס דיו חיים שנתתי לו כי ההיא איתתא דאמרינן במועד קטן (דף כז:) שקשתה על מתה יותר מדאי עד שמתו ז׳ בניה והיא אחריהם מחמת שנתאוננה על מדותיו. דהוה עובדא ואפיקתיה ל״ג:

תוספות

כי ההיא מעשה דההיא איתתא דהוה עובדא ואפיקתיה פר״ח מעשה באשה אחת שהיתה בוכה ומתאוננת על קבר בעלה והיה שם אדם אחד שהיה שומר תלוי אחד וצוה לו המלך לשומרו ובא אצל האשה ופיתה אותה ושמעה לו וכשחזר אצל התלוי לא מצאו והיה מצטער מאד מפחד המלך אמרה לו האשה אל תירא קח בעלי מקברו ותלהו במקומו ואפיקתיה לבעלה ותלהו הרי לך שאפילו בשעת אנינות נתגבר יצרה עליה אך הקונטרס פירש ב׳ לשונות בלשון אחד גרס ורבנן כי ההיא עובדא דההיא איתתא דהוה עובדא ואפיקתיה וה״פ לרבנן אפילו תביר יצרו כדאמר יש לחוש דפעמים שאין שם אנינות ועושין עצמן כאילו נושאין תינוק מת ויוצאין לעבירה כי ההוא עובדא דההיא אתתא דהוה עובדא ואפיקתיה לתינוק חי בחזקת מת לעשות עבירה עם ההולך עמה לקוברו ועוד פירש לשון אחר דלא גרסינן ורבנן אלא הכל ממילתיה דאבא שאול והכי פירושו כלומר מה יתרעם אדם על חטאיו דיו חיים שנתתי לו כי ההוא מעשה דההיא איתתא כדאי׳ בספר חסידים מעשה באשה אחת שהיו לה ז׳ בנים ומת אחד מהם והיתה בוכה ואמרו לה אל תבכי ואם לאו עוד ימות בן אחר ולא שתקה ומת אחר וכן עשתה עד שמתו כולם והיא אחרי כן מחמת שנתאוננה על מדותיו ולהאי פירושא ל״ג דהוה עובדא ואפיקתיה:

״אֲבָל אִשָּׁה אַחַת״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּכְשֵׁרִים, אֲבָל בִּפְרוּצִים – אֲפִילּוּ בֵּי עֲשָׂרָה נַמִי לָא. הֲוָה מַעֲשֶׂה וְהוֹצִיאוּהָ עֲשָׂרָה בְּמִטָּה. אָמַר רַב יוֹסֵף: תֵּדַע, דְּמִיחַבְּרִי בֵּי עֲשָׂרָה וְגָנְבֵי כְּשׁוּרָא וְלָא מִיכְסְפֵי מֵהֲדָדֵי.

שנינו במשנה: אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים. אמר רב יהודה אמר רב: לא שנו דבר זה אלא ב אנשים כשרים, אבל בפרוצים — אפילו בי (יחד עם) עשרה נמי [גם כן] לא תתייחד. הוה [היה] מעשה פעם, והוציאוה עשרה אנשים לאשה אחת כדרך שמוציאים את המת לקבורה במטה וזנו איתה. אמר רב יוסף: תדע שכן הוא, דמיחברי בי עשרה וגנבי כשורא ולא מיכספי מהדדי [שהרי מתחברים יחד עשרה אנשים וגונבים קורה כבדה ואינם מתביישים זה מזה]. וכיוצא בזה יכולים להתחבר כמה אנשים יחד לשם זנות ואינם מתביישים זה מזה.

רש"י

והוציאוה עשרה אנשים במטה בחזקת שהיא מתה וקלקלו עמה ואשת איש היתה:

דמחברי עשרה וגנבי כשורא שיש בה משוי לעשרה:

נֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: מוֹסְרִין לוֹ שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמָּא יָבֹא עָלֶיהָ בַּדֶּרֶךְ. תַּלְמִידֵי חֲכָמִים – אִין, אִינְשֵׁי דְּעָלְמָא – לָא! שָׁאנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, דְּיָדְעִי

ומציעים: נימא מסייע ליה [האם לומר שאפשר לסייע לו] ממשנה זו, שאמרו שמי שחושד באשתו כסוטה, וכשמביאה להשקותה מים המרים בבית המקדש מוסרין לו שני תלמידי חכמים ללוותו, שמא יבא עליה בדרך, שכן כל עוד לא נבדקה היא אסורה על בעלה. ונדייק מכאן: שני תלמידי חכמים — אין [כן], אינשי דעלמא [סתם אנשים] — לא, משמע שלענין יחוד אין סומכים על סתם אנשים. ודוחים: משם אין ראיה לענין זה, אלא שאני [שונים] תלמידי חכמים דידעי [שהם יודעים]

רש"י

מוסרים לו בית דין מי שקנא לאשתו ונסתרה והוא מעלה להשקותה מוסרין לו בית דין שבעירו שני תלמידי חכמים שמא יבא עליה בדרך שהרי נאסרה עליו כדתנן (סוטה דף כז:) נטמאה נטמאה אחד לבעל ואחד לבועל אם בא עליה שוב אין המים בודקין אותה דכתיב (במדבר ה׳:ל״א) ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו ונמצא שם שמים נמחק לבטלה: