תִּיב שַׁפִּיר. אֲמַר לֵיהּ: הֲבוּ לִי כָּסָא. יָהֲבוּ לֵיהּ כָּסָא. אִכְמַר שְׁדָא בֵּיהּ כִּיחוֹ, נָחֲרוּ בֵּיהּ. שָׁקָא וּמִית. שָׁמְעוּ דְּהָווּ קָאָמְרִי: פְּלֵימוּ קָטַל גַּבְרָא! פְּלֵימוּ קָטַל גַּבְרָא! עָרַק וְטָשָׁא נַפְשֵׁיהּ בְּבֵית הַכִּסֵּא. אָזֵיל בַּתְרֵיהּ, נָפַל קַמֵּיהּ. כִּי דְּחַזְיֵיהּ דַּהֲוָה מִצְטַעֵר – גַּלֵּי לֵיהּ נַפְשֵׁיהּ. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעֲמָא אָמַרְתְּ הָכִי? וְאֶלָּא הֵיכִי אֵימָא? אֲמַר לֵיהּ: לֵימָא מָר ״רַחֲמָנָא נִגְעַר בֵּיהּ בַּשָּׂטָן״.

יומא חדא הוה קא גריס בגינתיה [יום אחד היה לומד בגינתו] קשטה נפשה חלפה ותנייה קמיה [קישטה את עצמה וחלפה ושנתה וחזרה שוב לפניו]. אמר לה: מאן [מי] את? אמרה: אנא חרותא דהדרי מיומא [אני חרותא (שם זונה אחת) שחוזרת מיום העבודה שלי]. תבעה [תבע אותה] לתשמיש. אמרה ליה [לו]: אייתי ניהליה להך רומנא דריש צוציתא [הבא לי כשכרי את הרימון הזה שבראש העץ]. שוור, אזל אתייה ניהלה [קפץ, הלך והביא אותו לה] ובא עליה.

רַבִּי חִיָּיא בַּר אַשִׁי הֲוָה רָגִיל כָּל עִידָּן דַּהֲוָה נָפַל לְאַפֵּיהּ הֲוָה אָמַר: הָרַחֲמָן יַצִּילֶנּוּ מִיֵּצֶר הָרָע. יוֹמָא חַד שְׁמַעְתִּינְהוּ דְּבֵיתְהוּ, אֲמַרָה: מִכְּדִי הָא כַּמָּה שְׁנֵי דְּפָרֵישׁ לֵיהּ מִינַּאי, מַאי טַעֲמָא קָאָמַר הָכִי?

כי אתא לביתיה [כאשר בא לביתו] הוה קא שגרא דביתהו תנורא [היתה מסיקה אשתו את התנור], סליק וקא יתיב בגויה [עלה וישב בתוכו]. אמרה ליה [לו] אשתו: מאי האי [מהו זה]? אמר לה: הכי והכי הוה [כך וכך היה] מעשה, שהתפתתי לזנות. אמרה ליה [לו]: אנא הואי [אני הייתי זו]. לא אשגח [השגיח] בה, שחשב שהיא מנחמת אותו לשוא, עד דיהבה ליה סימני [שנתנה לו סימנים] שהיתה זאת היא. אמר לה: אנא מיהא לאיסורא איכווני [אני על כל פנים לאיסור התכוונתי]. ומספרים: כל ימיו של אותו צדיק היה מתענה על עבירה זו שעבר במחשבת איסור עד שמת באותה מיתה מחמת הצער.

יוֹמָא חֲדָא הֲוָה קָא גָּרֵיס בְּגִינְתֵּיהּ, קִשְּׁטָה נַפְשָׁהּ חָלְפָה וְתַנְיָיה קַמֵּיהּ. אֲמַר לָהּ: מַאן אַתְּ? אֲמַרָה: אֲנָא חָרוּתָא, דְּהָדְרִי מִיּוֹמָא. תְּבָעָהּ. אֲמַרָה לֵיהּ: אַיְיתֵי נִיהֲלֵיהּ לְהַךְ רוּמָנָא דְּרֵישׁ צוּצִיתָא. שְׁוַור, אֲזַל אָתְיֵיהּ נִיהֲלָהּ.

ומניין שמי שיש בו כוונה לעשות איסור נענש כאילו עבר עבירה — דתניא [שכן שנינו בברייתא] מה שנאמר ״אישה הפרם וה׳ יסלח לה״ (במדבר ל, יג), במה הכתוב מדבר שצריכה האשה סליחה כאשר הופר הנדר על ידי בעלה — באשה שנדרה בנזיר, ושמע בעלה והפר לה, והיא לא ידעה שהפר לה בעלה, והיתה שותה יין ומטמאה למתים.

כִּי אֲתָא לְבֵיתֵיהּ הֲוָה קָא שָׁגְרָא דְּבֵיתְהוּ תַּנּוּרָא. סָלֵיק וְקָא יָתֵיב בְּגַוֵּיהּ. אֲמַרָה לֵיהּ: מַאי הַאי? אֲמַר לָהּ: הָכִי וְהָכִי הֲוָה מַעֲשֶׂה. אֲמַרָה לֵיהּ: אֲנָא הֲוַאי. לָא אַשְׁגַּח בָּהּ, עַד דְּיָהֲבָה לֵיהּ סִימָנֵי. אֲמַר לָהּ: אֲנָא מִיהָא לְאִיסּוּרָא אִיכַּוְונִי. כָּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק הָיָה מִתְעַנֶּה, עַד שֶׁמֵּת בְּאוֹתָהּ מִיתָה.

ומסופר: ר׳ עקיבא כי הוה מטי להאי פסוקא, הוה בכי [כאשר היה מגיע לפסוק זה, היה בוכה], אמר: ומה מי שנתכוין לאכול בשר חזיר כמו אשה זו, שהתכוונה לאיסור ועלה בידו בשר טלה (בשר כשר ומותר), ולא חטאה, שהרי הנדר הופר לה, בכל זאת אמרה תורה: צריכה כפרה וסליחה (״ה׳ יסלח לה״), מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר — על אחת כמה וכמה שצריך סליחה וכפרה.

דְּתַנְיָא: ״אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַה׳ יִסְלַח לָהּ״ בְּמַה הַכָּתוּב מְדַבֵּר? בְּאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְּנָזִיר, וְשָׁמַע בַּעְלָהּ וְהֵפֵר לָהּ. וְהִיא לֹא יָדְעָה שֶׁהֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ, וְהָיְתָה שׁוֹתָה יַיִן וּמִטַּמְּאָה לַמֵּתִים.

כיוצא בדבר אתה אומר ״ולא ידע ואשם ונשא עונו״ (ויקרא ה, יז). כשהיה ר׳ עקיבא מגיע לפסוק זה היה בוכה: ומה מי שנתכוין לאכול שומן (דבר מותר) ועלה בידו בטעות חלב — אמרה תורה ״ולא ידע ואשם ונשא עונו״, שנחשב הדבר לעוון וצריך כפרה, מי שנתכוין מתחילה לאכול חלב ועלה בידו חלב — על אחת כמה וכמה. איסי בן יהודה אומר על הכתוב ״ולא ידע ואשם ונשא עונו״ — על דבר זה ידוו (יכאבו) כל הדווים (המצטערים, הכואבים), שהרי הכתוב מלמדנו שאדם נענש אפילו על דבר שלא ידע שחטא בו.

רַבִּי עֲקִיבָא כִּי הֲוָה מָטֵי לְהַאי פְּסוּקָא הֲוָה בָּכֵי; אָמַר: וּמַה מִּי שֶׁנִּתְכַּוֵּין לֶאֱכוֹל בְּשַׂר חֲזִיר וְעָלָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר טָלֶה – אָמְרָה תּוֹרָה: צְרִיכָה כַּפָּרָה וּסְלִיחָה, מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּין לֶאֱכוֹל בְּשַׂר חֲזִיר וְעָלָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

שנינו במשנה שמתייחד אדם עם אמו. אמר רב יהודה אמר רב אסי: מתייחד אדם עם אחותו בחדר אחד, ודר עם אמו ועם בתו בקביעות באותו בית ואינו חושש. כי [כאשר] אמרה (אמר אותה) קמיה [לפני] שמואל, אמר שמואל: אסור להתייחד עם כל עריות שבתורה, ואפילו עם בהמה, שאף היא אסורה משום ערוה.

כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר ״וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ״. כְּשֶׁהָיָה רַבִּי עֲקִיבָא מַגִּיעַ לְפָסוּק זֶה הָיָה בּוֹכֶה: וּמַה מִּי שֶׁנִּתְכַּוֵּין לֶאֱכוֹל שׁוּמָּן וְעָלָה בְּיָדוֹ חֵלֶב – אָמְרָה תּוֹרָה ״וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ״, מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּין לֶאֱכוֹל חֵלֶב וְעָלָה בְּיָדוֹ חֵלֶב – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: ״וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ״ – עַל דָּבָר זֶה יִדְווּ כָּל הַדּוֹוִים.

תנן [שנינו במשנה]: מתייחד אדם עם אמו ועם בתו וישן עמהם בקירוב בשר, ו אם כן הרי זו תיובתא [וקושיה חמורה] לדברי שמואל! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך שמואל: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] יש להביא קושיה מהא דתניא [זו ששנינו בברייתא]: אחותו וחמותו ושאר כל עריות שבתורה כולל אמו ובתו אין מתייחד עמהם אלא בעדים. ונדייק: בעדים — אין [כן], שלא בעדים — לא.

״מִתְיַיחֵד אָדָם עִם אִמּוֹ״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִי: מִתְיַיחֵד אָדָם עִם אֲחוֹתוֹ, וְדָר עִם אִמּוֹ וְעִם בִּתּוֹ. כִּי אֲמָרָהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל אֲמַר: אָסוּר לְהִתְיַיחֵד עִם כָּל עֲרָיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, וַאֲפִילּוּ עִם בְּהֵמָה.

אלא תנאי [מחלוקת תנאים] היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר׳ מאיר: הזהרו בי מפני בתי שלא אתייחד איתה. ומסופר: אמר ר׳ טרפון: הזהרו בי מפני כלתי. ליגלג עליו אותו תלמיד על שהוא נזהר בדברים אלה שאין מתקבל על הדעת שיחטא בהם. אמר ר׳ אבהו משום (בשם) ר׳ חנינא בן גמליאל: לא היו ימים מועטים עד שנכשל אותו תלמיד עצמו בחמותו.

תְּנַן: מִתְיַיחֵד אָדָם עִם אִמּוֹ וְעִם בִּתּוֹ וְיָשֵׁן עִמָּהֶם בְּקֵירוּב בָּשָׂר, וּתְיוּבְתָּא דִּשְׁמוּאֵל! אָמַר לְךָ שְׁמוּאֵל: וְלִיטַעֲמִיךְ, הָא דְּתַנְיָא: אֲחוֹתוֹ וַחֲמוֹתוֹ וּשְׁאָר כֹּל עֲרָיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה אֵין מִתְיַיחֵד עִמָּהֶם אֶלָּא בְּעֵדִים. בְּעֵדִים – אִין, שֶׁלֹּא בְּעֵדִים – לָא.

שנינו שלדברי שמואל אסור להתייחד אפילו עם בהמה. מסופר: אביי מכלליה מכולה דברא [היה מוציא אותן, את הבהמות, מכל השדה] שהיה נמצא בו. רב ששת מעבר ליה מצרא [היה מעביר את הבהמה לצד השני של המיצר, גדר]. רב חנן מנהרדעא איקלע [הזדמן] אצל רב כהנא בפום נהרא, חזייה דיתיב וקא גרס וקיימא בהמה קמיה [ראה אותו שהוא יושב ולומד ובהמה עומדת לפניו]. אמר ליה [לו]: לא סבר לה מר [האם אין אדוני סובר] שאפילו עם בהמה אסור להתייחד? אמר ליה [לו] רב כהנא: לאו אדעתאי [לא היה בדעתי], כלומר, לא שמתי לב.

אֶלָּא תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי מֵאִיר: הִזָּהֲרוּ בִּי מִפְּנֵי בִּתִּי. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: הִזָּהֲרוּ בִּי מִפְּנֵי כַּלָּתִי. לִיגְלֵג עָלָיו אוֹתוֹ תַּלְמִיד. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִים עַד שֶׁנִּכְשַׁל אוֹתוֹ תַּלְמִיד בַּחֲמוֹתוֹ.

אמר רבא: מתייחד אדם עם שתי יבמות (גיסות) ועם שתי נשים צרות זו לזו, כלומר, שתי נשים של אדם אחד, עם אשה וחמותה, עם אשה ובת בעלה שכיון שכרגיל אלה שונאות זו את זו, כל אחת חוששת שהשניה תספר את מעשיה ונזהרת שלא להתפתות. וכן יכול אדם להתייחד עם אשה ותינוקת שיודעת טעם ביאה, כלומר, שהיא גדולה מספיק שמבינה מה עניינה של ביאה, ו היא עדיין קטנה עד שאין מוסרת את עצמה לביאה שאין בה יצר לפתותה, שהאשה חוששת ממנה שלא תספר את מעשיה.

״אֲפִילּוּ עִם בְּהֵמָה״. אַבַּיֵי מַכְלַלֵיהּ מִכּוּלָּהּ דָּבְרָא, רַב שֵׁשֶׁת מַעֲבַר לֵיהּ מִצְרָא. רַב חָנָן מִנְּהַרְדְּעָא אִיקְלַע לְרַב כָּהֲנָא לְפוּם נַהֲרָא, חַזְיֵיהּ דְּיָתֵיב וְקָא גָּרַס וְקַיְימָא בְּהֵמָה קַמֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: לָא סָבַר לָהּ מָר אֲפִילּוּ עִם בְּהֵמָה? אֲמַר לֵיהּ: לָאו אַדַּעְתַּאי.

שנינו במשנה שאם הגדילו הבן או הבת זה ישן בכסותו וכו׳. ושואלים: וכמה הוא הזמן שנקראים גדולים לענין זה? אמר רב אדא בר רב עזא אמר רב אסי: תינוקת בת תשע שנים ויום אחד, תינוק בן שתים עשרה שנה ויום אחד. איכא דאמרי [יש שאומרים]: תינוקת שאמרנו פה — בת שתים עשרה שנה ויום אחד, תינוק — בן שלש עשרה שנה ויום אחד. וזה וזה לשתי הדעות עיקר שיעורם הוא עד כדי שיהיו ״שדים נכנו ושערך צמח״ (יחזקאל טז, ז), כלומר, תחילת הבגרות.

אָמַר רָבָא: מִתְיַיחֵד אָדָם עִם שְׁתֵּי יְבָמוֹת, וְעִם שְׁתֵּי צָרוֹת, עִם אִשָּׁה וַחֲמוֹתָהּ, עִם אִשָּׁה וּבַת בַּעְלָהּ, עִם אִשָּׁה וְתִינוֹקֶת שֶׁיּוֹדַעַת טַעַם בִּיאָה וְאֵין מוֹסֶרֶת עַצְמָהּ לְבִיאָה.

אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: לא שנו שיכול לישון עם בתו הקטנה בקירוב בשר אלא שאינה בושה לעמוד לפניו ערום, אבל בושה לעמוד לפניו ערום — אסור כבר לישון עימה בקירוב בשר. מאי טעמא [מה טעמו של דבר] — יצר אלבשה [היצר תפס אותה], שלולא היה בה יצר לא היתה מתביישת.

״הִגְדִּילוּ זֶה יָשֵׁן בִּכְסוּתוֹ״ וכו׳. וְכַמָּה? אָמַר רַב אַדָּא בַּר רַב עַזָּא אָמַר רַב אַסִי: תִּינוֹקֶת – בַּת תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד; תִּינוֹק – בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד. אִיכָּא דְּאָמְרִי: תִּינוֹקֶת – בַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, תִּינוֹק – בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה וְיוֹם אֶחָד, וְזֶה וָזֶה כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ ״שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵך צִמֵּחַ״.

מסופר: רב אחא בר אבא איקלע לבי [הזדמן לבית] רב חסדא חתניה [חתנו]. שקליה לבת ברתיה אותבוה בכנפיה [לקח את בת בתו (שהיתה בתו של רב חסדא) והושיב אותה בחיקו]. אמר ליה [לו] רב חסדא: לא סבר לה מר דמקדשא [וכי אין אדוני סבור שיש לחשוש שהיא מקודשת כבר]? אמר ליה [לו] רב אחא: אם כך הוא עברת לך אדרב [עברת על דברי רב]. שאמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר׳ אלעזר: אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדיל ותאמר ״בפלוני אני רוצה״, שאם אינו עושה כן יש לחשוש שמא לא תתרצה בחתן שבחרו לה, ותבוא לידי מכשול. אמר לו רב חסדא: מר נמי עבר ליה אדשמואל [אדוני גם כן עבר על דברי שמואל] שאמר שמואל: אין משתמשים באשה, ואיך אתה מחזיק אותה בחיקך? אמר ליה [לו]: אנא כאידך [אני כ דבריו האחרים] של שמואל סבירא לי [אני סבור]. שאמר שמואל:

אָמַר רַפְרָם בַּר פַּפָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵינָהּ בּוֹשָׁה לַעֲמוֹד לְפָנָיו עָרוּם, אֲבָל בּוֹשָׁה לַעֲמוֹד לְפָנָיו עָרוּם – אָסוּר. מַאי טַעֲמָא? יֵצֶר אַלְבָּשָׁהּ.

תיב שפיר [שב יפה] ואל תמאיס עצמך. ועוד אמר ליה [לו] העני: הבו לי כסא [תנו לי כוס], יהבו ליה כסא [נתנו לו כוס]. אכמר שדא ביה כיחו [השתעל והשליך בתוך הכוס את ליחתו] היוצאת מגרונו. נחרו ביה [גערו בו] למה הוא עושה כן. שקא ומית [עשה עצמו כמת]. לאחר מכן שמעו דהוו קאמרי [שמעו שהיו אנשים אומרים] מסביב: פלימו קטל גברא [הרג אדם]! פלימו קטל גברא [הרג אדם]! ערק וטשא נפשיה [ברח פלימו והחביא עצמו] בבית הכסא. אזיל בתריה [הלך השטן אחריו], נפל קמיה [נפל השטן לפניו]. כי דחזייה [כאשר ראהו] את פלימו דהוה [שהיה] מצטער ביותר גלי ליה נפשיה [גילה לו את עצמו] שהוא השטן. אמר ליה [לו] השטן: מאי טעמא [מה טעם] אמרת הכי [כך] ״חץ בעיניו של השטן״, וגרמת שהשטן יתגרה בך? אמר לו: ואלא היכי אימא [איך אומר]? אמר ליה [לו]: לימא מר [יאמר אדוני] ״רחמנא נגער ביה [הקדוש ברוך הוא יגער בו] בשטן״.

רַב אַחָא בַּר אַבָּא אִיקְלַע לְבֵי רַב חִסְדָּא חֲתָנֵיהּ. שְׁקַלֵיהּ לְבַת בְּרַתֵּיהּ אוֹתְבוּהָ בִּכְנָפֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: לָא סָבַר לָהּ מָר דְּמִקַדְּשָׁא? אֲמַר לֵיהּ: עָבַרְתָּ לָךְ אַדְּרַב, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב וְאִיתֵּימָא רַבִּי אֶלְעָזָר: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיְּקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה, עַד שֶׁתַּגְדִּיל וְתֹאמַר ״בִּפְלוֹנִי אֲנִי רוֹצָה״. מָר נַמִי עָבַר לֵיהּ אַדִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּאִשָּׁה! אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא כְּאִידָךְ דִּשְׁמוּאֵל סְבִירָא לִי, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל:

מסופר: ר׳ חייא בר אשי הוה [היה] רגיל כל עידן דהוה נפל לאפיה [כל זמן שהיה נופל על פניו] בתפילה הוה אמר [היה אומר]: הרחמן יצילנו מיצר הרע. יומא חד שמעתינהו דביתהו [יום אחד שמעה אותו אשתו כשהתפלל כך] אמרה: מכדי הא [הואיל והרי] כמה שני דפריש ליה מינאי [כמה שנים שפרש ממני] מחיי אישות בטענה שכבר אין לו כוח מחמת זיקנה, מאי טעמא קאמר הכי [מה טעם הוא אומר כך] ומתפלל להנצל מיצר הרע?