מַחְטָא דְּתַלְמִיּוּתָא.

מחטא דתלמיותא [מחט של רקמה], שהיא מלאכה נקיה וקלה.

תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אֵין לְךָ אוּמָּנוּת שֶׁעוֹבֶרֶת מִן הָעוֹלָם, אַשְׁרֵי מִי שֶׁרוֹאֶה אֶת הוֹרָיו בְּאוּמָּנוּת מְעוּלָּה, אוֹי לוֹ לְמִי שֶׁרוֹאֶה אֶת הוֹרָיו בְּאוּמָּנוּת פְּגוּמָה. אִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא בַּסָּם וּבְלֹא בּוּרְסְקִי, אַשְׁרֵי מִי שֶׁאוּמָּנוּתוֹ בַּסָּם וְאוֹי לוֹ מִי שֶׁאוּמָּנוּתוֹ בּוּרְסְקִי. אִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא זְכָרִים וּבְלֹא נְקֵבוֹת, אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּנָיו זְכָרִים וְאוֹי לוֹ לְמִי שֶׁבָּנָיו נְקֵיבוֹת.

תניא [שנויה ברייתא], רבי אומר: אין לך אומנות שעוברת (שנעלמת, בטילה) מן העולם — שיש צורך בכל המלאכות, אבל אשרי מי שרואה את הוריו באומנות מעולה, אוי לו למי שרואה את הוריו באומנות פגומה ולומד מהם. וכן אי אפשר לעולם בלא שיהא בו בסם (עושה בשמים) ובלא בורסקי (מעבד עורות) שאומנותו בדברים מסריחים. אשרי מי שאומנותו בסם, ואוי לו מי שאומנותו בורסקי. וכן אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, ששניהם נחוצים לקיום העולם, אשרי מי שבניו זכרים ואוי לו למי שבניו נקיבות.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם לִבְנוֹ אוּמָּנוּת נְקִיָּה וְקַלָּה, וִיבַקֵּשׁ רַחֲמִים לְמִי שֶׁהָעוֹשֶׁר וְהַנְּכָסִים שֶׁלּוֹ, שֶׁאֵין עֲנִיּוּת מִן הָאוּמָּנוּת וְאֵין עֲשִׁירוּת מִן הָאוּמָּנוּת, אֶלָּא לְמִי שֶׁהָעוֹשֶׁר שֶׁלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה׳ צְבָאוֹת״.

ר׳ מאיר אומר: לעולם ילמד אדם לבנו אומנות נקיה וקלה, ויבקש רחמים למי שהעושר והנכסים שלו, שאין עניות מן האומנות ואין עשירות מן האומנות, אלא למי הם העשירות והעניות — למי שהעושר שלו, שנאמר: ״לי הכסף ולי הזהב נאם ה׳ צבאות״ (חגי ב, ח).

״רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר אִם רָאִיתָ מִיָּמֶיךָ״. תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מִיָּמַי לֹא רָאִיתִי צְבִי קַיָּיץ, וַאֲרִי סַבָּל, וְשׁוּעָל חֶנְוָנִי – וְהֵם מִתְפַּרְנְסִים שֶׁלֹּא בְּצַעַר. וְהֵם לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא לְשַׁמְּשֵׁנִי, וַאֲנִי נִבְרֵאתִי לְשַׁמֵּשׁ אֶת קוֹנִי. מָה אֵלּוּ שֶׁלֹּא נִבְרְאוּ אֶלָּא לְשַׁמְּשֵׁנִי – מִתְפַּרְנְסִים שֶׁלֹּא בְּצַעַר, וַאֲנִי שֶׁנִּבְרֵאתִי לְשַׁמֵּשׁ אֶת קוֹנִי – אֵינוֹ דִּין שֶׁאֶתְפַּרְנֵס שֶׁלֹּא בְּצַעַר? אֶלָּא שֶׁהֲרֵעוֹתִי אֶת מַעֲשַׂי וְקִיפַּחְתִּי אֶת פַּרְנָסָתִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֲו‍ֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ״.

שנינו במשנה שר׳ שמעון בן אלעזר אומר אם ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות וכו׳. תניא [שנויה ברייתא], ר׳ שמעון בן אלעזר אומר: מימי לא ראיתי צבי שיהיה קייץ (מייבש תאנים) וארי שיהיה סבל, ושועל שיהיה חנוני, ו בכל זאת הם מתפרנסים שלא בצער ואינם צריכים לעבוד. והם לא נבראו אלא לשמשני, לפי שהאדם הוא תכלית הבריאה, ואני נבראתי לשמש את קוני. מה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער, ואני שנבראתי לשמש את קוני — אינו דין שאתפרנס שלא בצער? אלא שהרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי, שנאמר: ״עו‍נותיכם הטו אלה״ (ירמיה ה, כה).

״רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר מַנִּיחַ אֲנִי כָּל אוּמָּנוּת״ וכו׳. תַּנְיָא, רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: מַנִּיחַ אֲנִי כָּל אוּמָּנוּת שֶׁבָּעוֹלָם וְאֵינִי מְלַמֵּד אֶת בְּנִי אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁכָּל אוּמָּנוּת שֶׁבָּעוֹלָם אֵין עוֹמֶדֶת לוֹ אֶלָּא בִּימֵי יַלְדוּתוֹ, אֲבָל בִּימֵי זִקְנוּתוֹ הֲרֵי הוּא מוּטָּל בָּרָעָב. אֲבָל תּוֹרָה אֵינָהּ כֵּן, עוֹמֶדֶת לוֹ לְאָדָם בְּעֵת יַלְדוּתוֹ, וְנוֹתֶנֶת לוֹ אַחֲרִית וְתִקְוָה בְּעֵת זִקְנוּתוֹ. בְּעֵת יַלְדוּתוֹ מַהוּ אוֹמֵר? ״וְקוֹיֵ ה׳ יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים״, בְּזִקְנוּתוֹ מַהוּ אוֹמֵר? ״עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ״. הדרן עלך עשרה יוחסין וסליקא לה מסכת קידושין

שנינו במשנה שר׳ נהוראי אומר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה וכו׳. תניא [שנויה ברייתא], ר׳ נהוראי אומר: מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה. שכל אומנות שבעולם אין עומדת לו לאדם אלא בימי ילדותו שיש בידו כוח לעבוד, אבל בימי זקנותו הרי הוא מוטל ברעב. אבל תורה אינה כן, עומדת לו לאדם בעת ילדותו, ונותנת לו אחרית ותקוה בעת זקנותו. בעת ילדותו מהו אומר — ״וקוי ה׳ יחליפו כח יעלו אבר כנשרים״ (ישעיה מ, לא), בזקנותו מהו אומר — ״עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו״ (תהלים צב, טו).