יְּצִיאָה בָּעֵינַן לִשְׁמָהּ – אַף הֲוָיָיה בָּעֵינַן לִשְׁמָהּ. אוֹ דִּלְמָא: הֲוָיוֹת לַהֲדָדֵי מַקְּשִׁינַן, מַה הֲוָיָיה דְּכֶסֶף – לָא בָּעֵינַן לִשְׁמָהּ, אַף הֲוָיָיה דִּשְׁטָר, לָא בָּעֵינַן לִשְׁמָהּ?

יציאה (גט) בעינן [צריכים אנו] שיהיה כתוב דווקא לשמה — אף בשטר הוייה של קידושין בעינן [צריכים אנו] שיהיה השטר כתוב לשמה, או דלמא [שמא] הויות להדדי [זו לזו] מקשינן [אנו מקישים, משווים]: מה הוייה (קידושין) שנעשית על ידי כסף לא בעינן [אין אנו צריכים] שיהיה הכסף עשוי, מוטבע לשמה — אף הוייה של שטר לא בעינן [אין אנו צריכים] שתהיה לשמה?

בָּתַר דְּבָעֲיָא הֲדַר פָּשְׁטָהּ: הֲוָיָיה לִיצִיאָה מַקְּשִׁינַן, דְּאָמַר קְרָא: ״וְיָצְאָה…וְהָיְתָה״.

בתר דבעיא הדר פשטה [אחר ששאל אותה שאלה חזר ופתרה]: הוייה ליציאה מקשינן [משווים אנו], שאמר קרא [הכתוב] ״ויצאה... והיתה״ (דברים כד, ב), וכיון שלמדים את עצם דין שטר קידושין משטר גירושין צריך שיהיה גם הוא, כשטר גירושין, כתוב לשמה.

אִיתְּמַר, כְּתָבוֹ לִשְׁמָהּ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ. רָבָא וְרָבִינָא אָמְרִי: מְקוּדֶּשֶׁת. רַב פַּפָּא וְרַב שֵׁרֵבְיָא אָמְרִי: אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. אֲמַר רַב פַּפָּא: אֵימָא טַעֲמָא דִּידְהוּ, וְאֵימָא טַעֲמָא דִּידִי. אֵימָא טַעֲמָא דִּידְהוּ: דִּכְתִיב: ״וְיָצְאָה…וְהָיְתָה״ – מַקִּישׁ הֲוָיָיה לִיצִיאָה; מַה יְּצִיאָה לִשְׁמָהּ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ – אַף הֲוָיָיה נַמִי, לִשְׁמָהּ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ.

איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בבעיה: כתבו את שטר הקידושין לשמה, ושלא מדעתה כשהיא לא ידעה על כך תחילה ואחר כך הסכימה לקבלו, רבא ורבינא אמרי [אומרים]: מקודשת. רב פפא ורב שרביא אמרי [אומרים]: אינה מקודשת. אמר רב פפא: אימא טעמא דידהו ואימא טעמא דידי [אומר את טעמם שלהם ואומר את הטעם שלי]. אימא טעמא דידהו [אומר את הטעם שלהם] — דכתיב [שנאמר]: ״ויצאה... והיתה״, מקיש [משווה] הכתוב על ידי כך הוייה ליציאה, מה יציאה לשמה ושלא מדעתה ואף שלא מרצונה, אף הוייה נמי [גם כן] לשמה ו אפילו שלא מדעתה.

וְאֵימָא טַעֲמָא דִּידִי: ״וְיָצְאָה…וְהָיְתָה״ – מַקִּישׁ הֲוָיָיה לִיצִיאָה; מַה יְּצִיאָה – בָּעֵינַן דַּעַת מַקְנֶה, אַף הֲוָיָיה – בָּעֵינַן דַּעַת מַקְנֶה.

ואימא טעמא דידי [ואומר את הטעם שלי]: נאמר ״ויצאה... והיתה״ — מקיש הוייה ליציאה, מה יציאה בעינן [צריכים אנו] דעת מקנה האיש המגרש, המקנה לאשה את עצמה, אף בזמן הוייה בעינן [צריכים אנו] דעת מקנה ובקידושין האשה מקנה את עצמה, וצריך שיהיה לדעתה.

מֵיתִיבֵי: אֵין כּוֹתְבִין שְׁטָרֵי אֵירוּסִין וְנִשּׂוּאִין אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶן. מַאי לָאו שְׁטָרֵי אֵירוּסִין וְנִשּׂוּאִין מַמָּשׁ? לָא, שְׁטָרֵי פְּסִיקְתָּא, וְכִדְרַב גִּידֵּל אָמַר רַב.

מיתיבי [מקשים] על דעת האומרים מקודשת ממה ששנינו: אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהן. מאי לאו [האם לא] מדובר בשטרי אירוסין ונשואין ממש, כלומר, שטר של קידושין, ומכאן הוכחה שצריך את דעת האשה! ודוחים: לא, מדובר פה בשטרי פסיקתא [שטרות פסיקה], שפוסקים, קובעים בהם את סכומי הנדוניה. וכ דברי רב גידל אמר רב.

דְּאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: ״כַּמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִנְךָ? ״ ״כָּךְ וְכָךְ״; ״לְבִתְּךָ? ״ ״כָּךְ וְכָךְ״. עָמְדוּ וְקִדְּשׁוּ – קָנוּ, הֵן הֵן הַדְּבָרִים הַנִּקְנִים בַּאֲמִירָה.

שאמר רב גידל אמר רב: אומר מחותן אחד לחבירו ״כמה אתה נותן לבנך״? ועונה לו: כך וכך, ומוסיף: ״כמה אתה נותן לבתך״? ועונה לו: ״כך וכך״, אם עמדו אחר כך וקדשו — קנו את כל הדברים שהבטיחו, הן הן הדברים הנקנים באמירה ואינם צריכים קנין. ושטרות אירוסין ששנינו שצריכים גם דעת האשה הם שטרות שכותבים בהם התחייבויות אלה ולא שטרי קידושין ממש.

״וּבְבִיאָה״. מְנָא לָן? אֲמַר רַבִּי אַבָּהוּ אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דְּאָמַר קְרָא: ״בְעֻלַת בַּעַל״ – מְלַמֵּד שֶׁנַּעֲשֶׂה לָהּ בַּעַל עַל יְדֵי בְּעִילָה. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי אַבָּהוּ, וְאָמְרִי לָהּ, רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: כְּעוּרָה זוֹ שֶׁשָּׁנָה רַבִּי: ״וּבְעָלָהּ״ – מְלַמֵּד שֶׁנִּקְנֵית בְּבִיאָה?

שנינו במשנה שהאשה נקנית בין השאר גם בביאה, שואלים: מנא לן [מנין לנו זאת]? אמר ר׳ אבהו אמר ר׳ יוחנן: שאמר קרא [הכתוב] ״בעלת בעל״ (שם כב, כב), מלמד שנעשה לה בעל על ידי בעילה. אמר ליה [לו] ר׳ זירא לר׳ אבהו ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ריש לקיש לר׳ יוחנן: וכי כעורה הוכחה זו ששנה רבי שדרש את המלה ״כי יקח איש אשה ובעלה״ (שם כד, א) — מלמד שנקנית בביאה?

אִי מֵהָתָם הֲוָה אָמִינָא: עַד דִּמְקַדֵּשׁ וַהֲדַר בָּעֵיל. קָא מַשְׁמַע לָן.

על כך משיבים שדברי רבי אינם הוכחה מספקת לקנין ביאה באשה כי אי מהתם [אם משם] בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר] שאינה נחשבת אשתו אלא עד שמקדש תחילה בכסף והדר בעיל [וחוזר אחר כך ובועל] ואין קנין אישות אלא בדרך זו, אבל בעילה בלבד אינה קונה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] מהפסוק ״בעולת בעל״ שדי בביאה לקנין אישות.

מַתְקִיף לָהּ רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל: אִם כֵּן נַעֲרָה הַמְּאוֹרָסָה דְּאָמַר רַחֲמָנָא בִּסְקִילָה, הֵיכִי מַשְׁכְּחַתְּ לָהּ?

מתקיף לה [מקשה על כך] ר׳ אבא בר ממל: אינך יכול להעלות על הדעת לפרש כך את הפסוק ״כי יקח איש אשה ובעלה״ שאם כן אתה אומר שאין קנין באשה אלא באופן שיהיו קידושין וביאה, נערה המאורסה דאמר רחמנא [שאמרה תורה] שהבא עליה חייב בסקילה, היכי משכחת לה [איך מוצא אתה אותה]?

אִי דְּאַקְדֵּישׁ וַהֲדַר בָּעֵיל – בְּעוּלָה הִיא. אִי דְּאַקְדֵּישׁ וְלָא בָּעֵיל – לָאו כְּלוּם הוּא! אֲמָרוּהּ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּאַבַּיֵי: מַשְׁכְּחַתְּ לָהּ כְּגוֹן שֶׁבָּא עָלֶיהָ אָרוּס שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ.

אי דאקדיש והדר בעיל [אם כשקידש אותה וחזר אחר כך ובעל] אם כן הרי בעולה היא, ואין עונש סקילה אלא בנערה מאורסה בתולה, אי דאקדיש [שאם שקידש] אותה ולא בעיל [בעל] הרי לשיטה זו לאו [לא] כלום הוא, שעדיין לא נשלם הקנין? אמרוה רבנן קמיה [אמרו חכמים לפני] אביי: משכחת לה [יכול אתה למצוא אותה], את האפשרות לכך, כגון ש קידש ואחר כך בא עליה ארוס שלא כדרכה, ואם כן עדיין היא בתולה, אבל קנה אותה הארוס בבעילה זו.

אֲמַר לְהוּ אַבַּיֵי: עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבִּי וְרַבָּנַן אֶלָּא בְּאַחֵר, אֲבָל בַּעַל – דִּבְרֵי הַכֹּל, אִם בָּא עָלֶיהָ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ – עֲשָׂאָהּ בְּעוּלָה!

אמר להו [להם] אביי: אין אפשרות להעמיד כשיטתכם שהרי עד כאן לא שמענו כי פליגי [נחלקו] רבי ורבנן אלא ב אדם אחר, שבא על אשה שלא כדרכה האם נחשבת היא בכך כבעולה, אבל בעל — דברי הכל אם בא עליה שלא כדרכה עשאה בעולה ושוב אינה ״בתולה״ לענין נערה המאורסה!

מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: בָּאוּ עָלֶיהָ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים וַעֲדַיִין הִיא בְּתוּלָה – כּוּלָּן בִּסְקִילָה. רַבִּי אוֹמֵר: אוֹמֵר אֲנִי: הָרִאשׁוֹן – בִּסְקִילָה, וְכוּלָּן בְּחֶנֶק!

ומבררים: ומאי [מה] היא אותה מחלוקת שאביי רומז לה? דתניא [שכן שנינו ברייתא]: באו עליה על נערה המאורסה עשרה אנשים, ועדיין היא בתולה, כגון שבאו עליה שלא כדרכה — כולן נידונים בסקילה. רבי אומר, אומר אני: הראשון בסקילה כיון שהוא בא על נערה בתולה, ו אילו האחרים כולן בחנק, משום שלאחר שבעל אותה הראשון שוב אינה קרויה עוד בתולה, אף שבעל אותה שלא כדרכה.

אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַשְׁכְּחַתְּ לָהּ כְּגוֹן שֶׁקִּדְּשָׁהּ בִּשְׁטָר, הוֹאִיל וְגוֹמֵר וּמוֹצִיא – גּוֹמֵר וּמַכְנִיס.

אמר רב נחמן בר יצחק תירוץ אחר לקושיית ר׳ אבא בר ממל: משכחת לה [יכול אתה למצוא אותה] נערה מאורסה שחייבים עליה סקילה כגון באופן שקדשה בשטר, שלכל הדעות הואיל והשטר כוחו גדול וגומר ומוציא את האשה מבעלה ואינה צריכה מעשה נוסף, הוא גם גומר ומכניס, ואם נתקדשה בשטר יכולה היא להיות נערה מאורסה בתולה.

וְרַבִּי יוֹחָנָן, הַאי ״וּבְעָלָהּ״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ: זוֹ נִקְנֵית בְּבִיאָה, וְאֵין אָמָה הָעִבְרִיָּה נִקְנֵית בְּבִיאָה.

ושואלים: ור׳ יוחנן הסבור כי למדנו קידושין בביאה מ״בעולת בעל״ האי [הכתוב הזה] ״ובעלה״, מאי עביד ליה [מה הוא עושה בו]? ומשיבים: ההוא מיבעי ליה [אותו כתוב נצרך לו] לענין אחר, לדייק ולהדגיש: ״ובעלה״ — זו האשה נקנית בביאה, ואין אמה העבריה נקנית בביאה.

סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא תֵּיתֵי בְּקַל וָחוֹמֶר מִיבָמָה: וּמַה יְּבָמָה שֶׁאֵין נִקְנֵית בְּכֶסֶף – נִקְנֵית בְּבִיאָה, זוֹ שֶׁנִּקְנֵית בְּכֶסֶף – אֵינוֹ דִּין שֶׁנִּקְנֵית בְּבִיאָה?

שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] תיתי [תבוא, תילמד] אמה עבריה בקל וחומר מיבמה: ומה יבמה שאין נקנית בכסף כלל, ומכל מקום נקנית בביאה, ומכאן לכאורה שכוח קנין של ביאה גדול יותר, זו, האמה העבריה, שנקנית בכסף, אינו דין שנקנית בביאה?

מַה לִּיבָמָה שֶׁכֵּן זְקוּקָה וְעוֹמֶדֶת! סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וְכָתַב ״אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ״ – הִקִּישָׁהּ הַכָּתוּב לְאַחֶרֶת; מָה אַחֶרֶת מִיקְנְיָא בְּבִיאָה – אַף אָמָה הָעִבְרִיָּה מִיקְנְיָא בְּבִיאָה. קָא מַשְׁמַע לָן.

ויש לדחות: מה ליבמה — שכן זקוקה ועומדת ליבם, ויש איפוא קשר קודם ביניהם, ושמא משום כך הבעילה קונה בה, מה שאין כן באמה. אלא סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] באופן אחר: הואיל וכתב באמה העבריה ״אם אחרת יקח לו״ (שמות כא, י), לכאורה הקישה (השווה אותה) הכתוב ל אשה אחרת שלוקח לו אותו אדון, מה אחרת מיקניא [נקנית] בביאה — אף אמה העבריה מיקניא [נקנית] בביאה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] הכתוב מדיוק ״ובעלה״ שאינו כך.

וְרַבִּי, הַאי סְבָרָא מְנָא לֵיהּ? אִם כֵּן לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״וּבָעַל״. מַאי ״וּבְעָלָהּ״? שְׁמַע מִינָּהּ תַּרְתֵּי.

הסברנו איפוא את משמעות ״ובעלה״ לדברי ר׳ יוחנן, ויש לשאול: ורבי שלומד עיקר הדין של קידושי בעילה מפסוק זה, האי סברא [סברה זו] שאמה אינה נקנית בביאה מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: אם כן לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק ״ובעל״, מאי [מה] לשון ״ובעלה״ שיש בה גם משמעות דיוק והגבלה — שמע מינה תרתי [למד מכאן שני דברים], הן שבעילה קונה באשה, והן שבעילה קונה רק באשה ולא באמה.

וּלְרָבָא, דַּאֲמַר: בַּר אָהִינָא אַסְבְּרָהּ לִי: ״כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ״, קִידּוּשִׁין הַמְסוּרִין לְבִיאָה – הָווּ קִידּוּשִׁין, קִידּוּשִׁין שֶׁאֵין מְסוּרִין לְבִיאָה – לָא הָווּ קִידּוּשִׁין, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

ושואלים עוד: ול שיטת רבא שאמר: בר אהינא אסברה [הסביר אתה] לי והביא לי ראיה ממה שנאמר בכתוב: ״כי יקח איש אשה ובעלה״ (דברים כד, א) — בא הדבר לומר: קידושין המסורין לביאה, כלומר, שיש אפשרות חוקית שיבואו לידי ביאה — קידושין כאלה הוו [הריהם] קידושין, אבל קידושין שאין מסורין לביאה, שיש בעיה חוקית בקידושין עד שהביאה אסורה עליהם — לא הוו [אינם] קידושין, ואף על פי שיש מחלוקת, בדבר מכל מקום זו שיטת רבא. אם כן מאי איכא למימר [מה יש לומר] ומנין לו שאשה נקנית בביאה ואין אמה עבריה נקנית בביאה? שהרי לשיטתו אף הדיוק של ״ובעלה״ נצרך ללימוד אחר!

אִם כֵּן נִכְתּוֹב קְרָא ״אוֹ בְּעָלָהּ״. מַאי ״וּבְעָלָהּ״? שְׁמַע מִינָּהּ כּוּלְּהוּ.

ומשיבים: אם כן נכתוב קרא [שיאמר הכתוב] ״כי יקח איש אשה או בעלה״, מאי ״ובעלה״ שהוא המשך ותנאי של הדבר האמור קודם — שמע מינה כולהו [למד ממנה את כל הדברים] שבעילה קונה, וקונה רק באשה ולא באמה, ושקידושין צריכים להיות ראויים לביאה.

וְרַבִּי, הַאי ״בְעֻלַת בַּעַל״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? הַאי מִיבָּעֵי לֵיהּ: בַּעַל עוֹשֶׂה אוֹתָהּ בְּעוּלָה שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, וְאֵין אַחֵר עוֹשֶׂה אוֹתָהּ בְּעוּלָה שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ.

ושואלים: ורבי, האי [הכתוב הזה] ״בעלת בעל״, שממנו למד ר׳ יוחנן קידושין בביאה, מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? שהרי הוא לומד דין זה מ״ובעלה״? ומשיבים: האי מיבעי ליה [זה נצרך לו] ללמד כי בעל עושה אותה בעולה גם אם בעל אותה שלא כדרכה, ואין אחר עושה אותה בעולה אם בא עליה שלא כדרכה.

וּמִי אִית לֵיהּ לְרַב הַאי סְבָרָא? וְהָתַנְיָא: בָּאוּ עָלֶיהָ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים וַעֲדַיִין הִיא בְּתוּלָה – כּוּלָּם בִּסְקִילָה. רַבִּי אוֹמֵר: אוֹמֵר אֲנִי: הָרִאשׁוֹן בִּסְקִילָה וְכוּלָּם בְּחֶנֶק.

ותוהים: ומי אית ליה לרבי האי סברא [האם יש לו, מקבל, רבי סברה זו]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: באו עליה, על נערה המאורסה, עשרה אנשים ועדיין היא בתולה — כולם נידונים בסקילה. רבי אומר: אומר אני הראשון בסקילה, וכולם בחנק משמע שהוא סבור שאפילו אחר שאיננו בעלה עושה אותה בעולה שלא כדרכה!