כִּי מָטֵי לֵילְיָא דְּבֵי שִׁימְשֵׁי – לִיקְדּוֹשׁ וְלִיפְסוֹל! אָמַר רָבָא: בְּשֶׁקָּדַם וְסִילֵּק.

כי מטי ליליא דבי שימשי, ליקדוש וליפסול [כאשר מגיע הלילה, בין השמשות של ערב שבת, שיתקדש הלחם על ידי השולחן ויפסל] בלינה! אמר רבא: מדובר במשנתנו ב אופן שקדם (הקדים) הכהן סמוך לחשיכה של ליל שבת וסילק את הלחם מעל השולחן. שאז אין השולחן מקדש את הלחם, ורק לאחר שחשכה שב והחזירו.

מָר זוּטְרָא, וְאִיתֵימָא רַב אַשִׁי אֲמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא בְּשֶׁלֹּא קָדַם וְסִילֵּק, כֵּיוָן דְּסִידְּרוֹ שֶׁלֹּא כְּמִצְוָתוֹ – נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁסִּדְּרוֹ הַקּוֹף.

מר זוטרא אמר ואיתימא [ויש אומרים] שרב אשי הוא זה שאמר כן: אפילו תימא [תאמר] שמדובר במשנה ב אופן שלא קדם הכהן וסילק את הלחם מעל השולחן לפני חשיכה של ליל שבת, ושהה הלחם כל הימים על השולחן — אין הוא מתקדש על ידי השולחן. וטעם הדבר: כיון שסידרו את הלחם מתחילה שלא כמצותו, שלא בזמנו הראוי — נעשה (נחשב) הדבר כמי שסדרו הקוף, ובכגון זה אין הלחם מתקדש על ידי השולחן, ולכך אינו נפסל בלינה.

מתני׳ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נֶאֱכָלוֹת אֵין פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם וְלֹא יוֹתֵר עַל שְׁלֹשָׁה. כֵּיצַד? נֶאֱפוֹת מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב – נֶאֱכָלוֹת בְּיוֹם טוֹב לִשְׁנַיִם. חָל יוֹם טוֹב לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת – נֶאֱכָלוֹת לִשְׁלֹשָׁה.

שתי הלחם הבאות בחג השבועות נאכלות (זמן אכילתן) על ידי הכהנים אין הוא פחות משנים ימים, ולא יותר על שלשה ימים מזמן שנאפו. ומסבירים: כיצד? חלות שתי הלחם הריהן נאפות מערב יום טוב של חג השבועות (שאין אפייתם דוחה את יום טוב), והריהן קרבות ונאכלות ביום טוב — נמצא זמן אכילתן לשנים ימים לאחר אפייתם. ואם חל יום טוב של שבועות להיות אחר השבת (ביום ראשון), ונאפות החלות ביום הששי (שהרי אין אפייתן דוחה את השבת) — נמצא שהם נאכלות לשלשה ימים מאפייתם.

לֶחֶם הַפָּנִים נֶאֱכָל אֵין פָּחוֹת מִתִּשְׁעָה וְלֹא יוֹתֵר עַל אַחַד עָשָׂר. כֵּיצַד? נֶאֱפֶה מֵעֶרֶב שַׁבָּת – וְנֶאֱכָל בַּשַּׁבָּת לְתִשְׁעָה. חָל יוֹם טוֹב לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת – נֶאֱכָל לַעֲשָׂרָה.

לחם הפנים הבא בכל שבת נאכל אין פחות מתשעה ימים לאחר אפייתו ולא יותר על אחד עשר ימים לאחר אפייתו. ומפרטים: כיצד? כרגיל לחם הפנים נאפה מערב שבת ומסודר על שולחן הפנים למחרת בשבת, ושוהה על השולחן כל השבוע, והריהו מוסר מהשולחן ונאכל בשבת הבאה — נמצא זמן אכילתו לתשעה ימים מאפייתו. ואם חל יום טוב להיות בערב שבת, מאחר שאין אפייתו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב, הריהו נאפה ביום הקודם, ביום חמישי, והריהו נאכל בשבת השניה — נמצא שנאכל הלחם לעשרה ימים מזמן אפייתו.

שְׁנֵי יָמִים [טוֹבִים] שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה – נֶאֱכָל לְאַחַד עָשָׂר. וְאֵינוֹ דּוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן הַסְּגָן: דּוֹחֶה אֶת יוֹם טוֹב, וְאֵינוֹ דּוֹחֶה אֶת יוֹם צוֹם.

ואם חלו שני ימים טובים של ראש השנה לפני השבת, בימי חמישי וששי, והריהו נאפה בשל כך ביום הרביעי, ונאכל בשבת השניה — נמצא שנאכל לאחד עשר ימים מאפייתו. ו טעם הדבר הוא, כנזכר למעלה, משום שמעשה שתי הלחם ולחם הפנים אינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב. רבן שמעון בן גמליאל אומר משום (בשם) ר׳ שמעון בן הסגן: אפיית הלחם דוחה את יום טוב, אבל אינו דוחה את יום צום (הכיפורים), ולכך אם חל יום הכיפורים ביום ששי — אין אופים בו את לחם הפנים.

גמ׳ אֲמַר רָבִינָא: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר נְדָרִים וּנְדָבוֹת אֵין קְרֵיבִין בְּיוֹם טוֹב, לָא תֵּימָא מִדְּאוֹרַיְיתָא מִיחֲזָא חֲזוּ, וְרַבָּנַן הוּא דְּגָזְרוּ שֶׁלֹּא יַשְׁהֶא, אֶלָּא מִדְּאוֹרַיְיתָא נַמִי לָא חֲזוּ,

שנינו במשנתנו שאין אפיית שתי הלחם דוחה את השבת ואת יום טוב. ובענין זה מביאים מה ש אמר רבינא: לדברי החכם האומר שקרבנות נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב — לא תימא [אל תאמר, תפרש] את השיטה הזו שמדאורייתא מיחזא חזו [מדין תורה אכן ראויים הם] להיקרב ביום טוב, ו רק רבנן [חכמים] הוא שגזרו ואסרו את הקרבתם ביום טוב, מהטעם שלא ישהא אדם מלהקריב את קרבנות נדריו ונדבותיו עד יום טוב (שאז הריהו עולה לירושלים). אלא מדאורייתא נמי [מדין תורה גם כן] קרבנות הנדרים והנדבות לא חזו [אינם ראויים] להקרבה, שהרי אין זמן הקרבתם קבוע למועד.

דְּהָא שְׁתֵּי הַלֶּחֶם דְּחוֹבַת הַיּוֹם הוּא, וְלֵיכָּא לְמֵימַר שֶׁמָּא יַשְׁהֶא. וְקָתָנֵי: אֵינוֹ דּוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב. הדרן עלך שתי הלחם

וראיה לדבר שדין תורה הוא: דהא [שהרי] שתי הלחם שחובת היום הוא, שאין הם באים אלא בחג השבועות, ו מעתה ליכא למימר [אין מקום לומר] בהם גזירה זו שמא ישהא את קרבנותיו לזמן מאוחר יותר. ו בכל זאת קתני [שונה הוא התנא במשנתנו] בדין שתי הלחם שמעשה אפייתו אינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב, ואם כן הוא הדין לגבי הקרבת הנדרים והנדבות ביום טוב, שאין איסורם משום גזירת חכמים אלא מדין תורה.

מתני׳ הַמְּנָחוֹת וְהַנְּסָכִים שֶׁנִּטְמְאוּ, עַד שֶׁלֹּא קָדְשׁוּ בַּכְּלִי – יֵשׁ לָהֶם פִּדְיוֹן, מִשֶּׁקִּידְּשׁוּ בַּכְּלִי – אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן.

הָעוֹפוֹת וְהָעֵצִים וְהַלְּבוֹנָה וּכְלֵי שָׁרֵת מִשֶּׁנִּטְמְאוּ – אֵין לָהֶן פִּדְיוֹן, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר פִּדְיוֹן אֶלָּא בַּבְּהֵמָה.

ה סולת והשמן שהוקדשו למנחות, ו כן יין שהוקדש לנסכים (שכל עוד לא ניתנו בכלי שרת עדיין לא נתקדשו בקדושת הגוף), שנטמאו עד שלא קדשו בכלי שרת — יש להם פדיון, שרשאי לפדותם בכסף, ותחול קדושתם על הכסף, ויקנה בו מנחות ונסכים אחרים. ואולם אם נטמאו המנחות והנסכים משקידשו (לאחר שכבר התקדשו) בכלי שרת — שוב אין להם פדיון, והריהם נשרפים, ככל קרבן שנטמא.

גמ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: וַאֲפִילּוּ הֵן טְהוֹרִין – נִפְדִּין. מַאי טַעֲמָא? כַּמָּה דְּלָא קָדְשִׁי בַּכְּלִי – קְדוּשַּׁת דָּמִים נִינְהוּ, וּקְדוּשַּׁת דָּמִים נִפְדִּין.

העופות שהוקדשו (לקרבן העוף), ו כן העצים שהוקדשו לעצי המזבח, ו כן הלבונה שהוקדשה, וכלי שרת, משנטמאו (מאחר שנטמאו) — שוב אין להן פדיון. וטעם הדבר — לפי שלא נאמר דין פדיון קדשים שנטמאו או שנפסלו להקרבה אלא בבהמה שהוקדשה לקרבן ונפל בה מום, ולא בשאר קדשים.

וְהָא ״נִטְמְאוּ״ תְּנַן! הוּא הַדִּין דְּאַף עַל גַּב דְּלָא נִטְמְאוּ, וְאַיְּידֵי דְּקָא בָּעֵי מִיתְנָא סֵיפָא ״מִשֶּׁקִּידְּשׁוּ בַּכְּלִי אֵין לָהֶן פִּדְיוֹן״, דַּאֲפִילּוּ נִטְמְאוּ נַמִי לָא, תָּנָא נַמִי רֵישָׁא ״שֶׁנִּטְמְאוּ עַד שֶׁלֹּא קָדְשׁוּ בַּכְּלִי״.

שנינו במשנתנו כי המנחות והנסכים שנטמאו, וקדושת דמים עליהם, הריהם נפדים. אמר שמואל: לא רק כאשר נטמאו המנחות והנסכים הריהם נפדים, אלא אפילו הן טהורין הריהם גם כן נפדין. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כל כמה (כל עוד) שלא קדשי [לא התקדשו] המנחות והנסכים בכלי שרת — ב קדושת דמים נינהו [הם] קדושים, ולא בקדושת הגוף, ו כל הדברים הקדושים בקדושת דמים נפדין בכל מקרה.

פְּשִׁיטָא, קְדוּשַּׁת הַגּוּף נִינְהוּ!

ומקשים על הלכה זו: והא [והרי] ״המנחות והנסכים ש נטמאו״ תנן [שנינו] במשנתנו, ללמד שרק אם נטמאו יש בהם דין פדיון! ומשיבים: הוא הדין דאף על גב [שאף על פי] שלא נטמאו הריהם נפדים, ו הטעם שהזכירה המשנה ״שנטמאו״: איידי דקא בעי מיתנא סיפא [מתוך שהוא, התנא, רוצה לשנות את סוף אותה הלכה], שמשקידשו בכלי שוב אין להן פדיון, שבהלכה זו אפילו אם נטמאו, ונפסלו איפוא להקרבה, נמי [גם כן] לא ייפדו, לכך תנא נמי רישא [שנה גם כן בראש אותה הלכה]: שנטמאו עד שלא קדשו בכלי.

אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וּבַעַל מוּם אִיקְרֵי ״טָמֵא״, טָמֵא נַמִי – כְּבַעַל מוּם דָּמֵי, וְאַף עַל גַּב דְּקָדוֹשׁ קְדוּשַּׁת הַגּוּף – כִּי נָפֵיל בֵּיהּ מוּם מִיפְרִיק, הָנֵי נַמִי לִיפְרוּק, קָמַשְׁמַע לָן, דְּלָאו כִּי הַאי ״טָמֵא״ קָרְיֵיהּ רַחֲמָנָא לְבַעַל מוּם,

ושואלים על סופה של הלכה זו, שמשעה שהתקדשו בכלי שוב אין להם פדיון: פשיטא [פשוט] הוא הדבר, שהרי בקדושת הגוף נינהו [הם] קדושים, ואי אפשר לפדותם!