וְשׁוֹר הַנִּסְקָל, וְעֶגְלָה עֲרוּפָה, וְצִפּוֹרֵי מְצוֹרָע, וּפֶטֶר חֲמוֹר, וּבָשָׂר בְּחָלָב – כּוּלָּם מִטַּמְּאִין טוּמְאַת אוֹכָלִין.

ו בשרו של שור הנסקל (שנגמר דינו בבית דין להיסקל), ו בשרה של עגלה ערופה, ו בשרם של צפורי מצורע, ו בשרו של פטר חמור שנערף כדינו, ובשר שהתבשל בחלב, שאף שהם אסורים באכילה — מכל מקום כולם מטמאין (ראויים לקבל) טומאת אוכלין.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כּוּלָּן אֵין מִטַּמְּאִין טוּמְאַת אוֹכָלִין. וּמוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּבָשָׂר בְּחָלָב שֶׁמִּטַּמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין, הוֹאִיל וְהָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר.

ר׳ שמעון אומר: כולן אין מטמאין טומאת אוכלין, משום שהם אסורים בהנאה, ואינם נחשבים כאוכל. ו אולם מודה ר׳ שמעון בבשר שהתבשל בחלב שמטמא טומאת אוכלין, וטעם הדבר: הואיל והיתה לו, לכל אחד מהם, לבשר ולחלב, שעת הכושר (זמן שהיה ראוי בו) לקבל טומאה, לפני שהתבשלו כאחד.

וַאֲמַר רַב אַסִי, אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? ״מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל״ – אוֹכֶל שֶׁאַתָּה יָכוֹל לְהַאֲכִילוֹ לַאֲחֵרִים קָרוּי אוֹכֶל, אוֹכֶל שֶׁאִי אַתָּה יָכוֹל לְהַאֲכִילוֹ לַאֲחֵרִים, אֵינוֹ קָרוּי אוֹכֶל.

ואמר רב אסי, אמר ר׳ יוחנן: מאי טעמא [מה טעם] שיטתו של ר׳ שמעון שדבר האסור בהנאה אינו מיטמא טומאת אוכלין? — נאמר ״מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא..." (ויקרא יא, לד), ובא כפל הלשון ״האוכל אשר יאכל״ להורות: דווקא אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים — הוא הקרוי אוכל לענין קבלת טומאת אוכלין. ואולם אוכל שאי (שאין) אתה יכול להאכילו לאחרים — אינו קרוי אוכל לענין זה. ומכאן שהאסור בהנאה, שאסור להאכילו גם לאחרים, אינו נחשב אוכל לענין קבלת טומאה.

וְהָא פִּיגֵּל בְּמִנְחָה נַמִי אוֹכֶל שֶׁאִי אַתָּה יָכוֹל לְהַאֲכִילוֹ לַאֲחֵרִים הוּא.

ו מסכם ר׳ אושעיא את שמועתו: הא [הרי] כשפיגל במנחה נמי [גם כן] נאסרה המנחה בהנאה, ואוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים הוא, ולכך לדעת ר׳ שמעון אינה טומאת אוכלין.

אִי הָכִי, בָּשָׂר בְּחָלָב נַמִי תֵּיפּוֹק לֵיהּ דְּאוֹכֶל שֶׁאַתָּה יָכוֹל לְהַאֲכִילוֹ לַאֲחֵרִים הוּא!

ומקשים: אי הכי [אם כך] היא שיטת ר׳ שמעון, שכל אוכל שאין אתה יכול להאכילו לאחרים — אינו מקבל טומאה, מעתה בשר שהתבשל בחלב נמי תיפוק ליה [גם כן יצא, יילמד, לו לר׳ שמעון], שראוי לקבל טומאת אוכלין משום שאוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוא. שהרי לשיטת ר׳ שמעון אין בשר וחלב נאסרים בהנאה.

דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: בָּשָׂר בְּחָלָב אָסוּר בַּאֲכִילָה וּמוּתָּר בַּהֲנָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה׳ אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר ״וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ״, מַה לְּהַלָּן אָסוּר בַּאֲכִילָה וּמוּתָּר בַּהֲנָאָה, אַף כָּאן אָסוּר בַּאֲכִילָה וּמוּתָּר בַּהֲנָאָה!

דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר׳ שמעון בן יהודה אומר משום (בשם) ר׳ שמעון: בשר שהתבשל בחלב אף שהוא אסור באכילה, מותר בהנאה, ש כן נ אמר באיסור בשר וחלב ״כי עם קדוש אתה לה׳ אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו״ (דברים יד, כא), ולהלן [ושם, בספר שמות] הוא הכתוב אומר ״ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו״ (שמות כב, ל), מה להלן בשר טריפה (שנאמר בו ״אנשי קודש״) אסור באכילה אבל מותר בהנאה, אף כאן בשר שהתבשל בחלב (שנאמר בו ״עם קדוש״) אסור באכילה ומותר בהנאה!

חֲדָא וְעוֹד קָאָמַר, חֲדָא, דְּאוֹכֶל שֶׁאַתָּה יָכוֹל לְהַאֲכִילוֹ לַאֲחֵרִים הוּא. וְעוֹד, לְדִידֵיהּ נַמִי הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר.

ומשיבים: חדא [טעם אחד] מדוע בשר בחלב מקבל טומאה, ועוד טעם נוסף קאמר [הוא, ר׳ שמעון אמר], ומפרטים: טעם חדא [אחד], משום שאוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוא, ולכך הריהו נקרא אוכל לענין קבלת טומאה. ועוד טעם, משום שאף לדידיה נמי [לו עצמו, לישראל, שעתה הוא אסור באכילתו, גם כן] הרי היתה לו לבשר זה וכן לחלב שעת הכושר שבו היו מותרים באכילה, ולכך אף עתה הריהם ראויים לקבל טומאה.

מֵיתִיבֵי, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יֵשׁ נוֹתָר שֶׁהוּא מִטַּמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין, וְיֵשׁ נוֹתָר שֶׁאֵינוֹ מִטַּמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין,

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו עוד בברייתא שר׳ שמעון אומר כי יש קרבן הנותר (שלא נאכל בתוך זמן אכילתו הראוי, ונאסר בהנאה) שהוא מטמא טומאת אוכלין, ויש נותר שאינו מטמא טומאת אוכלין,

כֵּיצַד? לָן לִפְנֵי זְרִיקָה – אֵינוֹ מִטַּמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין, לְאַחַר זְרִיקָה – מִטַּמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין,

כיצד? אם לן (עבר עליו לילה) לפני זריקה של דמו על המזבח — אינו מטמא טומאת אוכלין. שכיון שלא נזרק דמו, לא הוכשר באכילה עד שנאסר. ואולם אם לן לאחר זריקה, שהוקרב כדינו — הריהו מטמא טומאת אוכלין, שכן היתה לו שעת הכושר.

(וְהָא) וּפִיגּוּל בֵּין בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים בֵּין בְּקָדָשִׁים קַלִּים – אֵינוֹ מִטַּמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין, פִּיגֵּל בְּמִנְחָה – מִטַּמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין!

(והא) ו בשר הפיגול (שחשב בשעת עבודה לאוכלו מחוץ לזמנו הראוי ונפסל), בין ב קרבנות קדשי קדשים בין ב קרבנות קדשים קלים — אינו מטמא טומאת אוכלין, שהרי נאסר באכילה בשעת עבודה, ולא היתה לו שעת הכושר. ואולם אם פיגל הכהן במנחה (שחשב לאוכלה שלא בזמנה הראוי) — הריהי מטמא טומאת אוכלין, שכן היתה לה שעת הכושר (בעודה קמח לפני שהתקדשה למנחה). והרי זה בניגוד לשמועה ששמע ר׳ אושעיא בדברי ר׳ שמעון שאין המנחה שהתפגלה ראויה לקבל טומאת אוכלין!

לָא קַשְׁיָא: כָּאן שֶׁהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר, כָּאן שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר.

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], כאן שאמר ר׳ שמעון בברייתא שהמנחה שהתפגלה ראויה לקבל טומאת אוכלין מדובר כשהיתה לה שעת הכושר קודם שהתקדשה. ואילו כאן ששיטת ר׳ שמעון (לשמועתו של ר׳ אושעיא) שהמנחה שהתפגלה אינה מקבלת טומאת אוכלין מדובר כשלא היתה לה לפני כן שעת הכושר.

הֵיכִי דָּמֵי דְּלָא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר? דְּאַקְדְּשִׁינְהוּ בִּמְחוּבָּר,

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק] אתה יכול למצוא מנחה שלא היתה לה שעת הכושר, והרי לפני שהוקדש קמח החיטים למנחה, היה מותר באכילה? ומשיבים: במקרה דאקדשינהו [שהקדיש אותם, את החיטים] עוד ב היותם מחובר לקרקע שאז אין הם מקבלים טומאה). ולכשנקצרו לא היו ראויים לקבל טומאה, שהרי נאסרו באכילה.

וְלִיפְרְקִינְהוּ! הָנִיחָא לְהָךְ לִישָּׁנָא דַּאֲמַר רַבִּי אוֹשַׁעֲיָא: טְמֵאִין נִפְדִּין, טְהוֹרִין אֵין נִפְדִּין – שַׁפִּיר,

ו שואלים: אף אלה היתה להם שעת הכושר לאכילה, שהרי יכול היה ליפרקינהו [לפדות אותם], שכל עוד לא התקדשו בקדושת הגוף על ידי כלי שרת יכולים לפדותם! ומסייגים את השאלה: הניחא להך לישנא [זה נוח, אין זו שאלה, ללשון זו] שאמר ר׳ אושעיא כי מנחות ונסכים שטרם התקדשו בכלי, הטמאין — נפדין, ואילו הטהורין — אין נפדין, אם כן שפיר [יפה, מובן הדבר], מדוע החיטים שהוקדשו בעודם במחובר לקרקע אינן נחשבות שהיתה להם שעת הכושר, שהרי אין אפשרות לפדותן מפני שטהורות הן.

אֶלָּא לְהָךְ לִישָּׁנָא דַּאֲמַר: אֲפִילּוּ טְהוֹרִין נִפְדִּין, לִפְרְקִינְהוּ!

אלא להך לישנא [ללשון זו, השניה] ש אמר ר׳ אושעיא, שאפילו הטהורין נפדין, הרי כיון שהוקדשו החיטים במחובר היתה להם שעת הכושר, שהרי יכול לפרקינהו [לפדות אותן] עכשיו, אף שהן טהורות!

הָשְׁתָּא מִיהָא לָא פָּרֵיק.

ומשיבים: אם אמנם היה פודה אותן — היתה זו נחשבת להן כשעת הכושר, ואולם השתא מיהא [עכשיו על כל פנים] הוא לא פריק [לא פדה] אותן, ולכך אין זו נחשבת כשעת הכושר.

וְכֵיוָן דְּאִי בָּעֵי פָּרֵיק לֵיהּ, שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דַּאֲמַר: כָּל הָעוֹמֵד לִפָּדוֹת – כְּפָדוּי דָּמֵי.

ודוחים: אף שבפועל לא פדה אותן, ו אולם כיון דאי בעי, פריק ליה [שאם רצה, היה פודה אותן], נחשב הדבר כשעת הכושר, אף שלא פדה אותן בפועל. שכן שמעינן ליה [שמענו אותו] את ר׳ שמעון שאמר ש כל דבר העומד לפדות — כפדוי דמי [הוא נחשב].

דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: פָּרָה מִטַּמְּאָה טוּמְאַת אוֹכָלִין הוֹאִיל וְהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר, וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן: פָּרָה נִפְדֵּית עַל גַּב מַעֲרַכְתָּהּ!

דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר׳ שמעון אומר: פרה אדומה, אף שנשחטה, והריהי אסורה בהנאה, מטמאה טומאת אוכלין, הואיל והיתה לה שעת הכושר להיפדות, ולהיאכל. ו יותר מכך אומר ריש לקיש שאומר היה ר׳ שמעון כי פרה אדומה נפדית אפילו כאשר היא כבר נתונה על גב מערכתה ועומדת להישרף!

הָכִי הָשְׁתָּא, בִּשְׁלָמָא פָּרָה – עוֹמֶדֶת לִפָּדוֹת הִיא, שֶׁאִם מָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה מִצְוָה לִפְדּוֹתָהּ, אֶלָּא הָנֵי מְנָחוֹת מִצְוָה לִפְדּוֹתָן?!

ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משוה] פרה אדומה לדין המנחה. שהרי בשלמא [נניח, מובן הדבר] מדוע הפרה עומדת לפדות היא כל עוד לא נשרפה, ש כן אם מצא פרה אדומה אחרת נאה הימנה (ממנה), הרי זו מצוה לפדותה ולקנות בדמיה את הפרה האחרת. אלא הני [אלה] המנחות וכי יש מצוה לפדותן?!

וְהָא לָן לִפְנֵי זְרִיקָה, דְּמִצְוָה לְמִיזְרְקֵיהּ, וְאִי בָּעֵי זָרַק, וְקָתָנֵי דְּאֵין מִטַּמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין!

ומקשים: והא [והרי] במקרה שלן הבשר לפני זריקה, שמצוה למיזרקיה [לזורקו] את הדם, ואי בעי [ואם רצה] זרק את הדם ולא היה הקרבן נפסל, ויש לומר אף כאן כל העומד להיזרק כזרוק דמי, וייחשב כנזרק כבר, והיתה לו איפוא לבשר שעת הכושר, ו בכל זאת קתני [שנה] ר׳ שמעון בברייתא שאין מטמא הנותר טומאת אוכלין, כיון שלא היתה לו שעת הכושר!

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, שֶׁלֹּא הָיְתָה שְׁהוּת בַּיּוֹם לְמִיזְרְקֵיהּ.

ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן בברייתא במה, באיזה מקרה, אנו עוסקים]? כשלא היתה שהות ביום למיזרקיה [לזורקו], את הדם, וכגון שנשחט הקרבן סמוך לשקיעת החמה, ולכך אינו עומד להיזרק.

אֲבָל הָיְתָה לוֹ שְׁהוּת בַּיּוֹם, מַאי? מִטַּמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין,

ושואלים: אבל נוכל איפוא לדייק כי במקרה שנשחט הקרבן במשך היום, ו היתה לו שהות ביום לזרוק את הדם, מאי [מה] יהא הדין לשיטת ר׳ שמעון? שבשר הנותר מטמא טומאת אוכלין, אם כן,

אַדְּתָנֵי: לָן לְאַחַר זְרִיקָה – מִטַּמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין, לִיפְלוֹג בְּדִידָהּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ שְׁהוּת בַּיּוֹם, אֲבָל הָיְתָה לוֹ שְׁהוּת בַּיּוֹם – מִטַּמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין!

אדתני [עד שהתנא שונה] בברייתא להבחין בין הבשר הלן לפני זריקה (שאינו מיטמא טומאת אוכלין) לבין לן לאחר זריקה שהריהו מטמא טומאת אוכלין — ליפלוג בדידה [שיחלק בה עצמה, כשלן הבשר קודם זריקה], ויאמר כך: במה דברים אמורים שכאשר לן הבשר לפני הזריקה אינו מיטמא טומאת אוכלין? כשלא היתה לו שהות ביום לזרוק את הדם, אבל אם היתה לו שהות ביום — הריהו מטמא טומאת אוכלין!

הָכִי נַמִי קָאָמַר: לָן קוֹדֶם שֶׁיֵּרָאֶה לִזְרִיקָה – אֵינוֹ מִטַּמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין, לְאַחַר שֶׁיֵּרָאֶה לִזְרִיקָה – מִטַּמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין.

ומשיבים: הכי נמי קאמר [כך גם כן אמר], כלומר, זו משמעות דבריו בברייתא, שאם לן הבשר קודם שיראה (שהיה דמו ראוי) לזריקה — אינו מטמא טומאת אוכלין, ואם לן לאחר שיראה (שנעשה הדם ראוי) לזריקה — מטמא טומאת אוכלין.

וְהָא פִּיגֵּל בֵּין בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים בֵּין בְּקָדָשִׁים קַלִּים מִצְוָה לְמִיזְרְקֵיהּ,

ומקשים עוד: האם אמר ר׳ שמעון שכל העומד להיפדות נחשב כבר כפדוי, ולכך הריהו כמי שהיה לו שעת הכושר (אף שלא נפדה בפועל): והא [והרי] שנינו עוד בברייתא שאם פיגל, בין בקדשי קדשים ובין בקדשים קלים — אין הם מיטמאים בטומאת אוכלין, שכן לא היתה להם שעת הכושר, ואולם כיון שקודם שהתפגלו היתה מצוה למיזרקיה [לזורקו], את דמם,