מִיבָּעֲיָא לִי, מַאי? גַּבְרָא לִשְׁנֵי פָרִים קָא מְכַוֵּין, וְעַד דְּמִמְלִי לְהוּ לָא קָרְבִי, אוֹ דִּלְמָא לִשְׁנֵי אֵילִים וְכֶבֶשׂ אֶחָד קָמְכַוֵּוין, תְּרֵי מֵחַד מִינָא וְחַד מֵחַד מִינָא אָמְרִינַן אוֹ לָא, מַאי? תֵּיקוּ.

מיבעיא [נשאלה] לי השאלה מאי [מה] דינם? וצדדי הבעיה: האם גברא [האדם] הנודר אחד עשר לוגים יין — ל כשיעורם של נסכי שני פרים (שהם שנים עשר לוג) קא מכוין [הוא מתכוין], ו לכך עד (כל עוד שלא) דממלי להו [שישלים אותם] אחד עשר לוגים, שיוסיף עליהם לוג נוסף — לא קרבי [לא קרבים], או דלמא [שמא] ל שיעור נסכיהם של שני אילים (שמונה לוגים) וכבש אחד (שלושה לוגים) קמכווין [הוא מתכוין], אחד עשר לוגים, ויכול הוא להקריבם כמות שהם. ויסוד השאלה הוא: לשיעור המבוסס על תרי מחד מינא [שני נסכים ממין אחד, כנסכי שני אילים] וחד מחד מינא [ונסך אחד ממין אחד אחר, כנסכי כבש] אמרינן [א ומרים אנו] שהתכוון. או לא התכוון אלא לבאים ממין אחד, וכגון לשני פרים. מאי [מה] הפתרון לבעיה זו? ומסכמים כי בעיה זו לא נפתרה, ותיקו [תעמוד] במקומה.

מתני׳ מִתְנַדְּבִין יַיִן וְאֵין מִתְנַדְּבִין שֶׁמֶן, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: מִתְנַדְּבִין שֶׁמֶן.

מתנדבין יין לנסכים לעצמם, ובלא נדבת סולת ושמן, ומנסכים יין זה לעצמו על המזבח, ויורד לשיתין. ואין מתנדבין שמן לעצמו. אלו דברי ר׳ עקיבא. ור׳ טרפון חולק ואומר כי מתנדבין גם שמן לעצמו.

אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: מַה מָּצִינוּ בַּיַּיִן שֶׁהוּא בָּא חוֹבָה וּבָא נְדָבָה, אַף שֶׁמֶן שֶׁהוּא בָּא חוֹבָה בָּא נְדָבָה. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: לֹא, אִם אָמַרְתָּ בַּיַּיִן שֶׁכֵּן קָרֵב עִם חוֹבָתוֹ בִּפְנֵי עַצְמוֹ, תֹּאמַר בַּשֶּׁמֶן שֶׁאֵינוֹ קָרֵב עִם חוֹבָתוֹ בִּפְנֵי עַצְמוֹ?

ואמר ר׳ טרפון בהסבר שיטתו: מה מצינו (מצאנו) ביין למנחה שהוא בא בחובה (במנחת נסכים) ו הוא בא גם כמנחת נדבה לעצמה, ואינו נלווה לקרבנות, אף שמן, שמצאנו בו שהוא בא בחובה (במנחת נסכים), הריהו בא גם כמנחת נדבה לעצמה. אמר לו ר׳ עקיבא לר׳ טרפון: לא, אין יסוד להשוואה שהרי אם אמרת ביין שהוא קרב כמנחת נדבה, לעצמו — טעם יש בדבר: שכן אף כאשר היין קרב עם חובתו (במנחת נסכים), הריהו קרב בפני עצמו, שאינו מעורב במנחה, אלא מתנסך על גבי המזבח לעצמו. האם תאמר כן בשמן, שאינו קרב עם חובתו בפני עצמו אלא מעורב בה?

אֵין שְׁנַיִם מִתְנַדְּבִין עִשָּׂרוֹן אֶחָד, אֲבָל מִתְנַדְּבִין עוֹלָה וּשְׁלָמִים, וְעוֹף אֲפִילּוּ פְּרִידָה אַחַת.

ועוד בדין נדבת סולת למנחה: אין שנים מצטרפים זה לזה כשותפים במנחה שיהיו שניהם מתנדבין עשרון אחד, אבל מצטרפים שנים לשותפות והם מתנדבין עולה ו כן שלמים, ו כן בקרבן עוף — מצטרפים שנים לשותפות אפילו בפרידה (יחידה, תור או גוזל) אחת.

גמ׳ אָמַר רָבָא, מִדִּבְרֵי שְׁנֵיהֶם נִלְמוֹד: מִתְנַדֵּב אָדָם מִנְחַת נְסָכִים בְּכָל יוֹם.

שנינו במשנתנו מחלוקתם של ר׳ עקיבא ור׳ טרפון בדין נדבת שמן לעצמו, ובענין זה אמר רבא: מדברי שניהם שלא נחלקו אלא לענין שמן, ואולם מוסכם על שניהם כי מתנדב אדם שמן וסולת למנחת נסכים, נלמוד כי מתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום.

פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: מִנְחַת נְדָבָה גַּלֵּי בָּהּ רַחֲמָנָא, הָנֵי חֲמִשָּׁה מְנָחוֹת – אִין, טְפֵי – לָא, קָא מַשְׁמַע לָן: הָנֵי מִילֵּי – בִּסְתָמָא, אֲבָל הֵיכָא דְּפָרֵישׁ – פָּרֵישׁ.

ותוהים: פשיטא [פשוט] שכך הוא, ומה בא רבא להשמיענו! ומשיבים: נצרך רבא להשמיענו כן, שהרי מהו דתימא [שתאמר]: מנחת נדבה גלי [גילתה] בה רחמנא [התורה] כי יש בה חמישה סוגים (מנחת סולת, מנחת מחבת, מנחת מרחשת, מאפה תנור, רקיקים), והיה איפוא מקום לומר כי הני [אלה] חמשה המנחות — אין [כן] מקריבים, ואולם טפי [יותר] מאלה שיביא מנחת נסכים לעצמה — לא. לכך קא משמע לן [הוא רבא משמיע לנו] כי הני מילי [דברים אלה] שאין אלא חמש מנחות נדבה — אמורים במביא מנחה בסתמא [בסתם], שלא פירש שהריהי למנחת נסכים. אבל היכא דפריש [היכן שפירש] ואמר כי השמן והסולת שהוא נודר הריהם נסכים — הרי פריש [פירש], וחל נדרו.

״אֵין שְׁנַיִם מִתְנַדְּבִין״. מַאי טַעֲמָא? אִילֵימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״תַּקְרִיב״ – עוֹלָה נַמִי הָא כְּתִיב ״יַקְרִיב״!

שנינו עוד במשנתנו כי אין שנים מתנדבין עשרון אחד. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר, מה מקורה של הלכה זו? אילימא [אם תאמר] שטעם הדבר משום דכתיב [שנאמר] במנחה ״ונפש כי תקריב מנחה״ (ויקרא ב, א) שהוא לשון יחיד — בקרבן עולה נמי הא כתיב [גם כן הרי נאמר] בלשון יחיד, ״אדם כי יקריב מכם קרבן..." (שם א, ב), והרי שותפים מתנדבים עולה, כמבואר במשנתנו!

אֶלָּא עוֹלָה מַאי טַעֲמָא? דִּכְתִיב ״לְעֹלֹתֵיכֶם״ – מִנְחָה נַמִי הָא כְּתִיב ״לְמִנְחֹתֵיכֶם״! אֶלָּא מִשּׁוּם דִּכְתִיב בָּהּ ״נֶפֶשׁ״.

אלא עולה מאי טעמא [מה טעם] באה אף בשותפות, למרות שנאמר בה לשון יחיד? משום דכתיב [שנאמר] בה, בלשון רבים ״אלה תעשו... לעלתיכם ולמנחותיכם ולנסכיכם ולשלמיכם״ (במדבר כט, לט). ואולם אם משום כך, במנחה נמי הא כתיב [גם כן הרי נאמר] לשון רבים ״ו למנחתיכם״! אלא טעם הדבר שאין מביאים מנחה בשותפות — משום דכתיב [שנאמר] בה במנחה הלשון ״נפש״ (״ונפש כי תקריב מנחה״), לומר שאינה באה אלא על ידי היחיד, ולא בשנים.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי, רַבִּי אוֹמֵר: ״אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל נִדְרֵיהֶם וּלְכָל נִדְבוֹתָם אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה׳״ – הַכֹּל בָּאִין בְּשׁוּתָּפוּת, לֹא סִילֵּק הַכָּתוּב אֶלָּא מִנְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״נֶפֶשׁ״.

ומוסיפים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], רבי אומר על הכתוב "... אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה׳ לעולה״ (שם כב, יח): מלשון רבים שאחז בה הכתוב בקרבנות, למדנו כי הכל, כל הקרבנות, באין אף בשותפות, ולא סילק הכתוב מכלל הקרבנות הבאים בשותפות אלא את ה מנחה בלבד, שאין המנחה באה בשותפות, משום שנאמר בה ״נפש״.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִפְּנֵי מָה נִשְׁתַּנֵּית מִנְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ ״נֶפֶשׁ״? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִי דַּרְכּוֹ לְהָבִיא מִנְחָה? עָנִי, מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִילּוּ הִקְרִיב נַפְשׁוֹ לְפָנַי.

ועוד בדרשת המלה ״נפש״ האמורה דווקא במנחה, אמר ר׳ יצחק: מפני מה נשתנית מנחה משאר הקרבנות, שנאמר בה ״נפש״? אמר הקדוש ברוך הוא: מי דרכו להביא מנחה כנדבה? עני. מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַה נִּשְׁתַּנֵּית מִנְחָה שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ חֲמִשָּׁה מִינֵי טִיגּוּן הַלָּלוּ? מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁעָשָׂה לוֹ אוֹהֲבוֹ סְעוּדָה, וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁהוּא עָנִי, אָמַר לוֹ: עֲשֵׂה לִי מִן חֲמִשָּׁה מִינֵי טִיגּוּן, כְּדֵי שֶׁאֵהָנֶה מִמְּךָ. הדרן עלך המנחות והנסכים

ועוד אמר ר׳ יצחק בטעם ייחודה של המנחה משאר קרבנות: מפני מה נשתנית מנחה, שנאמר בה חמשה מיני טיגון הללו (שיש בה אופני שימוש שונים בשמן, בחמשת מיניה של המנחה)? משל למלך בשר ודם שעשה לו אוהבו סעודה, ויודע בו המלך באותו אוהב שהוא עני. אמר לו המלך: עשה לי מן חמשה מיני טיגון, כדי שאהנה ממך ותתקבל לפני, אף על פי שאתה נותן רק סעודה קטנה.

מתני׳ ״הֲרֵי עָלַי עִשָּׂרוֹן״ – יָבִיא אֶחָד. ״עֶשְׂרוֹנוֹת״ – יָבִיא שְׁנַיִם. ״פֵּירַשְׁתִּי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּירַשְׁתִּי״ – יָבִיא שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן.

״הֲרֵי עָלַי מִנְחָה״ – יָבִיא אֵיזוֹ שֶׁיִּרְצֶה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יָבִיא מִנְחַת הַסּוֹלֶת, שֶׁהִיא מְיוּחֶדֶת שֶׁבַּמְּנָחוֹת.

הנודר ״הרי עלי להביא עשרון סולת למנחה״ — יביא למנחה עשרון סולת אחד. אמר ״הרי עלי להביא מנחה של עשרונות״ — יביא מנחה של שנים עשרונים סולת, שמיעוט לשון רבים הוא שניים. אמר ״בשעה שנדרתי פירשתי (אמרתי במדוייק) מספר עשרונים שאני נודר למנחה, ואולם עתה נשכח ממני, ואיני יודע מה פירשתי״ — יביא מנחה שיש בה ששים עשרון, שהרי אין מנחה באה ביותר מששים עשרונים. ואף אם נדר מנחה בת עשרון אחד — יהא עשרון אחד לחובתו, והשאר לנדבה.

״מִנְחָה״ אוֹ ״מִין הַמִּנְחָה״ – יָבִיא אַחַת. ״מְנָחוֹת״ אוֹ ״מִין מְנָחוֹת״ – יָבִיא שְׁתַּיִם. ״פֵּירַשְׁתִּי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה מֵהֶן פֵּירַשְׁתִּי״ – יָבִיא חֲמִשְׁתָּן.

אמר ״הרי עלי להביא מנחה״, ולא פירש איזו מנחה — יביא איזו מנחה שירצה מחמש המנחות שבתורה (מנחת סולת, מנחת מחבת, מנחת מרחשת, מנחת מאפה חלות, ומנחת מאפה רקיקים). ר׳ יהודה אומר: יביא מנחת הסולת, שהיא המנחה ה מיוחדת שב כל המנחות.

״פֵּירַשְׁתִּי מִנְחָה שֶׁל עֶשְׂרוֹנִים, וְאֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה פֵּירַשְׁתִּי״ – יָבִיא שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן. רַבִּי אוֹמֵר: יָבִיא מְנָחוֹת שֶׁל עֶשְׂרוֹנוֹת מֵאֶחָד וְעַד שִׁשִּׁים.

אמר ״הרי עלי להביא מנחה״ או שאמר ״הרי עלי להביא מין המנחה״ — יביא אחת. אמר ״הרי עלי להביא מנחות״, או שאמר: ״הרי עלי להביא מין מנחות״ — יביא שתים מנחות. אמר ״בשעה שנדרתי פירשתי אלו ממיני המנחות נדרתי להביא, ונשכח ממני, ואיני יודע איזה מהן פירשתי״ — יביא את כל חמשתן (חמשת מיני המנחות).

גמ׳ פְּשִׁיטָא! ״עֶשְׂרוֹנוֹת״ – יָבִיא שְׁתַּיִם, אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ. הָא נַמִי פְּשִׁיטָא! מִיעוּט עֶשְׂרוֹנוֹת שְׁתַּיִם אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ.

אמר ״בשעה שנדרתי פירשתי שעלי להביא מנחה של כמה עשרונים בכלי אחד, ואולם עתה נשכח ממני ואיני יודע כמה עשרונים פירשתי בנדרי״ — יביא מנחה שיש בה ששים עשרון, ויצא בה ידי נדרו. רבי אומר: לא יצא ידי נדרו עד שיביא ששים מנחות של מספר עשרונות שונים בכל מנחה ומנחה, מ מנחה שיש בה עשרון אחד, ומנחה שיש בה שני עשרונים, וכן הלאה, ועד מנחה שיש בה ששים עשרונים (ונמצא סך כל העשרונים המובאים על ידו עולה לאלף שמונה מאות ושלושים עשרונים). ותהא מנחה אחת מאלה לשם נדרו, ושאר המנחות באות לשם נדבה.

״פֵּירַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּירַשְׁתִּי – יָבִיא שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן״. מַאן תַּנָּא?

שנינו במשנתנו שהאומר בנדרו ״הרי עלי עשרון״, מביא מנחה בת עשרון אחד. ושואלים: פשיטא [פשוט] הדבר, ואין צורך לאמרו. ומשיבים: הלכה זו נצרכת רק משום המשכה באומר ״הרי עלי עשרונות״ — יביא שתים איצטריכא ליה [נצרכה לו] לשנותה. ושואלים: הא נמי פשיטא [הלכה זו גם כן הריהי פשוטה], ואין צורך לשנותה. ומשיבים: הלכה זו משום חידוש שבה, שמיעוט עשרונות שתים איצטריכא ליה [הוצרך לו] לשנותה.

אֲמַר חִזְקִיָּה: דְּלָא כְּרַבִּי, דְּאִי רַבִּי, הָאֲמַר: יָבִיא מְנָחוֹת שֶׁל עֶשְׂרוֹנוֹת מֵאֶחָד וְעַד שִׁשִּׁים.

עוד שנינו במשנתנו שמי שאמר כי בשעה שנדרתי פירשתי כמה עשרונים אביא בנדרי, ועתה שכחתי ואיני יודע מה מספר העשרונים שפירשתי״ — יביא מנחה אחת של ששים עשרון. ומבררים: מאן [מיהו] התנא שסבור כן?

וְרַבִּי יוֹחָנָן אֲמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי, בְּאוֹמֵר ״פֵּירַשְׁתִּי עֶשְׂרוֹנוֹת אֲבָל לֹא קְבַעְתִּים בִּכְלִי״, דְּמַיְיתֵי שִׁיתִּין עֶשְׂרוֹנוֹת בְּשִׁיתִּין מָאנֵי.

אמר חזקיה: שלא כ דעת רבי הנשנית בסוף משנתנו. ונימוקו: דאי [שאם] משנתנו זו היא כדעת רבי, האמר [הרי אמר] רבי שהאומר ״פרשתי שאביא מספר מסויים של עשרונים, ואיני יודע עתה כמה עשרונים אמרתי״, יביא ששים מנחות של עשרונות שונים, החל מ מנחה שיש בה עשרון אחד ועד למנחה שיש בה ששים עשרונים.

״הֲרֵי עָלַי מִנְחָה יָבִיא אֵיזֶהוּ שֶׁיִּרְצֶה״ [וכו׳]. תָּנָא: הוֹאִיל וּפָתַח בּוֹ הַכָּתוּב תְּחִלָּה.

ו אילו ר׳ יוחנן אמר: אפילו תימא [תאמר] שהלכה זו היא כשיטת רבי, ואין בכך קושי, שכן לא נחלק רבי על חכמים אלא במי שפירש בשעת נדרו שיביא מספר מסויים של עשרונות וקבעם בכלי (שאמר שיביא אותם בכלי אחד). שבאופן זה סבור רבי שהריהו מביא ששים מנחות בששים כלים. ואילו ב הלכה זו שבמשנתנו מדובר כשאומר ״פירשתי עשרונות, אבל לא קבעתים בכלי אחד״. שבמקרה זה דינו דמייתי שיתין [שמביא ששים] עשרונות בלבד, בשיתין מאני [בששים כלים], שבכל אחד מהם עשרון אחד.

אֶלָּא מֵעַתָּה, הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי עוֹלָה״ – יָבִיא בֶּן בָּקָר, הוֹאִיל וּפָתַח בּוֹ הַכָּתוּב

עוד שנינו במשנתנו שהאומר ״הרי עלי מנחה״ לדעת תנא קמא דינו שיביא איזהו מנחה ממיני המנחות שירצה, ולדעת ר׳ יהודה יביא מנחת סולת דווקא. ובהסבר שיטת ר׳ יהודה תנא [שנה] החכם בברייתא: הריהו מביא מנחת סולת, הואיל ופתח בו הכתוב תחלה בפרשת המנחות (ויקרא פרק ב).