עִמּוֹ, וְאוֹמֵר: אִם מְצוֹרָע הוּא – זֶהוּ אֲשָׁמוֹ וְזֶה לוּגּוֹ, וְאִם לָאו – אָשָׁם זֶה יְהֵא שַׁלְמֵי נְדָבָה.

עמו, ואומר בדרך תנאי: אם קרבן זה של מצורע הוא — הרי זהו אשמו וזה הוא לוגו, כדינו. ואם לאו [לא], שאין הוא מצורע — איל אשם זה יהא של שלמי נדבה, שכן דרך הקרבתם שווה.

וְאוֹתוֹ אָשָׁם טָעוּן שְׁחִיטָה בַּצָּפוֹן, וּמַתַּן בְּהוֹנוֹת וּסְמִיכָה, וּנְסָכִים וּתְנוּפַת חָזֶה וָשׁוֹק, וְנֶאֱכָל לְזִכְרֵי כְהוּנָּה לְיוֹם וְלַיְלָה.

ו כיצד נוהגים באותו אשם של ספק? הריהו טעון (צריך) שחיטה בצפון העזרה, כדין האשם, ומתן (ונתינה) מדמו על בהונות המיטהר ועל אוזנו (יעוין ויקרא יד, יד), וסמיכה, ונסכים, ותנופת (הנפת) חזה ושוק כדין שלמים, ונאכל לזכרי כהונה ל משך יום ולילה, כדין אשם (ולא לשני ימים, כדין השלמים).

וְאַף עַל גַּב דְּקָא מְפָרֵיק מָר בִּשְׁחִיטַת קָדָשִׁים.

ומעירים: ואף על גב דקא מפריק מר [ואף על פי שהיה החכם מתרץ] שאלה זו ב מסכת שחיטת קדשים (מסכת זבחים עו,ב), בסוגיה בה נידונה השאלה האם מותר לדעת ר׳ שמעון להביא קדשים לבית הפסול, במקרה של ספק.

אֵימַר דַּאֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מַיְיתֵי וּמַתְנֵי, לְכַתְּחִילָּה לְתַקּוּנֵי גַּבְרָא. אֲבָל בְּעָלְמָא דִּיעֲבַד – אִין, לְכַתְּחִילָּה – לָא.

והביאו ראיה מדברי ר׳ שמעון אלה שהרי הוא ממעט בזמן אכילתם של קדשים, שאם לא ייאכלו הקרבנות בתוך יום ולילה (כזמן אכילת אשם), שוב לא יוכל לאוכלם (שמא קרבן אשם הוא, ונותר בשר הקרבן לאחר זמן אכילתו ונפסל בכך, ודינו לשריפה): אימר [אמור] מכאן שמה שאמר ר׳ שמעון שבספק מייתי ומתני [מביא ומתנה] על קרבנו, אף לכתחילה — הרי זה רק בענין הנועד לתקוני גברא [לתיקונו של האיש], וכגון בספק מצורע, שאין לו דרך אחרת להיטהר מצרעתו, אלא אם כן יביא קרבנו. אבל בעלמא [בכלל], בסתם ספק קרבנות, הרי דיעבד — אין [כן], מותר להביא ולהתנות על הקרבן. ואולם לעשות כן אף לכתחילה — לא אמר ר׳ שמעון.

הָנֵי מִילֵּי גַּבֵּי שְׁלָמִים, דְּקָא מְמַעֵט בַּאֲכִילָתָן, דְּהָווּ לְהוּ קָדָשִׁים לְבֵית הַפְּסוּל. אֲבָל מְנָחוֹת – אֲפִילּוּ לְכַתְּחִילָּה.

ואולם הני מילי [דברים אלה, שלכתחילה אין פותרים ספיקות בדרך התנאה] אמורים דווקא גבי [אצל] שלמים, וטעם הדבר — משום דקא [שבכך הוא] ממעט ב זמן אכילתן, שצריכים הם עתה להיאכל בתוך יום ולילה בלבד (כדין אכילת אשם), ונמצא בכך דהוו להו [שנעשו להם] השלמים שלא נאכלו בתוך זמן זה קדשים המובאים לבית הפסול, לשריפה. אבל לענין ספק מנחות, שאין הוא יודע איזו מנחה פירש בנדרו — אפילו לכתחילה מותר להביא ולהתנות. ונמצא איפוא שדברי משנתנו הריהם אף כשיטת ר׳ שמעון זו, וכדברי אביי.

אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵי: רַבִּי שִׁמְעוֹן דַּאֲמַר, מֶחֱצָה חַלּוֹת וּמֶחֱצָה רְקִיקִין יָבִיא, הָא קָא מַיְיתֵי עִשָּׂרוֹן אֶחָד מִשְּׁנֵי עִשָּׂרוֹן, וְלוֹג אֶחָד מִשְּׁנֵי לוּגִּין!

למעלה שנינו שאביי מעמיד את דברי משנתנו אף כשיטת ר׳ שמעון. ובענין זה אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: כיצד ניתן להעמיד את משנתנו כשיטת ר׳ שמעון, והרי לדעת ר׳ שמעון שאמר שיכול להביא למנחת מאפה תנור מחצה חלות ומחצה רקיקין — יביא, אם כן במקרה זה שבמשנתנו צריך הוא להביא עשר חלות ועשרה רקיקים ולהתנות עליהם, שחלק מהם יעלה לחובתו, והשאר יהיה לנדבה. וכן הריהו מביא שני לוגים שמן, לוג אחד לכל מנחה. ואולם כל עשרון סולת ולוג השמן שאתו התקדשו למנחה בכלי בפני עצמו (שזה התקדש לחלות, וזה התקדש לרקיקים). ונמצא כי הא קא מייתי [הרי הוא מביא] במקום מנחה אחת הבאה מעשרון אחד, מנחה אחת הבאה משני עשרון. ו בדומה לכך, נמצא שבמקום להביא מנחה אחת הבאה מלוג אחד שמן, הריהו מביא מנחה אחת הבאה משני לוגין!

שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דַּאֲמַר: אִם הֵבִיא עִשָּׂרוֹן אֶחָד מִשְּׁנֵי עֶשְׂרוֹנוֹת וְלוֹג אֶחָד מִשְּׁנֵי לוּגִּין – יָצָא.

ענה לו אביי לרב פפא: זו אינה שאלה, שכן כבר שמעינן ליה [שמענו אותו] את ר׳ שמעון שאמר שאם הביא במנחה כשיעור עשרון אחד סולת, אף שבא משני עשרונות, ו כמו כן אם נתן במנחה כשיעור לוג אחד של שמן, אף שבא השמן משני לוגין — יצא בכך ידי חובתו.

וּמִיקְמַץ הֵיכִי קָמַץ? דְּמַתְנֵי וַאֲמַר: אִי חַלּוֹת לְחוּדַיְיהוּ וּרְקִיקִין לְחוּדַיְיהוּ אֲמַרִי, דְּקָא קָמֵיצְנָא מֵחַלּוֹת – לֶיהֱוֵי אַחַלּוֹת, דְּקָא קָמֵיצְנָא מֵרְקִיקִין – לֶיהֱוֵי אַרְקִיקִין. אִי מֶחֱצָה רְקִיקִין וּמֶחֱצָה חַלּוֹת אֲמַרִי, דְּקָא קָמֵיצְנָא מֵחַלּוֹת – לֶיהֱוֵי אַמֶּחֱצָה חַלּוֹת וּמֶחֱצָה רְקִיקִין, וּדְקָא קָמֵיצְנָא מֵרְקִיקִין – לֶיהֱווּ אַמֶּחֱצָה רְקִיקִין וּמֶחֱצָה חַלּוֹת.

ושבים ושואלים: ו לדעת אביי מיקמץ היכי קמץ [לקמוץ איך הוא קומץ] מנחה זו שמצורפות בה שתי מנחות לאחת, מהו לשון תנאו (לשיטת ר׳ שמעון)? ומשיבים: דמתני ואמר [שמתנה ואומר] כך: אי [אם] מאפה תנור של חלות לחודייהו [בלבד] פירשתי בנדרי, ו כן אם מאפה תנור של רקיקין לחודייהו [בלבד] הוא זה שאמרי [אמרתי] בנדרי, הרי זה דקא קמיצנא [שאני קומץ] מחלות — ליהוי [שיהיה] קומצם של החלות, וזה דקא קמיצנא [שאני קומץ] מרקיקין — ליהוי [שיהיה] קומצם של הרקיקין. ואי [אם] מחצה רקיקין ומחצה חלות אמרי [אמרתי] בנדרי, הרי זה דקא קמיצנא [שאני קומץ] מ החלות — ליהוי [שיהיה] על מחצה חלות ומחצה רקיקין, ודקא קמיצנא [וזה שאני קומץ] מרקיקין — ליהוו [שיהיה] גם הוא על מחצה רקיקין ומחצה חלות.

וְהָא בָּעֵי מִיקְמַץ חַד קוֹמֶץ מֵחַלּוֹת

ושואלים על הצעה זו: והא [והרי] על המנחה שיש בה מן החלות ומן הרקיקים, אינו יכול לקמוץ מחלות בלבד אלא בעי מיקמץ [צריך לקמוץ] חד קומץ [קומץ אחד] מחלות