וְדִלְמָא כּוּלָּהּ חוֹבָה הִיא, וְכָל שֶׁהוּא מִמֶּנּוּ לָאִישִּׁים – הֲרֵי הוּא בְּ״בַל תַּקְטִירוּ״!

ושואלים על הסברו זה של רב אשי: והא איפלגו [והרי כבר נחלקו] חכמים ורבי בה בשאלה זו חדא זמנא [פעם אחת], דתנן [שכן שנינו במשנה בפרקנו]: הנודר לקרבן שור קטן והביא שור גדול — יצא ידי חובתו. רבי אומר: לא יצא ידי חובתו. ומה טעם יחלקו אף במשנתנו בעקרון זה?

אֲמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי: דְּמַסֵּיק לְהוּ לְשׁוּם עֵצִים, וּכְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לְרֵיחַ נִיחוֹחַ אִי אַתָּה מַעֲלֶה, אֲבָל אַתָּה מַעֲלֶה לְשׁוּם עֵצִים.

ומשיבים: אף על פי כן צריכא [צריך] שייאמרו הדברים בשני המקרים. שכן, דאי איתמר בהא [שאם היתה מחלוקתם נאמרת רק בזו, במשנתנו] — הייתי אומר כי דווקא בהא [בהלכה זו] בנודר להביא קרבן קטן והביא גדול קא אמרי רבנן [הוא שאמרו חכמים] שיצא ידי חובתו, ומשום דאידי ואידי [שגם בזו, המנחה הקטנה, וגם בזו, המנחה הגדולה] קומץ אחד הוא שנקמץ, ודרך עבודתם איפוא שווה. אבל התם [שם]. בנודר שור קטן והביא שור גדול, דקא נפישי [שהם רבים, גדולים יותר] האימורין (חלק הקרבן הקרב על המזבח) של השור הגדול מאלה של השור הקטן, אימא מודו ליה [אמור שמודים חכמים לו] לרבי שהמביא שור גדול במקום שור קטן שנדר, לא יצא בכך ידי חובתו. ולכך נצרך לשנות גם את ההלכה ההיא.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִׁי: וְדִלְמָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא מוּתָּר לְעָרֵב חוֹבָה בִּנְדָבָה, וְהָכָא בִּדְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר קָא מִיפַּלְגִי. דְּרַבָּנַן – אִית לְהוּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְרַבִּי – לֵית לֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר!

ו מן הצד האחר, אי איתמר [ואם היתה מחלוקתם של חכמים ורבי נאמרת] רק בההיא [באותה] משנה בענין שור קטן ושור גדול — הייתי אומר כי דווקא ב הלכה ההיא, בענין הקרבנות קאמר [אומר] רבי שלא יצא ידי חובתו, ומשום הטעם שמרובים הם אימוריו של השור הגדול מזה של השור הקטן. אבל בהא [במקרה זה שבמשנתנו] במנחה המסופקת, ששוים הם הקומץ המורם ממנחה גדולה לזה המורם ממנחה קטנה, אימא מודי להו לרבנן [אמור שרבי מודה להם לחכמים], ואף לדעתו יצא בכך ידי חובתו. על כן צריכא [צריכה] מחלוקת זו להיאמר בשני המקומות הללו.

אֲמַר לֵיהּ: אִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ לְרַבִּי מוּתָּר לְעָרֵב חוֹבָה בִּנְדָבָה וּדְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לֵית לֵיהּ – אֶפְשָׁר דְּמַיְיתֵי שִׁיתִּין בְּחַד מָנָא, וְחַד בְּחַד מָנָא, וּמַגַּע לְהוּ, וְקָמֵיץ.

ונותנים סימן להלכות שבמשניות שתבואנה להלן: עצים. זהב. יין. עולה. תודה. שור.

רָבָא אֲמַר: דְּכוּלֵּי עָלְמָא מוּתָּר לְעָרֵב חוֹבָה בִּנְדָבָה, וּדְכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְהָכָא בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב וְרַבָּנַן קָא מִיפַּלְגִי.

הנודר ״הרי עלי להביא למקדש עצים״, ולא פירש כמה עצים — לא יפחות משני גזירין (חתיכות עץ), כגזירי העץ שאותם עורכים על המזבח. האומר ״הרי עלי להביא לבונה״ — לא יפחות מקומץ.

דִּתְנַן: אֲפִילּוּ מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן – נוֹתֵן לָהּ שִׁשִּׁים לוֹג. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אֲפִילּוּ מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן – אֵין לָהּ אֶלָּא לוּגָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״לְמִנְחָה וְלֹג שָׁמֶן״.

ואומרים בעניינו של הקומץ, כי חמשה קמצים הם: האומר ״הרי עלי לבונה״ — לא יפחות מקומץ, כאמור; המנדב להביא מנחה — יביא עמה אף קומץ לבונה; המעלה (המקטיר) את הקומץ בחוץ לעזרה — חייב כרת, אם עשה כן במזיד; שני בזיכין של לבונה הבאים עם לחם הפנים הריהם טעונין שני קמצים של לבונה, בכל אחד קומץ.

רַבָּנַן סָבְרִי [כְּרַבָּנַן], דְּאָמְרִי: שִׁשִּׁים לוֹג, וְכָל חַד וְחַד עִשָּׂרוֹן – לוּגָּהּ קָא שָׁקֵיל.

ועוד בדיני לשונות נדבה שאינם מפורשים, הנודר ואומר ״הרי עלי להביא זהב לבדק הבית״ ולא פירש כמה זהב — לא יפחות מדינר זהב. האומר ״הרי עלי להביא לבדק הבית כסף״ — לא יפחות מדינר כסף. אמר ״הרי עלי להביא לבדק הבית נחשת״ — יביא נחושת ששוויה לא יפחות ממעה כסף. ואם אמר ״פירשתי בשעה שנדרתי כמה זהב (וכיוצא בזה, כסף או נחושת) עלי להביא, ושכחתי מה אמרתי, ו עתה איני יודע מה פירשתי בנדרי״ — יהא מביא זהב עוד ועוד, עד שיאמר ״הסכום הזה גדול מדי, שלא לכך נתכוונתי, אלא לפחות מזה״.

וְרַבִּי סָבַר כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, דַּאֲמַר: אֵין לָהּ אֶלָּא לוּגָּהּ, וְלָא יָדְעִינַן אִי חֲדָא מִנְחָה הִיא – דְּסָגֵי לָהּ בְּחַד לוֹג, אִי שְׁתֵּי מְנָחוֹת נִינְהוּ – דְּבָעֵינַן שְׁנֵי לוּגִּין.

שנינו במשנתנו את דינו של הנודר עצים, ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: נאמר בפרשת המנחות ״ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה׳..." (ויקרא ב, א), והמלה ״קרבן״ לכאורה מיותרת. אלא הריהו מלמד שמתנדבין גם עצים להקריב על המזבח, כדרך שמתנדבים מנחה. וכמה (מה שיעורה של נדבת עצים)? שני גזירין. ו ראיה לדבר שאף העצים באים כקרבן, שכן הוא אומר בסדרי המקדש שהתקינו בימי נחמיה ״והגורלות הפלנו על קרבן העצים הכהנים והלוים והעם להביא לבית אלהינו לבית אבותינו לעתים מזומנים שנה בשנה לבער על מזבח ה׳ אלהינו ככתוב בתורה״ (נחמיה י, לה). רבי אומר: עצים אלה קרבן הם, כקרבן מנחה, ולכן הריהם טעונין מלח וטעונין הגשה אל קרן המזבח, כקרבן המנחה.

רַב אַשִׁי אֲמַר: בְּקָטָן וְהֵבִיא גָּדוֹל קָמִיפַּלְגִי. רַבָּנַן סָבְרִי: קָטָן וְהֵבִיא גָּדוֹל – יָצָא, וְרַבִּי סָבַר: לֹא יָצָא.

אמר רבא: ולדברי רבי הללו, יש להוסיף עוד שהעצים טעונין קמיצה, כדינה של המנחה. שצריך ליטול חלק מהם, ולפוררם לחלקים קטנים, כדי קמיצה בכף היד. הוסיף ואמר רב פפא: לדברי רבי הללו, עצים שהוקדשו לקרבן, כיון שמעתה הם קרבן הקרב על המזבח, צריכין הם עצים אחרים של הקדש, שיבערום, כדרך כל קרבן הנשרף על גבי המזבח.

וְהָא אִיפְלְגוּ בָּהּ חֲדָא זִמְנָא, דִּתְנַן: קָטָן וְהֵבִיא גָּדוֹל – יָצָא, רַבִּי אוֹמֵר: לֹא יָצָא!

שנינו במשנתנו שהנודר לבונה לא יפחות מן הקומץ. ושואלים: מנלן [מנין לנו] דבר זה? ומשיבים: דכתיב [שכן נאמר] בדין המנחה ״והרים ממנו בקמצו מסלת המנחה ומשמנה ואת כל הלבנה אשר על המנחה והקטיר המזבח ריח ניחוח אזכרתה לה׳ " (ויקרא ו, ח) — מקיש (משווה) הכתוב את הלבונה (״ואת כל הלבונה אשר על המנחה״) ל חלק המנחה בו מתקיימת מצות הרמה של המנחה (״והרים ממנו בקומצו מסולת המנחה ומשמנה״), לומר: מה שיעור הרמה של מנחה — הריהו קומץ, כמפורש בכתוב, אף שיעור הלבונה נמי [גם כן] הריהו קומץ.

צְרִיכָא, דְּאִי אִיתְמַר בְּהָא – בְּהָא קָא אָמְרִי רַבָּנַן, מִשּׁוּם דְּאִידִי וְאִידִי קוֹמֶץ הוּא, אֲבָל הָתָם דְּקָא נְפִישִׁי אֵימוּרִין – אֵימָא מוֹדוּ לֵיהּ לְרַבִּי.

ועוד בדיני נדבת לבונה, תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אמר ״הרי עלי למזבח״ ולא פירש מה נודר — יביא לבונה, שאין לך דבר שקרב לגבי מזבח בשלימות אלא לבונה. אמר ״בשעה שנדרתי פירשתי מה אני רוצה להביא למזבח, ושכחתי לאחר מכן, ו עתה איני יודע מה פירשתי״ — יביא מכל דבר שקרב למזבח.

וְאִי אִיתְמַר בְּהַהִיא – בְּהַהִיא קָאָמַר רַבִּי, אֲבָל בְּהָא אֵימָא מוֹדֵי לְהוּ לְרַבָּנַן, צְרִיכָא.

ושואלים: ותו ליכא [ועוד דברים הקרבים כולם על המזבח אין]? והא איכא [והרי יש] קרבן עולה שקרב הוא כולו על המזבח! ומשיבים: אין כל קרבן העולה קרב על המזבח, שהרי איכא [יש] את עורה של הבהמה, שאינו קרב על המזבח, אלא ניתן לכהנים.

סִימָן: עֵצִים. זָהָב. יַיִן. עוֹלָה. תּוֹדָה. שׁוֹר.

ושואלים שוב: והא איכא [והרי יש] את עולת העוף הנשרפת כולה על המזבח, ואף עורה בכלל! ומשיבים: אף עולת העוף אינה קריבה כולה על המזבח, שהרי איכא [יש]

מתני׳ ״הֲרֵי עָלַי עֵצִים״ – לֹא יִפְחוֹת מִשְּׁנֵי גְּזִירִין. ״לְבוֹנָה״ – לֹא יִפְחוֹת מִקּוֹמֶץ.

ו הרי יש מקום לחשש דלמא [שמא] נדר להביא מנחה של ששים עשרונים, ואז המנחה כולה חובה היא (החייבת היא בקמיצת קומץ אחד ושאר כל המנחה היא ״שיריים״, ו כלל הוא שכל דבר קודש שהוא חלק ממנו ניתן לאישים (מוקרב על המזבח) הרי הוא (שאר הקרבן) ב כלל האיסור ״בל תקטירו״ ("...כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה׳ ".

חֲמִשָּׁה קְמָצִים הֵם: הָאוֹמֵר ״עָלַי לְבוֹנָה״ – לֹא יִפְחוֹת מִקּוֹמֶץ, הַמְנַדֵּב מִנְחָה – יָבִיא עִמָּהּ קוֹמֶץ לְבוֹנָה, הַמַּעֲלֶה אֶת הַקּוֹמֶץ בַּחוּץ – חַיָּיב, שְׁנֵי בָּזִיכִין טְעוּנִין שְׁנֵי קְמָצִים.

ויקרא ב, יא — שאין להקריב על המזבח דברים שאינם ראוים לקרבן). ואם כן כיצד מקטירים את הקומץ השני (של מנחת הנדבה), לאחר שכבר הוקטר הקומץ הראשון (של מנחת החובה)! אמר ר׳ יהודה בריה [בנו] של ר׳ שמעון בן פזי: בתחילה אכן מקטירים את הקומץ של מנחת החובה, ובאשר להקטרת הקומץ השני — יש לומר דמסיק להו [שמעלה אותם על המזבח], לא לשם הקטרת קומץ, אלא לשום [לשם] עצים הנשרפים במערכה. וכ שיטת ר׳ אליעזר. דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר׳ אליעזר אומר: יש דברים שלריח ניחוח (כקרבן העולה על המזבח) אי (אין) אתה מעלה, אבל אתה מעלה אותם על המזבח לשום [לשם] עצים.

״הֲרֵי עָלַי זָהָב״ – לֹא יִפְחוֹת מִדִּינַר זָהָב. ״כֶּסֶף״ – לֹא יִפְחוֹת מִדִּינַר כֶּסֶף. ״נְחֹשֶׁת״ – לֹא יִפְחוֹת מִמָּעָה כֶּסֶף. ״פֵּירַשְׁתִּי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּירַשְׁתִּי״ – יְהֵא מֵבִיא, עַד שֶׁיֹּאמַר ״לֹא לְכָךְ נִתְכַּוַּונְתִּי״.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: ודלמא [ושמא] נאמר כי דכולי עלמא [לדעת הכל, ואף לדעת חכמים] אסור להכניס חולין לעזרה, וכמו כן לדעת הכל, ואף לדעת רבי, מותר לערב חובה בנדבה, ו אולם הכא [כאן] ב דברי ר׳ אליעזר קא מיפלגי [הם חלוקים], ובאופן זה: דרבנן [שחכמים] הסבורים שמביא ששים עשרונים בכלי אחד — אית להו [יש להם, מקבלים] את שיטת ר׳ אליעזר שמותר להעלות למזבח, לשם עצים, את האסור בהקטרה, ולכן יש תקנה למנחה המסופקת, שיכול הוא לקמוץ שני קמצים, האחד לשם חלק מנחת החובה שבששים העשרונים, והאחר לשם מנחת נדבה שבתוך ששים העשרונים, ויקטיר את קומץ מנחת החובה לשם חובתו, ואת קומץ מנחת הנדבה לשם עצים. ו אילו רבי הסבור שיש להביא ששים מנחות מעשרון אחד ועד ששים עשרונים — לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את שיטת ר׳ אליעזר?!

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״קָרְבָּן״ – מְלַמֵּד שֶׁמִּתְנַדְּבִין עֵצִים. וְכַמָּה? שְׁנֵי גְּזִירִין, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים״. רַבִּי אוֹמֵר: עֵצִים קָרְבָּן הֵם, טְעוּנִין מֶלַח וּטְעוּנִין הַגָּשָׁה.

אמר ליה [לו] רב אשי: אין לומר כן, שהרי אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך לומר] של דעת רבי מותר לערב חובה בנדבה, ולכך היה מקום אף לשיטת רבי להביא ששים עשרונים בלבד (ולהתנות עליהם שהחלק שנדר יהיה לחובה והשאר יהיה לנדבה, וכחכמים), ו הטעם שלדעת רבי אין לעשות כן הוא מפני שרבי את שיטת ר׳ אליעזר לית ליה [אין לו, אינו מקבל], משום כך לא היה צריך רבי להצריך את הנודר להביא ששים מנחות שונות, שכן אפשר לו דמייתי שיתין [שיביא ששים] עשרונים בחד מנא [בכלי אחד] וכחכמים, ו יביא עוד עשרון חד [אחד] של מנחה לנדבה בחד מנא [בכלי אחד], ומגע להו [ומגיע אותם, גורם להם שיגעו זה בזה], והריהם נחשבים כדבר אחד, ו מעתה קמיץ [קומץ] מאותו עשרון על חלק מששים העשרונים שהם לנדבה, ומתוך ששים העשרונים הריהו קומץ על אותו חלק שהוא לחובתו! אלא על כרחך אין להסביר את מחלוקת חכמים ורבי כר׳ אליעזר.

אָמַר רָבָא: וּלְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים טְעוּנִין קְמִיצָה. אָמַר רַב פַּפָּא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים צְרִיכִין עֵצִים.

ועוד הסבר במחלוקתם של חכמים ורבי, רבא אמר: דכולי עלמא [לדעת הכל], ואף לדעת רבי מותר לערב חובה בנדבה, ו כמו כן דכולי עלמא אית להו [לדעת הכל, ואף לדעת רבי יש להם, מקבלים] את שיטת ר׳ אליעזר האומרת שמותר להעלות למזבח, לשם עצים, את האסור בהקטרה. ו אולם הכא [כאן], בדין המנחה המסופקת, בפלוגתא [במחלוקת] של ר׳ אליעזר בן יעקב ורבנן קא מיפלגי [וחכמים הם חלוקים], דתנן [שכן שנינו במשנה] (לעיל מנחות פח,א):

״לְבוֹנָה לֹא יִפְחוֹת מִן הַקּוֹמֶץ״. מְנָלַן? דִּכְתִיב ״וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה״, מַקִּישׁ לְבוֹנָה לַהֲרָמָה דְּמִנְחָה, מָה הֲרָמָה דְּמִנְחָה – קוֹמֶץ, אַף לְבוֹנָה – נַמִי קוֹמֶץ.

אפילו מנחה של ששים עשרון סולת — נותן לה ששים לוג שמן. ר׳ אליעזר בן יעקב אומר: אפילו מנחה של ששים עשרון סולת — אין לה אלא לוגה, הלוג שלה, לוג אחד בלבד. ש כן נ אמר בפרשת המצורע ״למנחה ולג שמן״ (ויקרא יד, כא)

תָּנוּ רַבָּנַן: ״הֲרֵי עָלַי לַמִּזְבֵּחַ״ – יָבִיא לְבוֹנָה, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁקָּרֵב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ אֶלָּא לְבוֹנָה. ״פֵּירַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּירַשְׁתִּי״ – יָבִיא מִכָּל דָּבָר שֶׁקָּרֵב לַמִּזְבֵּחַ.

— להורות, שכל מנחה, בכל גודל, אינה טעונה אלא לוג אחד של שמן. וכך תוסבר מחלוקת חכמים ורבי: רבנן [חכמים] של משנתנו — סברי כרבנן [סבורים כחכמים החולקים על ר׳ אליעזר בן יעקב], דאמרי [שאומרים] שיש להביא למנחה של ששים עשרונות ששים לוג שמן. ולכך אף במנחה המסופקת, אפשר להביא ששים עשרונים בכלי אחד, וכל חד וחד [אחד ואחד] עשרון שבששים העשרונות הללו, לוגה קא שקיל [הוא מקבל לוג אחד], כדין.

וְתוּ לֵיכָּא? וְהָא אִיכָּא עוֹלָה! אִיכָּא עוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים.

ו אילו רבי — סבר [סבור] כר׳ אליעזר בן יעקב, שאמר כי אין לה (למנחה, בכל גודל) אלא לוגה בלבד. ו לכן במקרה זה של מנחה מסופקת אין אפשרות להביא ששים עשרונים במנחה אחת, שהרי לא ידעינן [אין אנו יודעים] אי חדא [אם אחת] מנחה היא זו (וכגון שנדב ששים עשרונים, וכולה מנחה של חובה) — דסגי [שדי] לה איפוא בחד [באחד] לוג שמן, אי [או] ששתי מנחות נינהו [הן], שחלק מהעשרונים של מנחת חובה, וחלק של מנחת נדבה — דבעינן [שצריכים אנו] לתת בהן שני לוגין של שמן, לוג אחד לכל מנחה.

וְהָא אִיכָּא עוֹלַת הָעוֹף! אִיכָּא

ולכך אין דרך לפתרון הספק אלא להביא ששים מנחות שונות, בששים כלים, ובכל אחת מהן ינתן לוג שמן (כשיטת ר׳ אליעזר בן יעקב). רב אשי אמר הסבר אחר למחלוקת חכמים ורבי: שב דינו של זה שהתחייב להביא קרבן קטן ו במקום זה הביא קרבן גדול קמיפלגי [הם חלוקים]. רבנן סברי [חכמים סבורים] שאם נדר להביא קרבן קטן והביא קרבן גדול — יצא בכך ידי חובתו. ולכך אף במקרה שבמשנתנו, יכול הוא להביא מנחה של ששים עשרונות, אף אם בשעתו נדר מנחה בת פחות עשרונים. ו אילו רבי סבר [סבור] כי הנודר מנחה קטנה והביא מנחה גדולה לא יצא בכך ידי חובתו, שהרי לא הביא כפי שנדר. ולכך במקרה שבמשנתנו, אינו יכול להביא מנחה בת ששים עשרונים, שמא נדר מנחה הקטנה מכך. ואינו יוצא ידי ספקו, אלא כשמביא ששים מנחות בגדלים שונים, שאחת מהן היא כשיעור המנחה שנדר, והשאר תהיינה לנדבה.