מוֹסִיף עֲלֵיהֶן תּוֹר וּבֶן יוֹנָה.

מוסיף עליהן גם תור ובן יונה הבאים לעולת העוף.

״הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה וּשְׁלָמִים״ – יָבִיא כֶּבֶשׂ. ״פֵּירַשְׁתִּי מִן בָּקָר וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּירַשְׁתִּי״ – יָבִיא פָּר וּפָרָה, עֵגֶל וְעֶגְלָה. ״מִן הַבְּהֵמָה, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּירַשְׁתִּי״ – יָבִיא פָּר וּפָרָה, עֵגֶל וְעֶגְלָה, אַיִל וּרְחֵלָה, שָׂעִיר וּשְׂעִירָה, גְּדִי וּגְדִיָּיה, טָלֶה וְטַלְיָיה.

האומר ״הרי עלי להביא קרבן תודה״ או שאומר ״הרי עלי להביא קרבן שלמים״ — יביא כבש, שמבין הבהמות הראויות לקרבנות אלה, הוא הפחות שבהן. האומר ״נדרתי להביא לקרבן תודה (או שלמים), ובשעה שנדרתי פירשתי איזה מין מן הבקר אביא בנדרי, ולאחר מכן שכחתי, ו עתה איני יודע מה פירשתי״ — יביא פר ופרה, עגל ועגלה, שהרי קרבנות התודה והשלמים באים הן מהזכר והן מהנקבה. האומר ״נדרתי להביא לקרבן תודה (או לשלמים), ובשעה שנדרתי פירשתי איזו מן הבהמה אביא בנדרי, ו עתה איני יודע מה פירשתי״ — יביא פר ופרה, עגל ועגלה, איל ורחלה, שעיר ושעירה, גדי וגדייה, טלה וטלייה. שכל אלה באים בקרבן התודה או השלמים.

״הֲרֵי עָלַי שׁוֹר״ – יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּמָנֶה. ״עֵגֶל״ – יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּחָמֵשׁ. ״אַיִל״ – יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בִּשְׁתַּיִם. ״כֶּבֶשׂ״ – יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּסֶלַע.

האומר בנדר ״הרי עלי שור״ לקרבן עולה (או שלמים) — אף שלא אמר בנדרו אלא ״שור״, יביא הוא (את השור לקרבן) ו מנחת נסכיו (הסולת, השמן, היין) ב שווי מנה (מאה דינרים). הנודר ״הרי עלי עגל לעולה או שלמים״ — יביא הוא ונסכיו בחמש סלעים (עשרים דינרים). ״הרי עלי איל לקרבן״ — יביא הוא ונסכיו בשתים סלעים (שמונה דינרים). ״הרי עלי כבש לקרבן״ — יביא הוא ונסכיו בסלע אחד (ארבעה דינרים).

״שׁוֹר בְּמָנֶה״ – יָבִיא בְּמָנֶה, חוּץ מִנְּסָכָיו. ״עֵגֶל בְּחָמֵשׁ״ – יָבִיא בְּחָמֵשׁ, חוּץ מִנְּסָכָיו. ״אַיִל בִּשְׁתַּיִם״ – יָבִיא בִּשְׁתַּיִם, חוּץ מִנְּסָכָיו. ״כֶּבֶשׂ בְּסֶלַע״ – יָבִיא בְּסֶלַע, חוּץ מִנְּסָכָיו.

האומר ״הרי עלי להביא שור במנה״ (מאה דינרים) — יביא שור ב שווי מנה, חוץ (מלבד) מנסכיו. ״הרי עלי להביא עגל בחמש סלעים״ — יביא עגל ב שווי חמש סלעים, חוץ מנסכיו. ״הרי עלי להביא איל בשתים סלעים״ — יביא איל ב שווי שתים סלעים, חוץ מנסכיו. ״הרי עלי להביא כבש בסלע אחד״ — יביא כבש ב שווי סלע אחד, חוץ מנסכיו.

״שׁוֹר בְּמָנֶה״, וְהֵבִיא שְׁנַיִם בְּמָנֶה – לֹא יָצָא, וַאֲפִילּוּ זֶה בְּמָנֶה חָסֵר דִּינָר וְזֶה בְּמָנֶה חָסֵר דִּינָר.

״הרי עלי להביא שור במנה״, והביא שנים שוורים ששניהם יחד ב שווי מנה — לא יצא ידי נדרו בכך, שנדר. ואפילו היו אלה שני שוורים גדולים, ובאופן שזה השור האחד הריהו ב שווי מנה חסר דינר (תשעים ותשעה דינרים), ו כן זה השור השני הריהו ב שווי מנה חסר דינר.

״שָׁחוֹר״ וְהֵבִיא לָבָן, ״לָבָן״ וְהֵבִיא שָׁחוֹר, ״גָּדוֹל״ וְהֵבִיא קָטָן – לֹא יָצָא. ״קָטָן״ וְהֵבִיא גָּדוֹל – יָצָא. רַבִּי אוֹמֵר: לֹא יָצָא.

אמר ״הרי עלי להביא שור שחור״ והביא שור לבן, או שאמר ״הרי עלי להביא שור לבן״ והביא שור שחור, או שאמר ״הרי עלי להביא שור גדול״ והביא שור קטן — בכל האופנים הללו לא יצא ידי נדרו, שהרי לא הביא כפי שנדר. האומר ״הרי עלי להביא שור קטן״ והביא שור גדול — יצא ידי נדרו, שכן בכלל שוויו של שור גדול יש שוויו של שור קטן. רבי אומר: לא יצא ידי נדרו, שהרי לא הביא כפי שנדר.

גמ׳ וְלָא פְּלִיגִי, מָר כִּי אַתְרֵיהּ וּמָר כִּי אַתְרֵיהּ.

שנינו במשנתנו שהנודר להביא קרבן עולה ולא פירש ממה יביא, לדעת חכמים הריהו מביא כבש, שהוא הפחות שבעולות בהמה, ואילו לדעת ר׳ אלעזר בן עזריה הריהו מביא תור או בן יונה, לעולת העוף. ומסבירים: ולא פליגי [ולא נחלקו] בעיקרה של הלכה, אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה [חכם זה אמר את דינו על פי המקובל במקומו, וחכם זה אמר את דינו על פי המקובל במקומו]. שבמקומם של חכמים לא היו קוראים ״עולה״ בסתם אלא לעולת בהמה. ואילו במקומו של ר׳ אלעזר בן עזריה, היו קוראים ״עולה״ בסתם אף לעולת העוף.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״הֲרֵי עָלַי עוֹלָה בְּסֶלַע לַמִּזְבֵּחַ״ – יָבִיא כֶּבֶשׂ. שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁקָּרֵב בְּסֶלַע לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ אֶלָּא כֶּבֶשׂ. ״שֶׁקָּרֵב בְּסֶלַע פֵּירַשְׁתִּי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּירַשְׁתִּי״ – יָבִיא מִכָּל דָּבָר שֶׁקָּרֵב בְּסֶלַע לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ.

שנינו במשנתנו שלדעת חכמים, הנודר קרבן עולה מביא כבש. ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: האומר ״הרי עלי להביא עולה ב שווי סלע למזבח״ — יביא כבש. וטעם הדבר: שאין לך דבר שקרב ב שווי סלע לגבי מזבח אלא כבש. האומר ״בשעת נדרי, דבר שקרב בסלע פירשתי, ולאחר מכן שכחתי, ו עתה איני יודע מה פירשתי״ — יביא מכל דבר שקרב בסלע לגבי מזבח. ובלבד שיהא זה דבר שלם, הקרב כפי שהוא.

״פֵּירַשְׁתִּי מִן הַבָּקָר, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּירַשְׁתִּי״ – יָבִיא פָּר וְעֵגֶל. אַמַּאי? וְלֵיתֵי פָּר מִמַּה נַּפְשָׁךְ!

שנינו במשנתנו שהאומר ״פירשתי בנדרי שאביא מן הבקר וציינתי איזו בהמה מן הבקר ואחר כך שכחתי ואיני יודע מה פירשתי״ — יביא פר ועגל. ושואלים: אמאי [מדוע] הריהו חייב גם בהבאת עגל, וליתי [ושיביא] רק פר, וממה נפשך (לכל אופן שתרצה) יועיל הדבר. שהרי אם פר נדר — הרי הביא פר, כנדרו. ואם עגל נדר — הרי עגל בכלל פר, שהקטן הריהו כלול בגדול!

הָא מַנִּי? רַבִּי הִיא, דַּאֲמַר: ״קָטָן״, וְהֵבִיא גָּדוֹל – לֹא יָצָא.

ומשיבים: הא מני [משנתנו זו כשיטת מי היא]? כשיטת רבי היא, שאמר שהנודר להביא שור קטן והביא שור גדול — לא יצא בכך ידי נדרו, אלא אם יביא פר ועגל.

אִי רַבִּי, אֵימָא סֵיפָא: ״שׁוֹר בְּמָנֶה״ וְהֵבִיא שְׁנַיִם בְּמָנֶה – לֹא יָצָא. וַאֲפִילּוּ זֶה בְּמָנֶה חָסֵר דִּינָר וְזֶה בְּמָנֶה חָסֵר דִּינָר.

ושואלים: אי [אם] משנתנו כשיטת רבי היא, אימא סיפא [אמור את מה ששנינו בסוף המשנה] שהנודר להביא שור ב שווי מנה, והביא שנים שוורים ב שווי מנה גם יחד — לא יצא ידי נדרו. ואפילו הביא שני שוורים ושור זה, אחד מהם ב שווי מנה חסר דינר ו שור זה האחר ב שווי מנה חסר דינר, או שנדר להביא שור

״שָׁחוֹר״ וְהֵבִיא לָבָן, ״לָבָן״ וְהֵבִיא שָׁחוֹר, ״גָּדוֹל״ וְהֵבִיא קָטָן – לֹא יָצָא. ״קָטָן״ וְהֵבִיא גָּדוֹל – יָצָא. רַבִּי אוֹמֵר: לֹא יָצָא.

שחור והביא שור לבן, או שנדר להביא שור לבן והביא שור שחור, או שנדר להביא שור גדול והביא שור קטן — בכל אלה לא יצא ידי חובת נדרו. הנודר להביא שור קטן והביא שור גדול — לדעת חכמים יצא בכך ידי נדרו, רבי אומר: לא יצא ידי נדרו.

רֵישָׁא וְסֵיפָא – רַבִּי, וּמְצִיעֲתָא – רַבָּנַן?

אם כן נמצא לפי שיטתך שרישא [תחילת המשנה] בדין ״פירשתי מן הבקר ואיני יודע מה פירשתי״, שמביא פר ועגל הריהי כשיטת רבי, ו כן סיפא [סוף] המשנה בנודר שור קטן והביא שור גדול, שלא יצא בכך ידי נדרו היא שיטת רבי (כנאמר במפורש לפנינו), ו אילו מציעתא [אמצע] המשנה, בכל הדינים, הריהי כשיטת רבנן [חכמים] החולקים על רבי?

אִין, רֵישָׁא וְסֵיפָא – רַבִּי, מְצִיעֲתָא – רַבָּנַן, וְהָכִי קָאָמַר: דָּבָר זֶה מַחֲלוֹקֶת רַבִּי וְרַבָּנַן.

ומשיבים: אין [כן], רישא וסיפא [ראשה וסופה] של המשנה הם כשיטת רבי, ואילו מציעתא [אמצע] המשנה היא כשיטת רבנן [חכמים], והכי קאמר [וכך הוא התנא מתכוון לומר]: דבר זה שנוי במחלוקת רבי ורבנן [וחכמים].

תְּנַן הָתָם: שִׁשָּׁה לִנְדָבָה. כְּנֶגֶד מִי? סִימָן, קמ״ף ש״ע.

תנן התם [שנינו שם במשנה במסכת שקלים]: ששה שופרות (קופות שצורתן כעין שופר) היו במקדש ל צורך נתינת כספי הנדבה, שבהם היו קונים קרבנות להקרבה בזמנים שהמזבח בטל מהקרבה. ומבררים: כנגד מי התקינו להעמיד ששה שופרות אלה? (סימן לזכירת שמות החכמים שיוזכרו להלן במהלך הסוגיה: קמ״ף ש״ע).

אָמַר חִזְקִיָּה: כְּנֶגֶד שִׁשָּׁה בָּתֵּי אֲבוֹת הַכֹּהֲנִים שֶׁתִּקְּנוּ לָהֶם חֲכָמִים, שֶׁיְּהֵא שָׁלוֹם זֶה עִם זֶה.

אמר חזקיה: כנגד ששה בתי אבות הכהנים שבכל משמר כהנים. שכל משמר כהנים היה עובד שבוע, ובכל יום מימות השבוע היה עובד אחד מבתי האב שלו, וביום השבת היו עובדים כולם כאחד. שתקנו להם חכמים ששה שופרות כדי שיהא שלום זה עם זה. שכן עורו של הקרבן הקרב מהכסף הנתון בשופר ניתן לכהני בית האב שהקריבוהו, ואם היה רק שופר אחד, נמצא כי כאשר נטלו ממנו ביום אחד בשבוע (וכגון באופן שהיה המזבח בטל רק באותו יום), היו נהנים מהעורות רק בית האב שהקריב באותו היום, והיו שאר בתי האב באים להתקוטט איתם. ולכך תיקנו שיהיו ששה שופרות, וכל הנדרים והנדבות היו מתחלקים בין השופרות בשווה, וכך כל בית אב היה נוטל להקרבה רק משופרו.

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מִתּוֹךְ שֶׁהַנְּדָבָה מְרוּבָּה תִּיקְּנוּ לָהֶם שׁוֹפָרוֹת מְרוּבִּין, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְעַפְּשׁוּ הַמָּעוֹת.

ר׳ יוחנן אמר הסבר אחר לתקנתם של ששה שופרות אלה: מתוך שהנדבה מרובה היא, שנדרו הרבה מעות, לכך תיקנו להם שופרות מרובין, כדי שלא יהיו כל המעות הללו מונחים בצפיפות באותו שופר וכך יתעפשו המעות.

וּזְעֵירִי אָמַר: כְּנֶגֶד פַּר וְעֵגֶל, אַיִל וְכֶבֶשׂ, גְּדִי וְשָׂעִיר. וְרַבִּי הִיא, דְּאָמַר: ״קָטָן״ וְהֵבִיא גָּדוֹל – לֹא יָצָא.

וזעירי אמר הסבר אחר: התקינו ששה שופרות כנגד ששת מיני הבהמה הקרבים לעולה, שהם: פר ועגל, איל וכבש, גדי ושעיר, ולדמי כל אחד מן הבהמות הללו היה שופר נפרד. ו מה שלא הסתפקו בשופרות לקרבנות גדולים ולקרבנות קטנים — כשיטת רבי היא, שאמר: הנודר להביא שור קטן והביא גדול — לא יצא, שהרי לא הביא כפי שנדר, ולכן צריך לעשות לכל אחד שופר בפני עצמו, שיתן בו דמים לצורך הקרבן שנדר.

וּבַר פַּדָּא אָמַר: כְּנֶגֶד הַפָּרִים וְהָאֵילִים,

ובר פדא אמר הסבר אחר: הותקנו ששה שופרות כנגד קרבנות ציבור שאבדו, והופרשו אחרים תחתיהם, ולאחר מכן נמצאו הראשונים שאבדו, שדמי הפרים (של חטאות ציבור) הללו — ינתנו לשופר ראשון. ו דמי האילים (של אשם גזילות ואשם מעילות) — ינתנו לשופר שני.