גמ׳ וְהָא אָמְרַתְּ רֵישָׁא: ״שׁוֹר בְּמָנֶה״ וְהֵבִיא שְׁנַיִם בְּמָנֶה – לֹא יָצָא!

שנינו במשנתנו כי אם אמר ״שור זה לעולה״, ולאחר מכן נפל מום בשור, ונפדה — אם רצה יביא בדמיו שני שוורים. ותוהים: והא [והרי] אמרת רישא [בתחילה, במשנה הקודמת] שהאומר ״הרי עלי להביא שור ב שווי מנה״, והביא במקום שור אחד השווה מנה, שנים שוורים ב שווי מנה — לא יצא בכך ידי חובתו. ומדוע בענייננו יכול להביא שני שוורים במקום שור אחד, שנדב?

״שׁוֹר זֶה״ וְנִסְתָּאֵב שָׁאנֵי.

ומשיבים: אין הדברים שווים. שכן המשנה הקודמת עוסקת באופן שאמר ״הרי עלי שור״, שהוא לשון נדר, ולכן חייב להביא כפי שנדר. ואולם משנתנו עוסקת באופן שאמר ״שור זה עולה״, והרי זו לשון נדבה, ו לכך אחר שנסתאב השור, ונפסל להקרבה שאני [שונה] הוא הדין, שהרי לא נתחייב להביא אלא שור זה לעולה, ומכיון שאינו יכול להביאו אלא את דמיו הריהו יכול להביא בדמים אלו שני שוורים.

״שְׁנֵי שְׁוָורִין אֵלּוּ עוֹלָה וְנִסְתָּאֲבוּ רָצָה יָבִיא בִּדְמֵיהֶן אֶחָד וְרַבִּי אוֹסֵר״. מַאי טַעֲמָא?

עוד שנינו במשנתנו שהאומר ״שני שוורין אלו עולה״ ונסתאבו, ונפדו בדמים, שלדעת חכמים אם רצה, יכול הוא שיביא בדמיהן שור אחד, ו אילו רבי אוסר להביא בדמיהם שור אחד, אלא יביא שני שוורים. ושואלים על שיטת רבי: מאי טעמא [מה טעם] אינו מביא אלא שור אחד?

מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ ״גָּדוֹל״ וְהֵבִיא קָטָן, וְאַף עַל גַּב דְּנִסְתָּאֵב – לְכַתְּחִילָּה לָא שָׁרֵי רַבִּי.

משום דהוה ליה [שהרי זה] כמו הנודר להביא שור גדול והביא שור קטן, וכן להיפך, שנדר להביא שור קטן והביא שור גדול, שלדעת רבי לא יצא, כיון שהביא שלא כפי שנדר. ואף כאן שני שוורים נחשבים כ״גדול״ בהשוואה לשור אחד הנחשב ״קטן״. ואף על גב [ואף על פי] שמשנתנו מדברת לא בנודר אלא בנודב את השוורים המסויימים הללו וקרבנו נסתאב, ומעתה שוב אין המקדיש חייב אלא בהבאת דמי פדיונם — בכל זאת לכתחילה לא שרי [לא התיר] רבי להביא שור אחד בדמיהם.

וְלִפְלוֹג נַמִי בְּרֵישָׁא!

ו יש לשאול, אם כן לפלוג [שיחלוק] רבי על חכמים נמי ברישא [גם כן בתחילת המשנה], בדינו של האומר ״שור זה עולה״ שאמרו חכמים שאם נסתאב יכול להביא בדמיו שני שוורים, שכן לדעתם אין דינו שונה מזה שנדר להביא ״שור קטן״ והביא ״שור גדול״, שהם סבורים שיצא ידי חובתו. ואולם רבי (כמובא לעיל מנחות קז,ב) חלוק על שיטתם ולדעתו אין מביאים שור גדול בנדרו של האומר שור קטן, ויחלוק אם כן בענין ״שור זה עולה״!

רַבִּי אַכּוּלָּהּ מִילְּתָא פָּלֵיג, וּנְטַר לְהוּ לְרַבָּנַן עַד דְּמַסְּקִי מִילְּתַיְיהוּ, וַהֲדַר מִיפְלִיג עֲלַיְיהוּ.

ומשיב ים: אכן רבי אכולה מילתא פליג [על כל הדבר חלק], ואף במקרה שבתחילת המשנה, באומר ״שור זה עולה״ הריהו סבור שלא יביא שני שוורים בדמי השור שנדב. ו מה שלא אמר רבי את דעתו זו כבר בתחילת המשנה — שכן הוא נטר להו לרבנן [המתין להם לחכמים] עד דמסקי מילתייהו [שיגמרו את דבריהם], והדר מיפליג עלייהו [וחזר וחלק עליהם] בשני המקרים.

תֵּדַע, דְּקָתָנֵי: ״אַיִל זֶה עוֹלָה״, וְנִסְתָּאֵב – רָצָה יָבִיא בְּדָמָיו כֶּבֶשׂ. ״כֶּבֶשׂ זֶה לְעוֹלָה״, וְנִסְתָּאֵב – רָצָה יָבִיא בְּדָמָיו אַיִל, וְרַבִּי אוֹסֵר. שְׁמַע מִינָּהּ.

תדע שכן הוא הדין לדעת רבי, דקתני [שכן שנה בסוף משנתנו] שלדעת חכמים האומר ״איל זה עולה״ ונסתאב — אם רצה יביא בדמיו כבש, ואף שהאיל נחשב ״גדול״ בהשוואה לכבש. וכן שהאומר ״כבש זה לעולה״ ונסתאב — אם רצה יביא בדמיו איל. שכך הוא הדין לדעת חכמים, שבין כשנדר ״גדול״ (איל) רשאי להביא ״קטן״ (כבש), ובין כשנדר ״קטן״ (כבש) רשאי להביא ״גדול״ (איל). ו אילו רבי אוסר להביא כבש בדמיו של הנודר איל — הרי איפוא שרבי סבור שאף במקרה של המקדיש בלשון ״הרי זה״, ונפסל הקרבן, אין מביאים בדמי פדיונו אלא כפי שנדר, ואף לא קרבן ״גדול״ במקום קרבן ״קטן״ שנדב. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] כי כך היא שיטתו של רבי.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: מִמִּינָא לְמִינָא, מַאי?

שנינו במשנתנו שהנודב בלשון ״שור זה עולה״ ונסתאב השור לאחר מכן, שלדעת חכמים הריהו יכול להביא בדמיו גם שני שוורים. ובענין זה איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים] שאלה זו: ממינא למינא [ממין אחד למין אחר] מאי [מה] דינו? האם כשהתירו חכמים להביא בדמיו אף שלא כפי שנדר, התירו אף לשנות את מין הבהמה, וכגון שיביא שני אילים במקום שור אחד, אם שווים דמיהם לדמי השור?

תָּא שְׁמַע: ״שׁוֹר זֶה עוֹלָה״, וְנִסְתָּאֵב – לֹא יָבִיא בְּדָמָיו אַיִל, אֲבָל מֵבִיא בְּדָמָיו שְׁנֵי אֵילִים, וְרַבִּי אוֹסֵר, לְפִי שֶׁאֵין בִּילָּה. שְׁמַע מִינָּהּ.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה ששנינו בברייתא: האומר ״שור זה עולה״, ונסתאב — לא יביא בדמיו איל, שהרי אין שוויו של האיל כשווי דמי השור, אבל אם רוצה, הריהו מביא בדמיו של השור שני אילים אם שווים כדמי השור. ו אילו רבי אוסר להביא שני אילים בדמי שור זה, וטעמו: שהרי מביא שני האילים חייב להביא אתם שני מנחות נסכים, ואלה באות בשני כלים, ולא בכלי אחד לפי שאין בילה (בלילה). ומעתה, אין הקרבנות המובאים דומים לקרבן אותו הוא נדב, שהרי הוא נדב קרבן שמנחתו מובאת בכלי אחד, ואילו עתה מובאים בדמי קרבן זה שני קרבנות שעמהם שתי מנחות. נמצא איפוא, שלדעת חכמים הריהו רשאי לשנות ממין למין, ולהביא שני אילים במקומו של שור זה. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שכך הוא הדין לדעת חכמים.

אִי הָכִי, מַאי אִירְיָא תְּרֵי? אֲפִילּוּ חַד נַמִי, דְּהָא בְּנִסְתָּאֵב לְרַבָּנַן לָא שָׁנֵי לְהוּ בֵּין גָּדוֹל לְקָטָן!

ושואלים: אי הכי [אם כך] הוא, שרשאי להביא בדמי שור זה אף ממין אחר, מאי איריא תרי [מה שייך שנים], מדוע אמרה הברייתא שרק שני אילים הוא יכול להביא בדמי השור, ואילו איל אחד אינו יכול להביא, והרי אפילו איל חד נמי [אחד גם כן] צריך להיות מותר להביא, הגם שהוא ״קטן״ בהשוואה לשור שהוא ״גדול״, דהא [שהרי] שנינו במשנתנו ב דינו של הנודב שור זה ונסתאב כי ל דעת רבנן [חכמים] לא שני להו [לא שונה להם] הדין בין המביא גדול ל מביא קטן (שהרי הנודב איל, רשאי להביא בדמיו כבש)!

תְּרֵי תַּנָּאֵי וְאַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן.

ומשיבים: תרי [שתי] דעות שונות של תנאי [שוני המשניות] בענין זה, ו חלוקות הן אליבא דרבנן [לשיטת חכמים]. שיש אומרים כי דעת חכמים היא שבמקרה זה מותר להביא אף קטן במקום גדול (כבמשנתנו), ויש האומרים בדעת חכמים כי אף במקרה זה אין להביא קטן במקום גדול (כבברייתא).

״רַבִּי אוֹסֵר לְפִי שֶׁאֵין בִּילָּה״. טַעֲמָא – דְּאֵין בִּילָּה, הָא יֵשׁ בִּילָּה – שָׁרֵי,

שנינו באותה ברייתא כי רבי אוסר להביא שני אילים בדמי השור שנפדה, וטעמו: לפי שאין בילה. ומדייקים בדבריו: כל עיקר טעמא [הטעם] הוא מפני שאין בילה, ומכאן יש לדייק: הא [הרי] שאם יש בילה — שרי [מותר] היה לשיטת רבי להביא שני אילים במקום שור זה שנפסל,

וְהָתְנַן: ״אַיִל זֶה עוֹלָה״, וְנִסְתָּאֵב – רָצָה יָבִיא בְּדָמָיו כֶּבֶשׂ. ״כֶּבֶשׂ זֶה עוֹלָה״, וְנִסְתָּאֵב – יָבִיא בְּדָמָיו אַיִל, וְרַבִּי אוֹסֵר!

ו אולם התנן [הרי שנינו במשנתנו] שהאומר ״איל זה עולה״ ונסתאב האיל — לדעת חכמים אם רצה יביא בדמיו כבש. וכן שהאומר ״כבש זה עולה״ ונסתאב — אם רצה יביא בדמיו איל, ו אילו רבי אוסר להביא כן. הרי משמע שאוסר רבי להביא בשינוי ממה שנדר, אף בקרבן אחד, ואף מקטן לגדול, הגם שאין הוא מביא אלא מנחה אחת!

תְּרֵי תַּנָּאֵי וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי.

ומשיבים: אף בשיטת רבי ישנם תרי תנאי [שני שוני משניות] ו חלוקים הם אליבא [לשיטת] רבי. שיש האומרים כי רבי אוסר רק שינוי קרבן שיש אתו שינוי במנחות (כבברייתא), ויש האומרים שרבי אוסר בכל שינוי, וגם זה שאין עמו שינוי במנחות (כבמשנתנו).

וּבִטְהוֹרִים, ״עֵגֶל״ וְהֵבִיא פָּר, ״כֶּבֶשׂ״ וְהֵבִיא אַיִל – יָצָא. סְתָמָא – כְּרַבָּנַן.

ומביאים את הנאמר בסופה של אותה ברייתא: הדברים שהובאו בתחילתה עוסקים בנדבת קרבן שנפל בו מום, והריהו נפדה, ובדמיו מביאים קרבן אחר. ו אולם בטהורים (קרבנות שאין בהם מום, שאינם נפדים), אם נדר להביא עגל, והביא במקומו פר, או שנדר להביא כבש, והביא במקומו איל — יצא. ומסבירים: סתמא [סתם, שלא נאמר שם אומר הדברים], דברי הברייתא הללו, שיכול להביא קרבן גדול במקום קרבן קטן שאמר, הריהם כרבנן [כשיטת חכמים] החלוקים בכך על רבי.

״רָצָה יָבִיא בְּדָמָיו שְׁנַיִם״ [כו׳]. אָמַר רַב מְנַשְׁיָא בַּר זְבִיד, אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דַּאֲמַר ״שׁוֹר זֶה עוֹלָה״, אֲבָל אֲמַר ״שׁוֹר זֶה עָלַי עוֹלָה״ – הוּקְבַּע.

במשנתנו שנינו שהאומר ״שור זה עולה״, ונסתאב ונפדה בדמים, שאם רצה יכול שיביא בדמיו שנים שוורים. ובהסבר דין זה אמר רב מנשיא בר זביד, אמר רב: לא שנו הלכה זו אלא בזמן שאמר ״שור זה עולה״, שלא הוקדש אלא שור זה, ומשנפסל שור זה — אין המקדיש חייב אלא בדמיו, ולכך יכול להביא בהם שני שוורים. אבל אם אמר ״שור זה עלי עולה״ — הוקבע אחריותו עליו, לענין זה שחובה עליו להביא עולה אחת (כשור גדול), ולא שתי עולות (בשני שוורים).

וְדִלְמָא ״עָלַי לְהָבִיאוֹ״ קָאָמַר!

ושואלים על דבריו: ודלמא [ושמא] במה שאמר ״עלי״, ״עלי להביאו״ לשור זה למקדש קאמר [הוא אומר, מתכוון לומר], ואין בכלל דבריו קבלת אחריות!

אֶלָּא אִי אִיתְמַר הָכִי אִיתְמַר, אָמַר רַב מְנַשְׁיָא בַּר זְבִיד, אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דַּאֲמַר ״שׁוֹר זֶה עוֹלָה״, אִי נַמִי אֲמַר ״שׁוֹר זֶה עָלַי עוֹלָה״, אֲבָל אֲמַר ״שׁוֹר זֶה וְדָמָיו עָלַי עוֹלָה״ – הוּקְבַּע.

אלא אי איתמר [אם נאמרה] הלכה זו, הכי איתמר [כך היא נאמרה], וזה נוסחה: אמר רב מנשיא בר זביד, אמר רב: לא שנו במשנתנו שיכול להביא שני שוורים בדמיו של שור זה, אלא בזמן שאמר המקדיש ״שור זה עולה״, אי נמי [או גם כן] אפילו אם אמר ״שור זה עלי עולה״, אבל אם אמר ״שור זה ודמיו עלי עולה״ — הוקבע אחריותו עליו דווקא בשור אחד, ולא בשני שוורים.

מתני׳ הָאוֹמֵר ״אֶחָד מִכְּבָשַׂי הֶקְדֵּשׁ, וְאֶחָד מִשְּׁוָרַי הֶקְדֵּשׁ״, וְהָיוּ לוֹ שְׁנַיִם – הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ, שְׁלֹשָׁה – בֵּינוֹנִי שֶׁבָּהֶם הֶקְדֵּשׁ. ״פֵּירַשְׁתִּי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה שֶּׁפֵּירַשְׁתִּי״, אוֹ שֶׁ״אָמַר לִי אַבָּא, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה״ – הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ.

ה מקדיש לקרבן, ואומר ״אחד מכבשי יהיה להקדש״ או ״אחד משורי יהיה ל הקדש״, והיו לו שנים (כבשים או שוורים) — הגדול שבהן ינתן להקדש. ואם היו לו שלשה — הבינוני שבהם ינתן ל הקדש. האומר ״נדרתי להביא כבש (או שור) לקרבן, ופירשתי איזה כבש (או שור) הוא זה, ולאחר מכן שכחתי, ו עתה איני יודע מה ש פירשתי בנדרי״, או ש אומר ״אמר לי אבא לפני שמת כי הקדיש אחד מהכבשים (או השוורים), ו אולם איני יודע מה הוא אותו כבש (או שור) שהקדיש״ — הגדול שבהן ינתן להקדש.

גמ׳ אַלְמָא, מַקְדִּישׁ – בְּעַיִן יָפָה מַקְדִּישׁ. אֵימָא סֵיפָא: ״בֵּינוֹנִי שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ״ – אַלְמָא, מַקְדִּישׁ – בְּעַיִן רָעָה מַקְדִּישׁ!

שנינו במשנתנו כי המקדיש אחד מכבשיו (או משווריו), והיו לו שנים, הריהו מביא לקרבן את הגדול שבהם. ושואלים: אלמא [מכאן] שאנו סבורים שכל המקדיש — בעין יפה (בנדיבות לב) הוא מקדיש, ולכן אומרים כי הקדיש את הטובה שבבהמותיו. ואולם מעתה אימא סיפא [אמור את סוף המשנה] כי אם היו לו שלושה, הריהו מביא את הבינוני שבהן להקדש, אלמא [מכאן] שאנו סבורים שכל המקדיש — בעין רעה (בצמצום) הוא מקדיש, ולא הקדיש את הטובה שבבהמותיו!

אֲמַר שְׁמוּאֵל: חוֹשְׁשִׁין אַף לְבֵינוֹנִי, דִּלְגַבֵּי קָטָן עַיִן יָפָה הוּא.

אמר שמואל: אנו סבורים שכל המקדיש בעין יפה הוא מקדיש, ובאשר לאמור בסוף משנתנו שהריהו נותן מהבינונית שבשלוש הבהמות — אין הכוונה שנותן רק את הבינונית, אלא הריהו נותן את היפה שבשלוש, וכן את הבינונית, משום שחוששין אנו אף לבינוני, דלגבי [שבהשוואה] לקטן — עין יפה הוא. ומן הספק יתן את שתיהן.

הֵיכִי עָבֵיד? אֲמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר רַב: מַמְתִּין לוֹ עַד שֶׁיּוּמַם, וּמַחֵיל לֵיהּ לִקְדוּשָּׁתֵיהּ בַּגָּדוֹל.

ושואלים: עתה שספק הוא האם היתה דעתו ליפה שבהן או לבינונית, היכי עביד [איך הוא עושה, כיצד נוהגים בפועל]? אמר ר׳ חייא בר רב: הריהו ממתין לו לבינוני עד שיומם (יפול בו מום), ואזי הריהו פודה אותו, ו בכך הריהו מחיל ליה לקדושתיה [מחלל את קדושתו], ונעשה חולין, והבהמה שהתחלל עליה מקודשת. ופדיון זה נעשה בגדול מבין השלושה, והוא הקרב על המזבח. ומעתה, אם הבינוני הוא שהוקדש בתחילתו — הרי הועברה קדושתו זו לגדול. ואם לא היה זה הבינוני, אלא הגדול שהוקדש — הרי הגדול אכן קרב על המזבח, והקטן יוצא לחולין.

אֲמַר רַב נַחְמָן, אֲמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דַּאֲמַר ״אֶחָד מִשְּׁוָורַי הֶקְדֵּשׁ״, אֲבָל אֲמַר ״שׁוֹר בִּשְׁוָורַי הֶקְדֵּשׁ״ – הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ, ״תּוֹרָא בְּתוֹרַאי״ קָאָמַר.

ועוד בדין זה ששנינו במשנה, שאם היו לו שלושה מביא את הבינוני, אמר רב נחמן, אמר רבה בר אבוה: לא שנו אלא כשאמר ״אחד משוורי הקדש״, אבל אם אמר ״שור בשוורי הקדש״ — הגדול שבהן הקדש. שכן תורא בתוראי קאמר [השור שבשוורי הוא אומר], שכוונתו לשור המובחר בין השוורים.

אִינִי? וְהָאֲמַר רַב הוּנָא, אֲמַר רַבִּי חִיָּיא מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״בַּיִת בְּבֵיתִי אֲנִי מוֹכֵר לְךָ״ – מַרְאֵהוּ עֲלִיָּיה, לָאו מִשּׁוּם דִּגְרִיעַ! לָא, מְעוּלָּה שֶׁבַּבָּתִּים.

ומקשים: איני [כך הוא]? והאמר [והרי אמר] רב הונא, אמר ר׳ חייא משמיה [משמו] של עולא: האומר לחבירו ״בית בביתי אני מוכר לך״ — מראהו עלייה, שהרי לא פירש איזה בית הוא מוכר. ומעתה יש לדון: לאו [האם לא] נותן לו את העליה משום שהיא דבר ג ריע [גרוע] ביותר. ומכאן, שאף האומר ״שור בשוורי״ (בדומה לאומר ״בית בביתי״) התכוין לגרוע שבשווריו! ומשיבים: לא, אין הכוונה ב״עליה״ לעליית הבית, אלא הכוונה ב״עליה״ ככינוי למעולה שבבתים.

מֵיתִיבֵי: ״שׁוֹר בִּשְׁוָורַי הֶקְדֵּשׁ״, וְכֵן שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים – הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ, וְכוּלָּם יִמָּכְרוּ לְצָרְכֵי עוֹלוֹת וּדְמֵיהֶן חוּלִּין!

מיתיבי [מקשים] עוד על דברי רבה בר אבוה ממה ששנינו בברייתא: האומר ״שור בשוורי יהיה להקדש״, וכן שור של הקדש שנתערב באחרים, וספק איזה הוא אותו שור, הגדול שבהן יהיה הקדש (שיוקדש לקרבן, שמא אין הוא הקרבן המקורי, ויוקרב), וכולם, כל שאר הבהמות, ימכרו לנודרי קרבן עולה לצרכי הקרבת אותן עולות, שהרי ספק הוא בכל אחת מהבהמות אם בהמת הקרבן היא, ו אילו ד מיהן (הכסף שהתקבל עבורם) הריהו חולין. הרי איפוא שגם באומר ״שור בשוורי״ ספק הוא בכולם!

תַּרְגּוּמָא אַשּׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים. וְהָא ״וְכֵן״ קָאָמַר! תַּרְגּוּמָא אַגָּדוֹל.

ומשיבים: תרגומא [תרגם, הסבר] שקביעה זו שהרי זה ספק בכל הבהמות, אמורה רק בשור של הקדש שנתערב באחרים, ולא באומר ״שור בשוורי״, שבכגון זה ודאי התכוון לגדולה שבבהמות. ושואלים: והא [והרי] לשון ״וכן״ קאמר [הוא אומר] בברייתא, והרי זה מלמד שקביעה זו מתייחסת לשני המקרים! ומשיבים: תרגומא [תרגם, הסבר] לשון זו כמתייחסת רק לגדול שבשוורים, שנעשה הקדש בשני המקרים. ואולם הדין האחר האמור בברייתא (מכירת כל הבהמות לצרכי עולות בלבד, משום הספק), אינו מתייחס אלא למקרה של שור הקדש שהתערב באחרים.

מֵיתִיבֵי: ״בַּיִת בְּבֵיתִי אֲנִי מוֹכֵר לְךָ״, וְנָפַל – מַרְאֵהוּ נָפוּל. ״עֶבֶד בָּעֲבָדַיי אֲנִי מוֹכֵר לְךָ״, וּמֵת – מַרְאֵהוּ מֵת.

מיתיבי [מקשים] עוד על דברי רבה בר אבוה ממה ששנינו בברייתא: המוכר לחבירו בית ואמר לו ״בית בביתי אני מוכר לך״, ונפל אחד הבתים — מראהו לקונה את הבית ה נפול ואומר לו: ״בית זה קנית״. וכן המוכר עבד לחבירו, ואמר לו ״עבד בעבדיי אני מוכר לך״, ומת אחד מעבדיו — מראהו את העבד המת, ואומר לו: ״עבד זה קנית״.