נַעֲשָׂה מְשָׁרֵת לַעֲבוֹדָה זָרָה.

שאין השחיטה נחשבת כשירות אלא כאשר נעשתה בשוגג, ואולם כשנעשתה במזיד — הריהו נעשה בכך משרת לעבודה זרה. ומנמקים את שיטותיהם.

אֲמַר רַב נַחְמָן: מְנָא אָמִינָא לָהּ? דְּתַנְיָא: כֹּהֵן שֶׁעָבַד עֲבוֹדָה זָרָה וְשָׁב – קָרְבָּנוֹ רֵיחַ נִיחוֹחַ.

אמר רב נחמן: מנא אמינא לה [מנין, מה המקור בתורה להלכה זו שאני אומר אותה]? דתניא [שכן שנויה ברייתא]: כהן שעבד עבודה זרה, ושב בתשובה, קרבנו הקרב בבית המקדש הריהו ריח ניחוח, מקובל ומרצה.

בְּמַאי? אִילֵימָא בְּשׁוֹגֵג, מַאי ״וְשָׁב״? שָׁב וְעוֹמֵד הוּא! אֶלָּא פְּשִׁיטָא בְּמֵזִיד, וְאִי בִּזְרִיקָה, כִּי שָׁב מַאי הָוֵי? הָא עֲבַד לָהּ שֵׁירוּת! אֶלָּא לָאו, בִּשְׁחִיטָה.

ויש לברר: במאי [במה עבד] עבודה זרה? אילימא [אם תאמר] שעבד בשוגג — מאי [מה הענין] שנאמר בברייתא ״שעבד עבודה זרה ושב בתשובה״, והלא כהן זה שב ועומד הוא (אדם כשר הוא מיסודו), שהרי לא התכוון לחטוא! אלא פשיטא [פשוט] הוא שמדובר בברייתא זו שעשה הכהן כן במזיד. ו מעתה אי [אם] מדובר באופן שחטא הכהן במזיד בזריקה של דם הקרבן לעבודה זרה — גם כי [כאשר] שב בתשובה על כך, מאי הוי [מה נהיה, מה בכך]? עדיין פסול הוא להקרבה במקדש, שכן הא עבד [הרי עשה] לה לעבודה זרה שירות, ונפסל על ידי כך! אלא לאו [האם לא] מדובר באופן שעשה זאת בשחיטה. ומכאן איפוא ראיה לשיטתי, שהשוחט במזיד אינו נפסל להקרבה במקדש.

וְרַב שֵׁשֶׁת? אֲמַר לָךְ: לְעוֹלָם בְּשׁוֹגֵג, וְהָכִי קָאָמַר: אִם שָׁב מֵעִיקָּרוֹ, דְּכִי עֲבַד בְּשׁוֹגֵג עֲבַד – קָרְבָּנוֹ רֵיחַ נִיחוֹחַ, וְאִם לָאו – אֵין קָרְבָּנוֹ רֵיחַ נִיחוֹחַ.

ורב ששת אמר לך [יכול לומר לך] בדחיית ראיה זו: לעולם מדובר בשוחט לעבודה זרה בשוגג, ו אשר לשאלה כיצד תוסבר הלשון ״ושב״ באדם זה — הכי קאמר [כך הוא אומר, זאת כוונת הדברים]: אם כהן זה שב מעיקרו (שאדם כשר הוא מיסודו), בודאי דכי עבד [שאף שכאשר עשה] דבר עבירה, ששחט לעבודה זרה — בשוגג עבד [עשה] כן, ולכך קרבנו ריח ניחוח, ו אולם אם לאו [לא] כן הוא אלא אינו כשר מעיקרו, ודאי אם שחט במזיד — אין קרבנו ריח ניחוח.

הִשְׁתַּחֲוָה לַעֲבוֹדָה זָרָה – רַב נַחְמָן אָמַר: קָרְבָּנוֹ רֵיחַ נִיחוֹחַ, וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֵין קָרְבָּנוֹ רֵיחַ נִיחוֹחַ. הוֹדָה לַעֲבוֹדָה זָרָה – רַב נַחְמָן אָמַר: קָרְבָּנוֹ רֵיחַ נִיחוֹחַ, וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֵין קָרְבָּנוֹ רֵיחַ נִיחוֹחַ.

ועוד נחלקו רב נחמן ורב ששת בעניינים דומים. האחד, בדין קרבנו של כהן שהשתחוה לעבודה זרה ואחר כך הקריב קרבן בבית המקדש, שרב נחמן אמר כי קרבנו ריח ניחוח, מקובל ומרצה. ו אילו רב ששת אמר כי אין קרבנו של כהן זה ריח ניחוח. והשני, בדין קרבנו של הכהן שהודה (שהצהיר בפיו) לעבודה זרה כאלוהיו, שאף בזה רב נחמן אמר שקרבנו ריח ניחוח, ו אילו רב ששת אמר בזה שאין קרבנו ריח ניחוח.

וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמַעִינַן הָךְ קַמַּיְיתָא – בְּהַהִיא קָאָמַר רַב שֵׁשֶׁת – מִשּׁוּם דַּעֲבַד לֵיהּ שֵׁירוּת, אֲבָל שְׁחִיטָה דְּלָא עֲבַד לֵיהּ שֵׁירוּת – אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לְרַב נַחְמָן.

ולאחר שהובאה מחלוקתם של רב נחמן ורב ששת במקרים שונים של עבודה לעבודה זרה (זריקה בשוגג, שחיטה במזיד, השתחויה, הודאה בפה), מסבירים כי צריכא [צריך] שתיאמרנה כל המחלוקות הללו, דאי אשמעינן הך קמייתא [שאם היה משמיע לנו רק את זו הראשונה, זריקה בשוגג], הייתי אומר כי דווקא בההיא קאמר [באותה עבודה אמר] רב ששת שאין קרבנו מתקבל, ומשום דעבד ליה [שעשה לו] שירות לעבודה זרה, אבל במקרה שרק עשה שחיטה לעבודה זרה, דלא עבד ליה [שלא עשה בה] שירות לעבודה זרה, אף שעשה כן במזיד — אימא [אמור] שמודה ליה [לו] רב ששת לרב נחמן שקרבנו מתקבל.

וְאִי אַשְׁמַעִינַן שְׁחִיטָה – מִשּׁוּם דַּעֲבַד לֵיהּ עֲבוֹדָה, אֲבָל הִשְׁתַּחֲוָה דְּלָא עֲבַד לֵיהּ עֲבוֹדָה – אֵימָא לָא, צְרִיכָא.

ו כן אי אשמעינן [אם היה משמיע לנו] את מחלוקתם רק בענין שחיטה במזיד — הייתי אומר שרב ששת סבור שאין קרבנו מתקבל, משום דעבד ליה [שעשה לו] על כל פנים עבודה. אבל במקרה שהשתחוה לעבודה זרה, דלא עבד ליה [שלא עשה לו] עבודה — אימא [אמור] שאף לרב ששת קרבנו של כהן זה לא נפסל. על כן צריכא [צריך] שתיאמר אף מחלוקתם בענין השתחואה לעבודה זרה.

וְאִי אַשְׁמַעִינַן הִשְׁתַּחֲוָאָה – מִשּׁוּם דַּעֲבֵיד לֵיהּ מַעֲשֶׂה, אֲבָל הוֹדָה דְּדִיבּוּרָא בְּעָלְמָא – אֵימָא לָא, צְרִיכָא.

ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] את מחלוקתם רק בענין השתחואה — הייתי אומר שרב ששת סבור שאין קרבנו מתקבל, משום דעביד ליה [שעשה לו] מעשה (של השתחואה), אבל אם רק הודה בפיו לעבודה זרה, דדיבורא בעלמא [שדיבור בלבד] הוא זה, ולא מעשה — אימא [אמור] שאף לדעת רב ששת לא ייפסל קרבנו. על כן צריכא [צריך] להיאמר אף אופן זה של מחלוקתם.

״וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר דָּבָר אַחֵר״ [וכו׳]. מִדְּקָאָמַר ״אֵין צָרִיךְ לוֹמַר דָּבָר אַחֵר״, מִכְּלָל דְּבֵית חוֹנְיוֹ לָאו עֲבוֹדָה זָרָה הוּא.

שנינו במשנתנו כי הכהנים ששימשו בבית חוניו פסולים לעבודה בבית המקדש שבירושלים, ו הוסיפה המשנה כי אין צריך לומר שכך הוא דינם של הכהנים ששימשו לדבר אחר (עבודה זרה). ודנים בדברים הללו: מדקאמר [ממה שהוא אומר] כי אין צריך לומר שכך הוא הדין בכהן ששימש לדבר אחר, מכלל כך ניתן ללמוד ש בית חוניו עצמו — לאו [לא] בית עבודה זרה הוא.

תַּנְיָא כְּמַאן דְּאָמַר: בֵּית חוֹנְיוֹ לָאו עֲבוֹדָה זָרָה הוּא. דְּתַנְיָא: אוֹתָהּ שָׁנָה שֶׁמֵּת שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק, אָמַר לָהֶן: שָׁנָה זוֹ הוּא מֵת. אָמְרוּ לוֹ: מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ?

ומעירים: וכמו כן תניא [שנויה ברייתא] הסבורה כ שיטת מאן דאמר [מי שאומר] כי בית חוניו לאו [לא] בית עבודה זרה הוא. דתניא [שכן שנויה ברייתא] המוסרת כיצד נוסד בית חוניו זה: אותה שנה שמת בה שמעון הצדיק, ששימש ככהן גדול, אמר להן לחכמים: בשנה זו הוא (כלומר, אני) מת, אמרו לו: מנין אתה יודע זאת?

אָמַר לָהֶן: כָּל יוֹם הַכִּפּוּרִים נִזְדַּמֵּן לִי זָקֵן אֶחָד לָבוּשׁ לְבָנִים וְנִתְעַטֵּף לְבָנִים, וְנִכְנַס עִמִּי וְיָצָא עִמִּי. שָׁנָה זוֹ נִזְדַּמֵּן לִי זָקֵן אֶחָד לָבוּשׁ שְׁחוֹרִים וְנִתְעַטֵּף שְׁחוֹרִים, וְנִכְנַס עִמִּי וְלֹא יָצָא עִמִּי.

אמר להן: בכל שנה ושנה ביום הכפורים, כשנכנסתי לקודש הקדשים בסדר עבודת היום, נזדמן לי מראה דמותו של זקן אחד הלבוש בבגדים לבנים ונתעטף ראשו בלבנים, ו כשנכנסתי לקודש הקדשים היה נכנס עמי, ושוהה עמי בעת עבודתי שם, ו לאחר מכן יצא עמי אל מחוץ לקודש הקדשים. ואילו בשנה זו נזדמן לי זקן אחד הלבוש בבגדים שחורים ונתעטף בשחורים, ו בשעה שנכנסתי לקודש הקדשים אמנם נכנס עמי ו אולם בשעה שיצאתי מקודש הקדשים לא יצא עמי.

לְאַחַר הָרֶגֶל חָלָה שִׁבְעַת יָמִים וּמֵת. וְנִמְנְעוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מִלְּבָרֵךְ בַּשֵּׁם.

ואכן, מיד לאחר יום הכיפורים, לאחר הרגל (חג הסוכות) חלה שמעון הצדיק שבעת ימים, ומת. ו מעירים אגב כך, כי מאז פטירתו של שמעון הצדיק, חשו הכל שיש שינוי וירידה בדורות, נמנעו אחיו הכהנים מלברך את ישראל ברכת כהנים בשם המפורש (שהיו אומרים, כדרך הנאמרת עד עתה, בכינוי).

בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ אָמַר לָהֶם: חוֹנְיוֹ בְּנִי יְשַׁמֵּשׁ תַּחְתַּי. נִתְקַנֵּא בּוֹ שִׁמְעִי אָחִיו, שֶׁהָיָה גָּדוֹל מִמֶּנּוּ שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה, אָמַר לוֹ: בֹּא וַאֲלַמֶּדְךָ סֵדֶר עֲבוֹדָה. הִלְבִּישׁוֹ בְּאוּנְקְלִי וַחֲגָרוֹ בְּצִילְצוּל, הֶעֱמִידוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. אָמַר לָהֶם לְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים: רְאוּ מַה נָּדַר זֶה וְקִיֵּים לַאֲהוּבָתוֹ, ״אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁאֶשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְהוּנָּה גְּדוֹלָה אֶלְבּוֹשׁ בְּאוּנְקְלִי שֶׁלַּיְכִי וְאֶחְגּוֹר בְּצִילְצוּל שֶׁלַּיְכִי״.

ושבים לענין יסודו של בית חוניו: בשעת פטירתו של שמעון הצדיק, אמר להם לחכמים בצוואה: חוניו בני ישמש כהן גדול תחתי (במקומי). נתקנא בו בחוניו שמעי אחיו, ש כן היה גדול ממנו מחוניו שתי שנים ומחצה. הסתיר את קנאתו, ואמר לו בתחבולה על מנת להכשילו: בא ואלמדך סדר עבודה של הכהן הגדול (שכן היה שמעי חכם ממנו). הלבישו שמעי את חוניו באונקלי (גלימה), וחגרו בצילצול (חגורה מקושטת), העמידו אצל המזבח. ואחר כך אמר להם שמעי לאחיו הכהנים: ראו מה נדר זה ו אף קיים את מה שנדר לאהובתו, שכך אמר לה: ״ב אותו היום שאשתמש בכהונה גדולה — אלבוש באונקלי שליכי [שלך] ואחגור בצילצול שליכי [שלך]".

בִּקְּשׁוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים לְהָרְגוֹ, רָץ מִפְּנֵיהֶם וְרָצוּ אַחֲרָיו. הָלַךְ לַאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם, וּבָנָה שָׁם מִזְבֵּחַ, וְהֶעֱלָה עָלָיו לְשׁוּם עֲבוֹדָה זָרָה. וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר, אָמְרוּ: מַה זֶּה שֶׁלֹּא יָרַד לָהּ – כָּךְ, הַיּוֹרֵד לָהּ – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

בקשו אחיו הכהנים להרגו לחוניו, על בזיון הקודש, רץ (ברח) מפניהם, ורצו אחריו, עד שהלך לאלכסנדריא של מצרים, ובנה שם מזבח, והעלה עליו קרבנות לשום (לשם) עבודה זרה. וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: מה זה (חוניו) ש עדיין לא ירד לה (לא הגיע לכהונה גדולה), כיון שנלקחה ממנו — כך קלקל, שהקים בית עבודה זרה. זה היורד לה (שכבר הגיע לגדולה) — על אחת כמה וכמה שהריהו מקלקל אם היא נלקחת ממנו. אלו דברי ר׳ מאיר. ונמצא שלדעת ר׳ מאיר שימש בית חוניו מיסודו לעבודה זרה.

אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: לֹא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה, אֶלָּא לֹא קִיבֵּל עָלָיו חוֹנְיוֹ, שֶׁהָיָה שִׁמְעִי אָחִיו גָּדוֹל מִמֶּנּוּ שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה. וְאַף עַל פִּי כֵן נִתְקַנֵּא בּוֹ חוֹנְיוֹ בְּשִׁמְעִי אָחִיו. אָמַר לוֹ: בֹּא וַאֲלַמֶּדְךָ סֵדֶר עֲבוֹדָה, וְהִלְבִּישׁוֹ בְּאוּנְקְלִי וַחֲגָרוֹ בְּצִילְצוּל וְהֶעֱמִידוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. אָמַר לָהֶם לְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים: רְאוּ מַה נָּדַר זֶה וְקִיֵּים לַאֲהוּבָתוֹ, ״אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְהוּנָּה גְּדוֹלָה אֶלְבּוֹשׁ בְּאוּנְקְלִי שֶׁלַּיְכִי וְאֶחְגּוֹר בְּצִילְצוּל שֶׁלַּיְכִי״.

וממשיכה הברייתא כי אמר לו ר׳ יהודה לר׳ מאיר: לא כך היה מעשה, אלא שאף שציווה שמעון הצדיק כי חוניו הוא שיכהן תחתיו ככהן גדול, מכל מקום לא קיבל עליו חוניו את התפקיד, משום שהיה שמעי אחיו גדול ממנו שתי שנים ומחצה, ולכך נעשה שמעי לכהן גדול. ואף על פי כן שחוניו עצמו לא רצה לשמש ככהן גדול, מכל מקום נתקנא בו חוניו בשמעי אחיו על שהוא משמש ככהן גדול (שכן חוניו היה חכם ממנו), וביקש להכשילו. מה עשה? אמר לו חוניו לשמעי: בא ואלמדך סדר עבודה של כהן גדול. והלבישו באונקלי, וחגרו בצילצול, והעמידו אצל המזבח. אמר להם לאחיו הכהנים: ראו מה נדר זה וקיים לאהובתו, ״אותו היום שישתמש בכהונה גדולה — אלבוש באונקלי שליכי [שלך] ואחגור בצילצול שליכי [שלך]":

בִּקְּשׁוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים לְהָרְגוֹ, סָח לָהֶם כָּל הַמְּאוֹרָע, בִּקְּשׁוּ לַהֲרוֹג אֶת חוֹנְיוֹ. רָץ מִפְּנֵיהֶם וְרָצוּ אַחֲרָיו, רָץ לְבֵית הַמֶּלֶךְ וְרָצוּ אַחֲרָיו, כָּל הָרוֹאֶה אוֹתוֹ אוֹמֵר: זֶה הוּא, זֶה הוּא. הָלַךְ לַאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם, וּבָנָה שָׁם מִזְבֵּחַ, וְהֶעֱלָה עָלָיו לְשֵׁם שָׁמַיִם. שֶׁנֶּאֱמַר: ״(וְהָיָה) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַה׳ בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם וּמַצֵּבָה אֵצֶל גְּבוּלָהּ לַה׳״.

בקשו אחיו הכהנים להרגו את שמעי על כך. עמד שמעי וסח להם לכהנים את כל המאורע (שהוטעה לעשות כן על ידי חוניו). בקשו הכהנים לפיכך להרוג את חוניו שגרם לזה. רץ חוניו מפניהם, ורצו אחריו. רץ לבית המלך, ורצו אחריו, כל הרואה אותו אומר: זה הוא, זה הוא, שידעו מי הוא, ולא יכול היה להימלט שם. לפיכך הלך לאלכסנדריא של מצרים, ובנה שם מזבח, והעלה עליו לשם שמים. לקיים מה שנאמר "(והיה) ביום ההוא יהיה מזבח לה׳ בתוך ארץ מצרים ומצבה אצל גבולה לה׳ "(שם יט). הרי שלדעת ר׳ יהודה שימש בית חוניו כבית לעבודת ה׳.

וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר, אָמְרוּ: וּמַה זֶּה שֶׁבָּרַח מִמֶּנָּה – כָּךְ, הַמְבַקֵּשׁ לֵירֵד לָהּ – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: ומה זה חוניו שברח ממנה (מן הכהונה הגדולה, שהרי בתחילה לא רצה בה), כל כך גברה קנאתו כשראה את אחיו משמש בה, עד שעשה כך להכשיל את אחיו באופן כה חמור. זה המבקש לירד לה (ועדיין לא הגיע לגדולה) — על אחת כמה וכמה גדולה היא קנאתו במי שמשמש בגדולה זו.

תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה: בַּתְּחִלָּה כָּל הָאוֹמֵר ״עֲלֵה לָהּ״ – אֲנִי כּוֹפְתוֹ וְנוֹתְנוֹ לִפְנֵי הָאֲרִי. עַתָּה כָּל הָאוֹמֵר לִי לֵירֵד מִמֶּנָּה – אֲנִי מַטִּיל עָלָיו קוּמְקוּם שֶׁל חַמִּין.

ובעקבות דברי חכמים הללו באשר לתוצאותיה האפשריות של העלייה לגדולה, מביאים עוד מה שתניא [שנינו בברייתא], אמר ר׳ יהושע בן פרחיה: בתחלה כל האומר לי ״עלה לה לגדולה של נשיאות״ (שכן היה ר׳ יהושע בן פרחיה נשיא) — הרי אני כופתו ונותנו לפני הארי מפני כעסי עליו, על הצעתו זו. ואולם, עתה שהריני משמש בנשיאות, כל האומר לי לירד ממנה — אני מטיל עליו קומקום של חמין, מפני כעסי עליו, שכך היא טבעה של העליה לגדולה.

שֶׁהֲרֵי שָׁאוּל בָּרַח מִמֶּנָּה, וּכְשֶׁעָלָה – בִּקֵּשׁ לַהֲרוֹג אֶת דָּוִד.

וראיה לדבר, שהרי מוצאים אנו כי שאול ברח ממנה מן הגדולה, שלא רצה לשמש כמלך על ישראל (״ויאמר ה׳ הנה הוא נחבא אל הכלים״. שמואל א י, כב), ו אולם כ שעלה למלכות, וסבור היה כי עומד דוד ליטלה ממנה — בקש להרוג את דוד (שם פרקים יח—כז).

אֲמַר לֵיהּ מָר קְשִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא לְאַבַּיֵי: רַבִּי מֵאִיר, הַאי קְרָא דְּרַבִּי יְהוּדָה מַאי עָבֵיד לֵיהּ?

למעלה הובא שלדעת ר׳ מאיר שימש בית חוניו לעבודה זרה ולדעת ר׳ יהודה שימש לעבודת ה׳, והביא ר׳ יהודה ראיה לדבריו מן הנאמר בנבואת ישעיהו על מצרים, שעתיד לקום בית לעבודת ה׳ במצרים. ובענין זה אמר ליה [לו] מר קשישא [הזקן] בריה [בנו] של רב חסדא לאביי: ר׳ מאיר, האי קרא [זה הפסוק] שהביא ר׳ יהודה מאי עביד ליה [מה הוא עושה בו, כיצד הוא מפרש אותו]?

לְכִדְתַנְיָא: לְאַחַר מַפַּלְתּוֹ שֶׁל סַנְחֵרִיב, יָצָא חִזְקִיָּה וּמָצָא בְּנֵי מְלָכִים שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין בִּקְרוֹנוֹת שֶׁל זָהָב, הִדִּירָן שֶׁלֹּא לַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ חָמֵשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מְדַבְּרוֹת שְׁפַת כְּנַעַן

השיב לו אביי: מקרא זה מתפרש לכדתניא [לכמו ששנויה ברייתא]: לאחר מפלתו של צבא סנחריב מלך אשור שצר על ירושלים (מלכים ב פרקים יח—יט), יצא חזקיה המלך אל מחוץ לירושלים ומצא גויים בני מלכים שהביא אתו סנחריב ממסעות כיבושיו, שהיו יושבין בקרונות של זהב, והדירן (הביא אותם לנדור) שלא לעבוד עבודה זרה, והם קיימו את הנדר והתפזרו למקומותיהם, ש כן נאמר באותה נבואת ישעיהו על מצרים: ״ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען