וְהָתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קוֹמֶץ וּלְבוֹנָה שֶׁחָסַר כָּל שֶׁהוּא – פָּסוּל! תְּנֵי: קוֹרֶט לְבוֹנָה שֶׁחָסַר כָּל שֶׁהוּא – פָּסוּל. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כָּאן בִּלְבוֹנָה הַבָּאָה עִם הַמִּנְחָה, כָּאן בִּלְבוֹנָה הַבָּאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ.

ומתקשים, והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר׳ שמעון אומר: קומץ ולבונה שחסר כל שהוא — פסול, ואין די בקורט אחד! ומתרצים, תני [שנה] כך: קורט לבונה שחסר כל שהוא — פסול. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור כך]: כאן בלבונה הבאה עם המנחה, שאינה נפסלת גם אם תחסר עד קורט, כאן בלבונה הבאה בפני עצמה, שאם חסרה כל שהוא פסולה.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שָׁלֹשׁ מַחֲלוֹקֹת בַּדָּבָר, רַבִּי מֵאִיר סָבַר: קוֹמֶץ בַּתְּחִילָּה וְקוֹמֶץ בַּסּוֹף, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: קוֹמֶץ בַּתְּחִילָּה וּשְׁנֵי קְרָטִין בַּסּוֹף, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: קוֹמֶץ בַּתְּחִילָּה וְקוֹרֶט אֶחָד בַּסּוֹף.

ובענין זה מביאים מה שאמר ר׳ יצחק בר יוסף, אמר ר׳ יוחנן: שלש מחלוקת בדבר, שיש בענין זה שלוש שיטות חלוקות, ר׳ מאיר סבר [סבור]: קומץ שלם של לבונה בתחילה, כשנותן את הלבונה על המנחה, וקומץ שלם צריך להיות בסוף, בשעת ההקטרה. ור׳ יהודה סבר [סבור]: קומץ צריך להיות בתחילה, ושני קרטין לפחות בסוף. ור׳ שמעון סבר [סבור]: קומץ צריך להיות בתחילה, וקורט אחד בסוף.

וּשְׁלָשְׁתָּן מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ: ״וְאֵת כָּל הַלְּבוֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה״, רַבִּי מֵאִיר סָבַר: עַד דְּאִיתָא לַלְּבוֹנָה דְּאִיקַּבְעָה בַּהֲדֵי מִנְחָה מֵעִיקָּרָא; וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: ״כָּל״ – וַאֲפִילּוּ חַד קוֹרֶט, ״אֵת״ – לְרַבּוֹת קוֹרֶט אַחֵר; וְרַבִּי שִׁמְעוֹן ״אֵת״ לָא דָּרֵישׁ.

ומעירים: ושלשתן מקרא אחד דרשו בדרכים שונות, שנאמר: ״והרים ממנו וכו׳ ואת כל הלבונה אשר על המנחה והקטיר המזבח״ (ויקרא ו, ב), ר׳ מאיר סבר [סבור]: הכוונה היא שאינו מקטיר עד דאיתא [שישנה] ללבונה דאיקבעה בהדי [שנקבעה יחד] עם המנחה מעיקרא [מתחילה] כלומר, קומץ שלם. ור׳ יהודה סבר [סבור]: כיון שאומר ״כל״ — משמעו כל שהוא, ואפילו חד קורט [קורט אחד], ומה שנאמר ״את״ — הרי זה לרבות קורט אחר נוסף. ור׳ שמעון סבור כר׳ יהודה ש״כל״ משמעו אפילו קורט אחד, ואת המילה ״את״ לא דריש [אינו דורש] לרבות, ולכן די בקורט אחד.

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַחֲלוֹקֶת בִּלְבוֹנָה הַבָּאָה עִם הַמִּנְחָה, אֲבָל בִּלְבוֹנָה הַבָּאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ – דִּבְרֵי הַכֹּל קוֹמֶץ בַּתְּחִילָּה וְקוֹמֶץ בַּסּוֹף; לְהָכִי אִיצְטְרִיךְ ״אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה״, דְּבַהֲדֵי מִנְחָה – אִין, בִּפְנֵי עַצְמָהּ – לָא.

ואמר ר׳ יצחק בר יוסף, אמר ר׳ יוחנן: מחלוקת זו היא בלבונה הבאה עם המנחה, אבל בלבונה הבאה בפני עצמה — דברי הכל, גם לדעת ר׳ יהודה ור׳ שמעון, קומץ בתחילה וקומץ בסוף. ולשיטתם להכי איצטריך [לשם כך הוצרך] מה שנאמר ״אשר על המנחה״ (שם), ללמדנו שבלבונה דבהדי [שביחד] עם המנחה — אין [כן], יכול להקטיר גם אם נותר קורט או שנים, אבל זו שבאה בפני עצמה, שאינה ״על המנחה״ — לא. ו עוד

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַחֲלוֹקֶת בִּלְבוֹנָה הַבָּאָה עִם הַמִּנְחָה, אֲבָל בִּלְבוֹנָה הַבָּאָה בְּבָזִיכִין – דִּבְרֵי הַכֹּל שְׁנֵי קְמָצִין בַּתְּחִילָּה וּשְׁנֵי קְמָצִין בַּסּוֹף.

אמר ר׳ יצחק בר יוסף, אמר ר׳ יוחנן: מחלוקת בלבונה הבאה עם המנחה, אבל בלבונה הבאה בבזיכין של לחם הפנים — דברי הכל, כלומר, גם לדעת ר׳ יהודה ור׳ שמעון, שני קמצין צריכים להיות בתחילה, קומץ בכל בזך, ושני קמצין בסוף.

פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דְּבַהֲדֵי לֶחֶם אָתְיָא, כַּ״אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה״ דָּמְיָא, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומקשים: פשיטא [פשוט שכך הוא], שהרי לא נאמר בה ״כל הלבונה״ להכשיר (לשיטתם) גם בכל שהוא! ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר]: כיון דבהדי [שיחד] עם לחם הפנים אתיא [הלבונה באה], כ״ לבונה אשר על המנחה״ דמיא [היא נחשבת], וגם לגביה יש ללמוד דין זה, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאין זה כן.

פְּלִיגִי בָּהּ רַבִּי אַמִי וְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא, חַד אָמַר: מַחֲלוֹקֶת בִּלְבוֹנָה הַבָּאָה עִם הַמִּנְחָה, אֲבָל בִּלְבוֹנָה הַבָּאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ – דִּבְרֵי הַכֹּל קוֹמֶץ בַּתְּחִילָּה וְקוֹמֶץ בַּסּוֹף; וְחַד אָמַר: כְּמַחֲלוֹקֶת בַּזּוֹ כָּךְ מַחֲלוֹקֶת בַּזּוֹ.

ומעירים: בענין לבונה הבאה בפני עצמה, פליגי בה [נחלקו בכך] ר׳ אמי ור׳ יצחק נפחא, חד [אחד מהם] אמר: מחלוקת התנאים, האם לבונה שחסרה עדיין כשרה, היא בלבונה הבאה עם המנחה, אבל בלבונה הבאה בפני עצמה — דברי הכל קומץ בתחילה וקומץ בסוף, וחד [ואחד מהם] אמר: כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו.

״חִיסַּר לְבוֹנָתָהּ״. הָא יָתֵיר – כְּשֵׁרָה; וְהָתַנְיָא: יָתֵיר – פְּסוּלָה! אֲמַר רָמִי בַּר חָמָא: כְּגוֹן שֶׁהִפְרִישׁ לָהּ שְׁנֵי קְמָצִין.

שנינו במשנה: חיסר לבונתה — פסולה. ומדייקים מכאן: הא יתיר [הרי אם ייתר] לבונתה — כשרה. ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: אם יתיר — פסולה! אמר רמי בר חמא: מתי היא פסולה — כגון שהפריש לה שני קמצין של לבונה ונתן בה.

וְאָמַר רָמִי בַּר חָמָא: הִפְרִישׁ לָהּ שְׁנֵי קְמָצִין וְאָבַד אֶחָד מֵהֶן, קוֹדֶם קְמִיצָה – לֹא הוּקְבְּעוּ, אַחַר קְמִיצָה – הוּקְבְּעוּ.

ואמר רמי בר חמא: הפריש לה שני קמצין של לבונה, ואבד אחד מהן קודם קמיצה — לא הוקבעו עם המנחה, ואינה פסולה. אם אבד לאחר קמיצה — כבר הוקבעו עם המנחה, והיא פסולה, מפני שריבה לבונתה.

וְאָמַר רָמִי בַּר חָמָא: הִפְרִישׁ אַרְבָּעָה קְמָצִין לִשְׁנֵי בָזִיכִין וְאָבְדוּ שְׁנַיִם מֵהֶן, קוֹדֶם סִילּוּק בָּזִיכִין – לֹא הוּקְבְּעוּ, לְאַחַר סִילּוּק בָּזִיכִין – הוּקְבְּעוּ.

ואמר רמי בר חמא: הפריש ארבעה קמצין של לבונה לשני בזיכין של לחם הפנים, ואבדו שנים מהן, אם אבדו קודם סילוק בזיכין מעל שולחן לחם הפנים — לא הוקבעו וכשרים, אם לאחר סילוק בזיכין — הוקבעו, ופסולים, מפני שריבה לבונתם.

הָא תּוּ לָמָּה לִי? הַיְינוּ הָךְ!

ועל דין הבזיכים שואלים: הא תו [זו שוב] למה לי? היינו הך [הרי זה אותו דבר], שהרי הקטרת הלבונה מתירה את לחם הפנים, כמו הקטרת הקומץ במנחה, וסילוק הבזיכים של לחם הפנים נחשב כקמיצה של המנחה!

מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דִּבְרִיר קוֹמֶץ דִּידָהּ, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּהּ לְפוֹרְקָהּ – כְּמַאן דִּפְרִיקָה דָּמְיָא, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: כיון דבריר [שמבורר] הקומץ דידה [שלה], שבלחם הפנים אין צורך להגדיר מהו ה״קומץ״, שהרי הלבונה מצויה לעצמה בבזיכים, נאמר כי כיון שהגיע זמנה לפורקה את מערכת לחם הפנים ולסלק את הבזיכים — כמאן דפריקה דמיא [כמי שמפורקת היא נחשבת], ומאותה שעה כבר נקבעה הלבונה עם לחם הפנים, על כן קא משמע לן [משמיע לנו], שכל עוד לא סילק את הבזיכים — לא הוקבעו הקמצים היתירים, ואם אבדו באותה שעה — לחם הפנים כשר.

מתני׳ הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה לֶאֱכוֹל שְׁיָרֶיהָ בַּחוּץ אוֹ כַּזַּיִת מִשְּׁיָרֶיהָ בַּחוּץ, לְהַקְטִיר קוּמְצָהּ בַּחוּץ אוֹ כַּזַּיִת קוּמְצָהּ בַּחוּץ, אוֹ לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ בַּחוּץ – פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. לֶאֱכוֹל שְׁיָרֶיהָ לְמָחָר אוֹ כַּזַּיִת מִשְּׁיָרֶיהָ לְמָחָר, לְהַקְטִיר קוּמְצָהּ לְמָחָר אוֹ כַּזַּיִת מִקּוּמְצָהּ לְמָחָר, אוֹ לְהַקְטִיר לְבוֹנָה לְמָחָר

הקומץ את המנחה על מנת לאכול שיריה של המנחה בחוץ מחוץ לעזרה, או לאכול אפילו כזית משיריה בחוץ, על מנת להקטיר קומצה בחוץ או כזית של קומצה בחוץ, או להקטיר לבונתה בחוץ — הרי בכל אחד מאלה פסול הקומץ והמנחה, ו אולם אין בו כרת באכילתו. אבל אם חישב בזמן קמיצה לאכול שיריה למחר לאחר זמנה, או כזית משיריה למחר, להקטיר קומצה למחר או כזית מקומצה למחר, או להקטיר לבונה למחר —