Menachot

מנחות

and swear to the Lord of hosts; one shall be called the city of destruction” (Isaiah 19:18). They went to Alexandria in Egypt and built an altar and sacrificed offerings upon it for the sake of Heaven, as it is stated in the following verse: “In that day shall there be an altar to the Lord in the midst of the land of Egypt, and a pillar at its border, to the Lord” (Isaiah 19:19).

ונשבעות לה' צבאות עיר ההרס יאמר לאחת. ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים ומצבה אצל גבולה לה' " (ישעיהו יט, יח—יט) — שנדרו בני מלכים אלה לעבוד את ה' ("נשבעות לה' צבאות"), ולא אלהים אחרים. הלכו בני מלכים אלה לאלכסנדריא של מצרים, ובנו שם מזבח, והעלו עליו לשם שמים — שכן נאמר: "ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים".

וְנִשְׁבָּעוֹת לַה׳ צְבָאוֹת״. הָלְכוּ לַאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם, וּבָנוּ מִזְבֵּחַ, וְהֶעֱלוּ עָלָיו לְשֵׁם שָׁמַיִם. שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַה׳ בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם״.

Also known by its Greek name, Heliopolis, or one of its biblical names, Aven (Ezekiel 30:17), this was a city on the eastern edge of modern Cairo. It contained the central temple of the sun god, Ra, and the priests who served there were known as: Priests of On (Genesis 41:45). The name Beth Shemesh appears in the verse: “He shall also break the pillars of Beth Shemesh that is in the land of Egypt, and the houses of the gods of Egypt shall he burn with fire” (Jeremiah 43:13). Isaiah describes how this city would be destroyed in the future, which is why he calls it: “The city of destruction.” Josephus describes the destruction of the city by the Romans.

City of the Sun [Beit Shemesh]

בֵּית שֶׁמֶשׁ

The verse states: “One shall be called the city of destruction” (Isaiah 19:18). The Gemara asks: What is the meaning of the verse: “One shall be called the city of destruction”? The Gemara answers: As Rav Yosef translates into Aramaic: Concerning the City of the Sun, <note data-assoc="b"/>which will be destroyed in the future, it will be said that it is one of them. And from where is it derived that in the phrase: “The city of destruction [ heres ],” the term heres is referring to the sun? As it is written: “Who commands the sun [ ḥeres ], and it does not rise; and seals up the stars” (Job 9:7).

כיון שהוזכר פסוק זה שבישעיה, דנים בו עוד. על הנאמר בו "עיר ההרס יאמר לאחת", שואלים: מאי [מה פירוש] כתוב זה "עיר ההרס יאמר לאחת"? ומשיבים: כדרך שהיה מתרגם ומפרש רב יוסף את הכתוב הזה: "עיר ההרס" — קרתא [העיר] בית שמש שעתיד למיחרב [להיחרב], "יאמר לאחת" — איתאמר [נאמר] שהיא חדא מנהון [אחת מהן], מחמש הערים בארץ מצרים, שראשיהן נדרו שלא לעבוד לעבודה זרה. ומסבירים: ממאי [ממה, מנין] אנו יודעים שהלשון " עיר ההרס" — לישנא דשימשא [לשון של שמש] היא? דכתיב [שכן נאמר] בשמש : "האומר לחרס ולא יזרח" (איוב ט, ז). משמע שחרס הוא השמש (וזיקת שמות יש בין "חרס" ל"הרס").

״עִיר הַהֶרֶס יֵאָמֵר לְאֶחָת״. מַאי ״עִיר הַהֶרֶס יֵאָמֵר לְאֶחָת״? כְּדִמְתַרְגֵּם רַב יוֹסֵף: קַרְתָּא דְּבֵית שֶׁמֶשׁ דְּעָתִיד לְמִיחְרַב, אִיתְאֲמַר דְּהִיא חֲדָא מִנְּהוֹן. וּמִמַּאי דְּ״עִיר הַהֶרֶס״ לִישָּׁנָא דְּשִׁימְשָׁא הִיא? דִּכְתִיב: ״הָאוֹמֵר לַחֶרֶס וְלֹא יִזְרָח״.

There are various opinions as to why the minds of the Babylonian exiles are more settled than the minds of exiles from other countries. Rashi explains that their exile is not as harsh, and they do not have to worry about matters that concern other exiled Jews. Some explain that the Babylonian Jews were greater Torah scholars than those from any other Jewish community in exile (Maharsha). Others combined these two explanations: The Babylonian exile began with the exile of Torah scholars, or in the language of the verse: “The craftsmen and the smiths” (II Kings 24:16). The Gemara explains that the scholars are referred to as craftsmen because they open the words of Torah. Once they decide and agree on a halakha it is never reopened for discussion (Sanhedrin 38a). For this reason, their exile was not as difficult, based on the principle (Avot 3:5) that anyone who accepts the yoke of Torah will have the yoke of the government removed from him (Einei Shmuel).

These are the exiles of Babylonia whose minds are calm like sons

אֵלּוּ גָּלֻיּוֹת שֶׁל בָּבֶל שֶׁדַּעְתָּן מְיוּשֶּׁבֶת עֲלֵיהֶן כְּבָנִים

§ After mentioning the Jewish community in Egypt, the Gemara discusses Jewish communities in other locations. The verse states: “Fear not, for I am with you; I will bring your seed from the east and gather you from the west; I will say to the north: Give up, and to the south: Keep not back, bring My sons from far, and My daughters from the end of the earth” (Isaiah 43:5–6). What is the meaning of “bring My sons from far”? Rav Huna says: These are the exiles of Babylonia, whose minds are calm, like sons, <note data-assoc="n"/>and who can therefore focus properly on Torah study and mitzvot. What is the meaning of “and My daughters from the end of the earth”? These are the exiles of other countries, whose minds are unsettled, like daughters.

מתוך שנידונו עניינם של החיים בארץ מצרים, מביאים עוד בעניינם של ישראל החיים בתפוצות הגולה השונות. נאמר בנבואת ישעיה על שיבת תפוצות ישראל: "...ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך. אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי הביאי בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ" (ישעיהו מג ה—ו). ומפרשים: "הביאי בני מרחוק" — אמר רב הונא: אלו גליות של בבל שדעתן מיושבת עליהן לעסוק בתורה ובמצוות, כבנים. "ובנותי מקצה הארץ" — אלו גליות של שאר ארצות, שאין דעתן מיושבת עליהן, כבנות.

״הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ״, ״הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק״ – אָמַר רַב הוּנָא: אֵלּוּ גָּלֻיּוֹת שֶׁל בָּבֶל, שֶׁדַּעְתָּן מְיוּשֶּׁבֶת עֲלֵיהֶן כְּבָנִים. ״וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ״ – אֵלּוּ גָּלֻיּוֹת שֶׁל שְׁאָר אֲרָצוֹת, שֶׁאֵין דַּעְתָּן מְיוּשֶּׁבֶת עֲלֵיהֶן כְּבָנוֹת.

This refers to the city of Carthage, to the northwest of Tunis. The city was originally founded by Phoenicians who came from Tyre and Sidon and established it as a trading center. It later became a sea fortress, and commanded the north African coast. The Romans conquered Carthage in 146 BCE and destroyed it to its foundations. In its place Julius Caesar built a new city, which eventually became the largest city outside of Rome. The expression: From Tyre to Carthage, refers to all the cities along  the trading route from Tyre to Carthage. There were Jewish communities all along this route, and their residents contributed to international trade.

Carthage

קַרְטִיגְנִי

 בכבודן הראשון מכירין ואין מכבידין עולם:

מכירין את ישראל 

 שמאמצים בהקדוש ברוך הוא ואין מאמצים בעבודת כוכבים:

ואת אביהם שבשמים 

§ Rabbi Abba bar Rav Yitzḥak says that Rav Ḥisda says, and some say that Rav Yehuda says that Rav says: The gentiles living from Tyre <note data-assoc="b"/>to Carthage <note data-assoc="b"/>recognize the Jewish people, their religion, and their Father in Heaven. But those living to the west of Tyre and to the east of Carthage recognize neither the Jewish people nor their Father in Heaven.

ועוד בעניינן של גלויות ישראל אמר ר' אבא בר רב יצחק, אמר רב חסדא, ואמרי לה [ויש האומרים אותה אימרה] שאמר זאת רב יהודה, אמר רב: כל הגוים הדרים במרחב המשתרע מצור שבצידו הצפון מזרחי של הים התיכון, ועד קרטיגני שבצידו הדרום מערבי של הים התיכון, הריהם מכירין את ישראל ואת דתם, וכן הם מכירים את אביהם שבשמים. ואילו כל הגוים הדרים במרחב שמצור כלפי מערב, ומקרטיגני כלפי מזרח (ראה מפה) — אין מכירין את ישראל ולא את אביהן שבשמים.

אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר רַב יִצְחָק, אָמַר רַב חִסְדָּא, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מִצּוֹר וְעַד קַרְטִיגְנִי – מַכִּירִין אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, וּמִצּוֹר כְּלַפֵּי מַעֲרָב וּמִקַּרְטִיגְנִי כְּלַפֵּי מִזְרָח – אֵין מַכִּירִין אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶת אֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

Rashi provides two explanations for Rav’s statement to Rav Shimi. The first is that Rav was amazed that Rav Shimi would ask such a question, and therefore Rav said: Is that you, Shimi, such a wise man asking this question? Rashi’s second explanation is that Rav always had his eyes lowered toward the floor, for reasons of modesty. Therefore, Rav did not know who was asking him this question, and inquired whether it was in fact Rav Shimi.

Shimi, is it you

שִׁימִי אַתְּ

Rabbeinu Gershom Meor HaGola explains that even though all the nations from east to west know God’s great name and call him the God of gods, this is only with their mouths. It is clear they do not recognize the Jewish people and their father in Heaven, because they have no fear of Him. Some say that the meaning here is that even though God’s name is great, and they call Him the God of gods, they nevertheless think that God has departed the world and left some of His powers to smaller gods in His place. According to the Rambam (Sefer HaMadda, Hilkhot Avoda Zara 1:1) this is a form of idolatry, and is identical to the origins of idolatry in the generation of Enoch, when this precise error was made (Maharsha).

They call him the God of gods

דְּקָרוּ לֵיהּ אֱלָהָא דְּאֶלָהָא

 בתמיה אתה הוא שימי חכם גדול ומקשה לי דבר זה ויש אומרים רב לא היה זוקף עיניו אלא כובשן כל שעה משום צניעות:

שימי את 

Rav Shimi bar Ḥiyya raised an objection to the statement of Rav from the verse: “From the rising of the sun until it sets, My name is great among the nations; and in every place offerings are presented to My name, and a pure meal offering; for My name is great among the nations, says the Lord of hosts” (Malachi 1:11). This indicates that God’s name is known across the entire world, even to the west of Tyre and the east of Carthage. Rav said to him: Shimi, is it you <note data-assoc="n"/>who is raising such an objection? The verse does not mean that they recognize God and worship him. Rather, it means that although they worship idols, they call Him the God of gods. <note data-assoc="n"/>

איתיביה [הקשה לו] רב שימי בר חייא לרב: והלא נאמר "ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מקטר מגש לשמי ומנחה טהורה" (מלאכי א, יא), הרי משמע ששם ה' ידוע בכל מקום ואף במערב לצור וממזרח לקרטיגני! אמר ליה [לו] רב בתמיהה: האם החכם הגדול שימי את [אתה] הוא זה השואל שאלה שכזו?! אין כוונת הכתוב לומר שכל אלה מכירים את ה' ועובדים לו, שהרי עובדים הם לאליליהם, אלא דקרו ליה אלהא דאלהא [שהם קוראים לו, לקדוש ברוך הוא, אלהי האלהים].

אֵיתִיבֵיהּ רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא לְרַב: ״מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה״! אֲמַר לֵיהּ: שִׁימִי, אַתְּ? דְּקָרוּ לֵיהּ אֱלָהָא דְּאֶלָהָא.

§ The verse states: “And in every place offerings are presented to My name, and a pure meal offering; for My name is great among the nations, says the Lord of hosts.” Does it enter your mind to say that it is permitted to sacrifice offerings in every place? Rather, Rabbi Shmuel bar Naḥmani says that Rabbi Yoḥanan says: These are Torah scholars, who engage in Torah study in every place. God says: I ascribe them credit as though they burn and present offerings to My name.

עוד נאמר בפסוק שהובא למעלה "ו בכל מקום מקטר מגש לשמי", ותוהים: וכי כפשוטו של מקרא שיהא מותר להקריב קרבנות בכל מקום סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר? אמר ר' שמואל בר נחמני, אמר ר' יונתן: אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום, שמעלה אני עליהן כאילו בעיסוקם זה הם מקטירין קרבן ומגישין לשמי.

״בְּכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי״, בְּכָל מָקוֹם סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה בְּכָל מָקוֹם, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיהֶן כְּאִילּוּ מַקְטִירִין וּמַגִּישִׁין לִשְׁמִי.

 עליו הוא אומר לשמי ומנחה טהורה:

זה הלומד תורה בטהרה 

Furthermore, when the verse states: “And a pure meal offering,” this is referring to one who studies Torah in purity, i.e., one who first marries a woman and afterward studies Torah. Since he is married, he is not disturbed by sinful thoughts.

ועוד: מה שנאמר בכתוב הזה "ומנחה טהורה" — זה הלומד תורה בטהרה, כיצד? זה הנושא אשה ואחר כך לומד תורה, שאינו מוטרד מהרהורי עבירה.

״וּמִנְחָה טְהוֹרָה״ – זֶה הַלּוֹמֵד תּוֹרָה בְּטָהֳרָה, נוֹשֵׂא אִשָּׁה וְאַחַר כָּךְ לוֹמֵד תּוֹרָה.

 בפרק קמא דקידושין (דף כט:) איכא למאן דאמר איפכא ואמרינן לא פליגי הא לן והא להו:

הלומד תורה בטהרה נושא אשה ואחר כך לומד תורה

The Gemara cites another verse that praises Torah scholars. “A Song of Ascents, Behold, bless the Lord, all you servants of the Lord, who stand in the House of the Lord at night” (Psalms 134:1). What is the meaning of “at night,” given that the Temple service is not performed at night and all the offerings must be sacrificed during the daytime? Rabbi Yoḥanan says: These are Torah scholars, who engage in Torah study at night. The verse ascribes them credit as though they engage in the Temple service.

ובדומה לדרשה שנאמרה למעלה בשבחם של תלמידי חכמים העוסקים בתורה שנחשבים הם כמקריבים קרבנות לפני ה', מביאים עוד בענין זה. נאמר "שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העמדים בבית ה' בלילות" (תהלים קלד, א). ושואלים: מאי [מה, עניינם] של אלה העומדים בבית ה' בלילות ומברכים את ה', וכי איזו עבודה יש בלילות בבית המקדש? אמר ר' יוחנן: אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה, שמעלה עליהן הכתוב כאילו באותה שעה הריהם עסוקים בעבודה בבית המקדש.

״שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת ה׳ כָּל עַבְדֵי ה׳ הָעֹמְדִים בְּבֵית ה׳ בַּלֵּילוֹת״ – מַאי ״בַּלֵּילוֹת״? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה בַּלַּיְלָה, מַעֲלֶה עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב כְּאִילּוּ עֲסוּקִים בַּעֲבוֹדָה.

 מקרא הוא בדברי הימים (ב סי' ב) בשלמים ובקרבנות משתעי דלעולם הם עומדים והיכי דמי מזבח בנוי בשמים ומיכאל עומד ומקטיר עליו:

לעולם זאת על ישראל 

§ The Gemara cites another verse that is interpreted in a similar vein. King Solomon said to Hiram of Tyre: “Behold, I am about to build a house for the name of the Lord my God, to dedicate it to Him, and to burn before Him incense of sweet spices, and for the continual shewbread, and for the burnt offerings morning and evening, on the Shabbatot , and on the New Moons, and on the Festivals of the Lord our God. This is an ordinance forever for Israel” (II Chronicles 2:3). Since the Temple was eventually destroyed, what did Solomon mean when he said that it is “an ordinance forever”? Rav Giddel says that Rav says: This is referring to the altar that remains built in Heaven even after the earthly Temple was destroyed, and the angel Michael, the great minister, stands and sacrifices an offering upon it.

ועוד נדרש כיוצא בזה. נאמר בדברי שלמה לחירם מלך צור: "הנה אני בונה בית לשם ה' אלהי להקדיש לו להקטיר לפניו קטורת סמים ומערכת תמיד ועולות לבוקר ולערב לשבתות ולחדשים ולמועדי ה' אלהינו לעולם זאת על ישראל" (דברי הימים ב ב, ג). ודבריו שאמר שבמקדש שיבנה יוקרבו כל אלה לעולם צריכים הסבר, שהרי חרב המקדש ושוב אין קרבנות! אמר רב גידל, אמר רב: כוונת דברי שזה המזבח הריהו בנוי וקיים לעולם בשמים, אף שחרב בית המקדש בארץ, ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן. ואילו

״לְעוֹלָם זֹאת עַל יִשְׂרָאֵל״ – אָמַר רַב גִּידֵּל, אָמַר רַב: זֶה מִזְבֵּחַ בָּנוּי, וּמִיכָאֵל שַׂר הַגָּדוֹל עוֹמֵד וּמַקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן.

 מדרשות חלוקין יש מי שאומר נשמותיהן של צדיקים ויש מי שאומר כבשים של אש והיינו דאמרינן בשמונה עשרה בעבודה ואשי ישראל ותפלתם מהרה באהבה תקבל ברצון ויש אומרים דקאי אדלעיל והשב את העבודה לדביר ביתך ואשי ישראל. לא מצאתי יותר:

ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן

And Rabbi Yoḥanan says that there is an alternative explanation of the verse: These are Torah scholars, who engage in studying the halakhot of the Temple service. The verse ascribes them credit as though the Temple was built in their days and they are serving in it.

ר' יוחנן אמר בפירוש כוונת הדברים, כי אלו תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה במקדש, שמעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם, והריהם עובדים בו.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הָעֲסוּקִין בְּהִלְכוֹת עֲבוֹדָה, מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִילּוּ נִבְנָה מִקְדָּשׁ בִּימֵיהֶם.

מאי דכתיב זאת התורה 

§ The Gemara cites similar interpretations of verses: Reish Lakish said: What is the meaning of that which is written: “This is the law [ torah ] of the burnt offering, of the meal offering, and of the sin offering, and of the guilt offering, and of the consecration offering, and of the sacrifice of peace offerings” (Leviticus 7:37)? This teaches that anyone who engages in Torah study is considered as though he sacrificed a burnt offering, a meal offering, a sin offering, and a guilt offering.

ובדומה לזה אמר ריש לקיש, מאי דכתיב [מה פירוש זה שנאמר] "זאת התורה לעלה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים. אשר צוה ה' את משה בהר סיני ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה' במדבר סיני" (ויקרא ז, לז—לח)? — לומר שכל העוסק בתורה — כאילו הקריב עולה, מנחה, חטאת, ואשם.

אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ, מַאי דִּכְתִיב ״זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם״? כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – כְּאִילּוּ הִקְרִיב עוֹלָה מִנְחָה חַטָּאת וְאָשָׁם.

Several explanations have been offered for this interpretation. Rabbeinu Gershom Meor HaGola explains that the term in the verse “of a burnt offering [la’ola]” can also be read as la ola, meaning: No burnt offering, and the same logic can be applied to the other offerings mentioned in the verse. Accordingly, the verse is teaching that one who studies Torah does not need to bring an offering. Rashi explains that la’ola can be translated as: For the burnt offering, and the same logic can be applied to the other offerings mentioned in the verse. Accordingly, the verse is teaching that Torah study is in place of bringing an offering.

Not a burnt offering, nor a sin offering, nor a meal offering, nor a guilt offering

לֹא עוֹלָה וְלֹא חַטָּאת וְלֹא מִנְחָה וְלֹא אָשָׁם

 דליהוי משמע זאת התורה היא עולה ומנחה כו':

עולה ומנחה מיבעי ליה 

 דהכי משמע זאת התורה לעולה כלומר במקום העולה למנחה בשביל המנחה כגון לכם בשבילכם כלומר התלמוד תורה מכפר על עונותינו:

אין צריך לא עולה וכו' 

Rava said an objection to this interpretation: This verse states: “Of the burnt offering, of the meal offering.” If the interpretation of Reish Lakish is correct, the verse should have written: “Burnt offering and meal offering.” Rather, Rava says that the correct interpretation of this verse is: Anyone who engages in Torah study need not bring a burnt offering, nor a sin offering, nor a meal offering, nor a guilt offering. <note data-assoc="n"/>

אמר רבא בשאלה על דרשה זו: והרי האי [זה] הכתוב אומר "לעלה למנחה", ואילו לדרשה האומרת שהלומד תורה נחשב לו כמקריב הן עולה והן מנחה, מעתה "עלה ומנחה" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! אלא אמר רבא שכך יש לדרוש כתוב זה: כל העוסק בתורה — אינו צריך לא עולה ולא מנחה ולא אשם.

אֲמַר רָבָא: הַאי ״לָעֹלָה לַמִּנְחָה״, ״עֹלָה וּמִנְחָה״ מִיבָּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא אָמַר רָבָא: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, אֵינוֹ צָרִיךְ לֹא עוֹלָה (וְלֹא חַטָּאת) וְלֹא מִנְחָה וְלֹא אָשָׁם.

 כגון סדר קדשים דמיירי בהלכות עבודה:

בתורת חטאת 

Rabbi Yitzḥak said: What is the meaning of that which is written: “This is the law of the sin offering” (Leviticus 6:18), and: “This is the law of the guilt offering” (Leviticus 7:1)? These verses teach that anyone who engages in studying the law of the sin offering is ascribed credit as though he sacrificed a sin offering, and anyone who engages in studying the law of a guilt offering is ascribed credit as though he sacrificed a guilt offering.

ובדומה לכך אמר ר' יצחק: מאי דכתיב [מה פירוש זה שנאמר] בתחילת פרשת החטאת "זאת תורת החטאת" (שם ו, יח), וכן בתחילת פרשת האשם "זאת תורת האשם" (שם ז, א)? לומר: כל העוסק בתורת חטאת — כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם — כאילו הקריב אשם.

אֲמַר רַבִּי יִצְחָק, מַאי דִּכְתִיב ״זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת״ וְ״זֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם״? כָּל הָעוֹסֵק בְּתוֹרַת חַטָּאת – כְּאִילּוּ הִקְרִיב חַטָּאת, וְכָל הָעוֹסֵק בְּתוֹרַת אָשָׁם – כְּאִילּוּ הִקְרִיב אָשָׁם.

It is stated with regard to an animal burnt offering: “A fire offering, an aroma pleasing to the Lord” (Leviticus 1:9), and with regard to a bird burnt offering: “A fire offering, an aroma pleasing to the Lord” (Leviticus 1:17), and with regard to a meal offering: “A fire offering, an aroma pleasing to the Lord” (Leviticus 2:2). The repetitive language employed concerning all of these different offerings is to say to you that one who brings a substantial offering and one who brings a meager offering have equal merit, provided that he directs his heart toward Heaven.

נאמר בעולת בהמה "אשה ריח ניחוח" (שם א, ט), וכן ב עולת העוף נאמר "אשה ריח ניחוח" (שם יז), וכן במנחה נאמר "אשה ריח ניחוח" (שם ב, ב), והרי זה בא לומר לך: כי אחד (שווה) הוא זה המרבה בקרבנו, שמביא בהמה לעולתו, ואחד (ושווה) הוא זה הממעיט בקרבנו, שמביא עוף או מנחה בקרבנו, ובלבד שיכוין לבו לשמים.

מתני׳ נֶאֱמַר בְּעוֹלַת בְּהֵמָה ״אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ״, וּבְעוֹלַת עוֹף ״אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ״, וּבְמִנְחָה ״אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ״ – לוֹמַר לְךָ: אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּין לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם.

Rabbi Zeira’s question is ostensibly difficult, as the source for this principle seems to be the three mentions of “an aroma pleasing to the Lord” in the verses cited in the mishna. Some explain that what is not clear in the verses cited in the mishna is that a rich person who brings a less significant offering has merit, provided he directs his heart toward Heaven (Tzon Kodashim). Others explain that while it is clear from the verses cited in the mishna that the various types of offerings meet the standard of “pleasing aroma,” one may have thought that there still are differences in merit based on what type of offering was brought. Rabbi Zeira is seeking a source for the statement that one who brings a substantial offering and one who brings a meager offering have equal merit (Iyyun Ya’akov).

What is the verse

מַאי קְרָאָה

Rashi explains how this principle is derived from this verse. The word “laboring man” refers to one who is serving in the Temple, and his sleep is sweet, because he sleeps and is not afraid. He is not afraid, because he receives full reward for his offerings, which are consumed upon the altar, whether he brings few or many.

Sweet is the sleep of a laboring man, whether he consumes little or much

מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל

 עבודת קרבנות ומביאו למזבח מתוקה שנתו שהוא ישן ולא ירא:

שנת העובד 

אם מעט ואם הרבה יאכל 

Rabbi Zeira said: What is the verse <note data-assoc="n"/>from which this principle is derived? “Sweet is the sleep of a laboring man, whether he consumes little or much” (Ecclesiastes 5:11). <note data-assoc="n"/>

שנינו במשנתנו כי אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים. ובענין זה אמר ר' זירא: מאי קראה [מה הוא הפסוק] המלמד על כך? — "מתוקה שנת העבד אם מעט ואם הרבה יאכל" (קהלת ה, יא) — ששווה הוא שכרו של המקריב ("העובד") קרבן מועט ("אם מעט"), לזה של המקריב קרבן מרובה ("ואם הרבה").

גמ׳ אֲמַר רַבִּי זֵירָא: מַאי קְרָאָה? ״מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל״.

ברבות הטובה 

רבו אוכליה 

 להקדוש ברוך הוא כי אם ראות עיניו שזה מתכוין לטובה:

ומה כשרון לבעליו 

Rav Adda bar Ahava said that the source is from here: “When goods increase, those who consume them increase; and what advantage is there to the owner, except seeing them with his eyes?” (Ecclesiastes 5:10). One who brings a substantial offering, who thereby increases the number of priests who partake of it, does not have more merit than one who brings a meager offering. Rather, the offering that God desires is one where He recognizes, i.e., “seeing them with His eyes,” that its owner has the proper intent.

רב אדא בר אהבה אמר: הדבר נלמד מהכא [מכאן], מהפסוק הקודם לו: "ברבות הטובה רבו אוכליה ומה כשרון לבעליו כי אם ראות עיניו" (שם י) — שאף שמביא קרבן מרובה ("ברבות הטובה"), שרבים הם הכהנים האוכלים ממנו ("רבו אוכליה"), אין הוא מרוצה ומקובל יותר משל זה המביא קרבן מועט שמעטים אוכליו. שכן איזהו הקרבן הנרצה לפני הקדוש ברוך הוא ("ומה כשרון לבעליו")? של זה שגלוי לפני המקום כי מכוון הוא את לבו לשמים ("כי אם ראות עיניו").

רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אֲמַר, מֵהָכָא: ״בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה רַבּוּ אוֹכְלֶיהָ וּמַה כִּשְׁרוֹן לִבְעָלָיו״.

 לאומרים רשויות הרבה הן והדבר מוכיח שזה ששמו כך ציום להקריב לו מנחה [וזה] ששמו כך ציום להקריב לו פרים וזה אילים לכך נאמר בכולם ריח ניחוח לה':

לבעל הדין 

The Gemara addresses the expression “an aroma pleasing to the Lord” stated in the verses mentioned in the mishna. It is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Azzai says: Come and see what is written in the portion of offerings: As in these verses, the divine names El and Elohim are not stated, but only “the Lord.” This is so as not to give a claim to a litigant to argue. Only one name of God is used in conjunction with all the various offerings, to prevent heretics from claiming that different offerings are brought to different gods.

למעלה הובאה דרשה המסבירה טעם הלשון השווה "אשה ריח ניחוח" האמורה בכל הקרבנות. ובדומה לכך מביאים דרשה המסבירה מדוע בכל הקרבנות נאמר שם ה' המיוחד. תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' שמעון בן עזאי: בוא וראה מה כתיב [נאמר] בפרשת קרבנות, שהרי לא נאמר בהן לא שם "אל", ולא שם "אלהים", אלא שם "ה' "("אשה ריח ניחוח לה' ") שם המיוחד, בלבד. וטעם הדבר: שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק. שאילו היו נאמרים הציוויים על הקרבנות השונים בשמות שונים של ה', היה מקום לכופרים (הסבורים כי ישנן כמה רשויות), לטעון כי קרבן אחד נצטוה על ידי רשות אחת, וקרבן אחר נצטוה על ידי רשות אחרת.

תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי: בּוֹא וּרְאֵה מַה כְּתִיב בְּפָרָשַׁת קָרְבָּנוֹת, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהֶן לֹא ״אֵל״ וְלֹא ״אֱלֹהִים״ אֶלָּא ה׳ – שֶׁלֹּא לִיתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְבַעַל דִּין לַחֲלוֹק.

אחד המרבה 

And it is stated with regard to a large bull offering: “A fire offering, an aroma pleasing to the Lord” (Leviticus 1:9), and with regard to a small bird offering: “A fire offering, an aroma pleasing to the Lord” (Leviticus 1:17), and with regard to a meal offering: “A fire offering, an aroma pleasing to the Lord” (Leviticus 1:9). The repetitive language employed concerning all of these different offerings is to say to you that one who brings a substantial offering and one who brings a meager offering have equal merit, provided that he directs his heart toward Heaven.

ומוסיף ואומר, ובדומה לכך נאמר בשור שהוא בעל חיים הגס (הגדול) "אשה ריח ניחוח", ואף בעוף שהוא בעל החיים הדק (הקטן) נאמר "אשה ריח ניחוח", וכן במנחה שהיא זולה יותר נאמר "אשה ריח ניחוח" — לומר לך: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים.

וְנֶאֱמַר בְּשׁוֹר הַגַּס ״אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ״, וּבְעוֹף הַדַּק ״אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ״, וּבְמִנְחָה ״אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ״ – לוֹמַר לְךָ: אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּין אֶת לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם.

And lest you say that God needs these offerings for consumption, in which case a larger offering would be preferable to a smaller one, the verse states: “If I were hungry, I would not tell you; for the world is Mine, and everything within it” (Psalms 50:12). And it is stated: “For every beast of the forest is Mine, and the cattle upon a thousand hills. I know all the fowls of the mountains; and the wild beasts of the field are Mine” (Psalms 50:10–11). Similarly, it is stated in the following verse: “Do I eat the flesh of bulls, or drink the blood of goats?” (Psalms 50:13).

ושמא תאמר: לאכילה הוא צריך הקדוש ברוך הוא, והרי איפוא משובח הוא יותר זה המביא קרבן גדול? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "אם ארעב לא אמר לך כי לי תבל ומלאה" (תהלים נ, יב), ועוד נאמר בפסוקים הקודמים: "כי לי כל חיתו יער בהמות בהררי אלף. ידעתי כל עוף הרים וזיז שדי עמדי" (שם י— יא). וכן נאמר בפסוק שלאחריו "האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה" (שם יג).

וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: לַאֲכִילָה הוּא צָרִיךְ – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ״, וְנֶאֱמַר ״כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף. יָדַעְתִּי כָּל עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי״. ״הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה״.

 להקריב לו קרבן ויעשה רצוני לפי שהוא צריך לכך ואשחדנו:

כדי שתאמר אעשה רצונו 

 כלומר לא להנאותי שאיני רוצה להטריח אתכם לעשות על כרחכם:

לא לרצוני אתם זובחים 

 לצורך עצמכם לקיים מצוותי שתהא כפרה לכם בכך:

לרצונכם 

I did not say to you: Sacrifice offerings to me, so that you will say: I will do His will, i.e., fulfill His needs, and He will do my will. You are not sacrificing to fulfill My will, i.e., My needs, but you are sacrificing to fulfill your will, i.e., your needs, in order to achieve atonement for your sins by observing My mitzvot, as it is stated: “And when you sacrifice an offering of peace offerings to the Lord, you shall sacrifice it so that you may be accepted” (Leviticus 19:5).

לא אמרתי אליכם זבחו, כדי שתאמר "אעשה רצונו (אמלא צורכו) של הקדוש ברוך הוא בהבאת קרבן, ועל ידי כך אף הוא יעשה רצוני (ימלא צורכי)". שכן לא לרצוני (לצורכי) אתם זובחים, אלא לרצונכם (לצורך עצמכם) אתם זובחים, לקיים מצוותי שתהא לכם כפרה בכך, שכן נאמר: "לרצנכם תזבחהו" (ויקרא יט, ה).

לֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם: זִבְחוּ, כְּדֵי שֶׁתֹּאמַר ״אֶעֱשֶׂה רְצוֹנוֹ, וְיַעֲשֶׂה רְצוֹנִי״. לֹא לִרְצוֹנִי אַתֶּם זוֹבְחִים, אֶלָּא לִרְצוֹנְכֶם אַתֶּם זוֹבְחִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ״.

 שתהא כוונתכם לשחוט פרט למתעסק בסכין לחתוך דבר אחר ושחט בהמת קדשים שפסולה:

לרצונכם זבוחו 

Alternatively, the verse: “And when you sacrifice an offering of peace offerings to the Lord, you shall sacrifice it so that you may be accepted [ lirtzonkhem ]” (Leviticus 19:5), can be interpreted differently: Sacrifice willingly [ lirtzonkhem ]; sacrifice intentionally.

ועוד בדרשת כתוב זה, דבר אחר: "לרצנכם תזבחהו" — לרצונכם (ברציה גמורה) זבחו את הקרבן, לדעתכם (במודעות שלימה) זבחו את הקרבן.

דָּבָר אַחֵר: ״לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ״ – לִרְצוֹנְכֶם זִבְחוּ, לְדַעְתְּכֶם זִבְחוּ.

When one slaughters an offering, if he acts unawares, rather than intending the act of slaughter, the offering is disqualified (Rambam Sefer Avoda, Hilkhot Pesulei HaMukdashin 1:3 and Mahari Kurkus there).

To one who acts unawares in the case of consecrated items

לַמִּתְעַסֵּק בְּקָדָשִׁים

 בדבר אחר ושחט בהמת קדשים שהוא פסול:

מנין למתעסק 

This is as Shmuel asked Rav Huna: From where is it derived with regard to one who acts unawares in the case of consecrated items, <note data-assoc="h"/>that the offering is disqualified? Rav Huna said to Shmuel: It is derived from a verse, as it is stated: “And he shall slaughter the young bull before the Lord” (Leviticus 1:5), teaching that the mitzva is not performed properly unless the slaughter is for the sake of a young bull, i.e., with the knowledge that he is performing an act of slaughter.

כדבעא מיניה [כמו ששאל אותו] שמואל מרב הונא: מנין למתעסק בקדשים, שלא התכוון לשחיטה אלא לעשות דבר אחר, ומתוך התעסקותו זו שחט את הקרבן, שהקרבן הוא פסול? השיב רב הונא לשמואל: למדים אנו כך, מזה שנאמר בשחיטת הקרבן: "ושחט את בן הבקר" (שם א, ה) — לומר: שתהא פעולת השחיטה מתחילתה מכוונת לשם שחיטתו של בן בקר זה, ולא למטרה אחרת.

כְּדִבְעָא מִינֵּיהּ שְׁמוּאֵל מֵרַב הוּנָא: מִנַּיִן לַמִּתְעַסֵּק בְּקָדָשִׁים שֶׁהוּא פָּסוּל? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר״ – שֶׁתְּהֵא שְׁחִיטָה לְשֵׁם בֶּן בָּקָר.

According to this interpretation, lirtzonkhem, generally translated as: That you may be accepted, is a reference to one’s will [ratzon], i.e., an intentional, deliberate act, which excludes one who acts unawares. This expression appears twice, in Leviticus 19:5 and 22:29, and its repetition indicates that not only is this intent required ab initio, but the offering is disqualified if it is lacking.

With your will [lirtzonkhem] you shall slaughter it

לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ

זו בידינו הוא 

לרצונכם תזבחהו 

If one vows to bring a meal offering of a tenth of an ephah, he is obligated to bring a meal offering of that volume. If one vows to bring tenths of an ephah, he must bring two-tenths of an ephah, as that is the minimum plural amount. If one says that when he stated his vow to bring a meal offering he specified a certain amount but subsequently forgot how many tenths he specified, the halakha is that he must bring sixty-tenths of an ephah, which is the largest amount for a single meal offering, and stipulate that the amount of the meal offering that corresponds to his vow is dedicated to fulfilling his obligation, whereas the rest is rendered a voluntary meal offering. Some hold that he must bring sixty different meal offerings, each of a different number of tenths, from one to sixty. With regard to one who vows to bring a certain type of meal offering and subsequently forgot which type, the halakha is that he must bring all five types of meal offerings: A meal offering of fine flour, a shallow-pan meal offering, a deep-pan meal offering, a meal offering baked in an oven as loaves, and a meal offering baked in an oven as wafers. If one forgot both the type and the amount, he must bring sixty-tenths of an ephah of each of these five types of meal offerings. He is not required to bring a meal offering brought with libations, as presumably the person did not intend to bring a type of meal offering that is normally brought only with an animal offering. If one vows to bring a meal offering, or to bring a type of meal offering, but did not specify which type, the Sages disagree as to whether he may bring any meal offering of his own choosing, or whether he must bring a fine-flour meal offering. If one vows to bring meal offerings, he must bring two meal offerings. If one vows to bring meal offerings of a certain type, he must bring two meal offerings of the same type. If one vows to bring types of meal offerings, he must bring two meal offerings of two different types. Several principles of vows detailed in this chapter with regard to meal offerings also apply to other types of sacrificial vows and vows of consecration to the Temple treasury. For example, one who did not specify the quantity of the item he vowed to consecrate must bring the minimum amount that his vow indicates. If he specified the amount and subsequently forgot, he must bring the maximum amount that he could have reasonably stated. The chapter concludes with halakhot concerning the temple of Onias. If one vows to bring an offering and sacrifices it in the temple of Onias, not only is he liable to receive the punishment of karet for sacrificing an offering outside the Temple, but he also has not fulfilled his vow. If one vowed to bring an offering to the temple of Onias, or any other place outside of the Temple, and he did in fact sacrifice it there, he has fulfilled his vow, but he is still liable to receive karet for sacrificing an offering outside the Temple. He must bring the offering to the Temple ab initio. There is a dispute as to whether the temple of Onias was a temple of idol worship or was devoted to the worship of God. If a priest slaughtered an idolatrous offering and subsequently repented, he is fit to sacrifice offerings in the Temple in Jerusalem. By contrast, if he performed an idolatrous rite that is a sacrificial rite when performed in the Temple, he is no longer fit to perform service in the Temple ever again. The tractate concludes with praise of Torah scholars, and with the message that the most important issue in the service of God is not how many offerings one brings, but his intent. Provided one directs his heart toward Heaven, bringing a substantial offering and bringing a meager offering are equal in the eyes of God.

Shmuel said to Rav Huna: We have this as an established halakha already, that it is a mitzva to slaughter the offering for the sake of a bull, but from where is it derived that this requirement is indispensable? Rav Huna said to him that the verse states: “With your will you shall slaughter it” (Leviticus 19:5), <note data-assoc="n"/>sacrifice intentionally, in the form of a purposeful action.

אמר לו שמואל לרב הונא: הלכה זו שכך צריך לשחוט לכתחילה, מקובלת בידינו הוא, ואולם לענין לעכב (שנפסל הקרבן בשחיטתו של המתעסק) מנין לנו? השיב לו רב הונא: לכך תלמוד לומר "לרצנכם תזבחהו" — לדעתכם זבחו.

אָמַר לוֹ: זוֹ בְּיָדֵינוּ הוּא, לְעַכֵּב מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ״ – לְדַעְתְּכֶם זִבְחוּ.  הדרן עלך הרי עלי עשרון וסליקא לה מסכת מנחות

Shmuel said to Rav Huna: We have this as an established halakha already, that it is a mitzva to slaughter the offering for the sake of a bull, but from where is it derived that this requirement is indispensable? Rav Huna said to him that the verse states: “With your will you shall slaughter it” (Lev