״אוֹ כַּזַּיִת״ אַשִּׁירַיִם – בִּקְמִיצָה נַמִי לֶאֱכוֹל שִׁירַיִם לָא תָּנֵי ״אוֹ כַּזַּיִת״; וְקָתָנֵי סֵיפָא: פִּיגּוּל וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת, אַלְמָא מְהַנְּיָא לְהוּ הַקְטָרָה.

״או כזית״ על אכילת השירים (״על מנת לאכול כזית משייריה למחר״), וטעם הדבר, מפני שעל הקטרת הקומץ השנויה עימה לא ניתן לומר ״או להקטיר כזית מקומצה למחר — פיגול״, שהרי אם חסר הקומץ המנחה פסולה, ואין מחשבה כזו עושה פיגול — לפיכך בקמיצה נמי [גם כן], כלומר, כשהוא שונה מתחילה: ״הקומץ את המנחה... לאכול שירים״ לא תני [אינו שונה] ר׳ חייא ״או לאכול כזית משייריה״, אף שמצד האמת יכול היה לשנות כן; וקתני סיפא [והוא שונה בסוף], שאם הקטיר את הקומץ על מנת לאכול את השיריים לאחר זמנם — הרי זה פיגול וחייבין עליו כרת, אלמא מהניא להו [מכאן שמועילה להם] הקטרה לשיריים שחסרו לקובעם בפיגול!

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: לָא, הָא מַנִּי? רַבִּי אֶלְעָזָר הִיא, דִּתְנַן: הַקּוֹמֶץ, וְהַלְּבוֹנָה, וְהַקְּטֹרֶת, וּמִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וּמִנְחַת נְסָכִים, שֶׁהִקְרִיב מֵאַחַת מֵהֶן כַּזַּיִת בַּחוּץ – חַיָּיב, וְרַבִּי אֶלְעָזָר פּוֹטֵר עַד שֶׁיַּקְרִיב אֶת כּוּלּוֹ;

אמר ליה [לו] אביי: לא, מכאן אין להוכיח שמדובר בשיריים שחסרו, ויש להסביר כי הא מני [ברייתא זו ששונה ר׳ חייא כשיטת מי היא]? שיטת ר׳ אלעזר היא, דתנן [ששנינו במשנה]: הקומץ, והלבונה, והקטרת, ומנחת כהנים, ומנחת כהן משיח, ומנחת נסכים, שהקריב מאחת מהן כזית בחוץ מחוץ למקדש — הרי זה חייב משום איסור הקרבה בחוץ, ור׳ אלעזר פוטר עד שיקריב את כולו, ולא רק כזית ממנו.

כֵּיוָן דִּבְהַקְטָרַת קְמִיצָה לָא מִתְּנֵי לֵיהּ ״אוֹ כַּזַּיִת מִקּוּמְצָהּ בַּחוּץ״ – בְּשִׁירַיִם נַמִי לָא מִתְּנֵי לֵיהּ ״אוֹ כַּזַּיִת״.

ו כיון שבהקטרת קמיצה (קומץ) לא מתני ליה [אינו יכול לשנות] את הלשון ״או להקטיר כזית מקומצה בחוץ״, משום שלדעת ר׳ אלעזר, שאין חייבים על הקטרה כזו בחוץ — גם אין במחשבה לעשות זאת משום פיגול, לכן בשירים נמי לא מתני ליה [גם כן אינו יכול לשנות] ״או כזית״.

אִי רַבִּי אֶלְעָזָר, הַאי ״לְהַקְטִיר קוּמְצָהּ״, ״לְהַקְטִיר קוּמְצָהּ וּלְבוֹנָתָהּ״ מִיבָּעֵי לֵיהּ! דִּתְנַן: הַקּוֹמֶץ וְהַלְּבוֹנָה שֶׁהִקְרִיב אֶת אֶחָד מֵהֶן בַּחוּץ – חַיָּיב, וְרַבִּי אֶלְעָזָר פּוֹטֵר עַד שֶׁיַּקְרִיב אֶת שְׁנֵיהֶם!

ושואלים: אי [אם] ברייתא זו דעת ר׳ אלעזר היא, האי [זה] שהוא שונה בה ״להקטיר קומצה בחוץ״, הרי ״להקטיר קומצה ולבונתה בחוץ״ מיבעי ליה [צריך הוא] לשנות! דתנן [שהרי שנינו במשנה]: הקומץ והלבונה שהקריב את אחד מהן בחוץ — חייב משום הקרבה בחוץ, ור׳ אלעזר פוטר עד שיקריב את שניהם!

לָא נִצְרְכָא אֶלָּא לְקוֹמֶץ דְּמִנְחַת חוֹטֵא.

ודוחים: לא נצרכא [הוצרכה] הברייתא לשיטה זו אלא לקומץ של מנחת חוטא, ששם אין לבונה אלא רק קומץ, והוא המתיר היחיד, וממילא חייב על הקרבת הקומץ בפני עצמו בחוץ, וגם מחשבה לעשות כן למחר עושה פיגול.

וְאִיכְפַּל תַּנָּא לְאַשְׁמוּעִינַן קוֹמֶץ דְּמִנְחַת חוֹטֵא? אִין. וְכֵן כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: קוֹמֶץ דְּמִנְחַת חוֹטֵא הוּא, וְרַבִּי אֶלְעָזָר הִיא.

ושואלים: ואיכפל תנא לאשמועינן [וכי טרח התנא להשמיע לנו] הלכה שנוגעת רק לקומץ של מנחת חוטא? ומשיבים: אין [כן]. וכן כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר בשם האמורא ר׳ אלעזר בן פדת: מה שנאמר במשנה זו ״על מנת להקריב קומצה בחוץ״ — קומץ של מנחת חוטא הוא, ו שיטת ר׳ אלעזר היא.

הֲדַר אֲמַר רָבָא: לָאו מִילְּתָא הִיא דַּאֲמַרִי, דְּתַנְיָא: ״קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא״, שֶׁאִם נִפְרְסָה אַחַת מֵהֶן – חַלּוֹתֶיהָ כּוּלָּן פְּסוּלוֹת;

הדר [חזר] ואמר רבא: לאו מילתא היא דאמרי [לא כלום הוא מה שאמרתי], שהקטרה מועילה לשיריים שחסרו, לקבוע אותם בפיגול ולהוציאם מידי מעילה. דתניא [ששנויה ברייתא], נאמר בלחם הפנים: ״קדש קדשים הוא״ (ויקרא כד, ט), לומר: הוא בשלמותו, שאם נפרסה אחת מהן מחלות לחם הפנים, ונחסרה בכך — חלותיה כולן פסולות לגמרי, ואין הקטרת הבזיכים מועילה בהן כלל.

הָא יָצָאת – הָנֵי דְּאִיכָּא גַּוַּואי כְּשֵׁרוֹת. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר: זְרִיקָה מוֹעֶלֶת לַיּוֹצֵא? רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, וְקָאָמַר: נִפְרְסָה – לָא.

ונדייק: הא [אבל] אם לא נפרסה אחת מהן, אלא יצאת (יצאה) — הני דאיכא גוואי [אלה שישנן בפנים] כשרות. ומעתה, מאן שמעת ליה דאמר [מי הוא ששמעת אותו שאומר]: זריקה מועלת ליוצא מחוץ לעזרה, להוציאו מידי מעילה ולחייב עליו משום פיגול — דעת ר׳ עקיבא היא, וקאמר [והוא אומר] בברייתא זו שאם נפרסה אחת מן החלות לא מועילה להן ההקטרה. והוא הדין למנחה שחסרו שייריה, שלא תועיל להם ההקטרה.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: מִי קָתָנֵי ״הָא יָצָאת״? דִּלְמָא, הָא נִטְמֵאת – הָנָךְ כְּשֵׁרוֹת,

אמר ליה [לו] אביי: כיצד אתה מוכיח מכאן? מי קתני [האם התנא שונה במפורש] הא [אבל] אם יצאת אחת מהן האחרות כשרות, שאתה מסיק מסקנה זו? דלמא [שמא] יש לדייק באופן אחר: הא [אבל] אם נטמאת אחת מהן — הנך [אלה, השאר] הן כשרות,

מַאי טַעְמָא? דִּמְרַצֶּה צִיץ, אֲבָל יָצָאת – לָא, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּאָמַר: אֵין זְרִיקָה מוֹעֶלֶת לַיּוֹצֵא;

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? משום שמרצה ציץ שבראש הכהן הגדול על הטומאה, אבל אם יצאת אחת מהן — לא, והכל נפסל, כמו שהוא הדין כשנפרסה אחת מהן. ו ברייתא זו שיטת ר׳ אליעזר היא, שאמר: אין זריקה מועלת ליוצא. ו לדרך זו,

וּבְדִין הוּא דְּאִיבָּעֵי לֵיהּ לְמִיתְנֵי נַמִי יָצָאת, וְהַאי דְּקָתָנֵי נִפְרְסָה – הָא קָא מַשְׁמַע לָן, דַּאֲפִילּוּ נִפְרְסָה, דְּאִיתֵיהּ בִּפְנִים – לָא מְהַנְּיָא לֵיהּ הַקְטָרָה. אֲבָל לְרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר: זְרִיקָה מוֹעֶלֶת לַיּוֹצֵא, אֲפִילּוּ חִסָּרוֹן נַמִי מְהַנְּיָא לֵיהּ הַקְטָרָה.

בדין הוא דאיבעי ליה למיתני נמי [שצריך לשנות גם כן] יצאת אחת מהן כולן פסולות, והאי דקתני [וזה שהוא שונה] נפרסה — הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו], שאפילו נפרסה, דאיתיה [שעדיין היא נמצאת] בפנים — לא מהניא ליה [מועילה לו] הקטרה. אבל ל שיטת ר׳ עקיבא שאמר: זריקה מועלת ליוצא — אפילו חסרון נמי מהניא ליה [גם כן מועילה לו] הקטרה.

מתני׳ לֶאֱכוֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת – כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין.

אם עשה אחת מעבודות המנחה על מנת לאכול כחצי זית מן השיריים ולהקטיר כחצי זית מן הקומץ למחר — כשר, מפני שאין אכילה והקטרה מצטרפין.

גמ׳ טַעְמָא דְּלֶאֱכוֹל וּלְהַקְטִיר, הָא לֶאֱכוֹל וְלֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל – מִצְטָרֵף.

ומדייקים: טעמא [הטעם, דווקא] אם חישב על מנת לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית למחר — אין זה מצטרף, וכשר, הא [אבל] אם חישב על מנת לאכול כחצי זית מן השיריים ולאכול כחצי זית מדבר שאין דרכו לאכול, כלומר, מן הקומץ — הרי זה מצטרף לכזית לפסול.

וְהָקָתָנֵי רֵישָׁא: לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר; דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל – אִין, שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל – לָא! מַאן תַּנָּא?

ומראים סתירה, והקתני רישא [והרי הוא שונה בהתחלה, במשנה הקודמת]: אם חישב על מנת לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר חוץ לזמנו — הרי זה פיגול, ונדייק: דווקא אם חישב לאכול דבר שדרכו לאכול — אין [כן], אבל אם חישב לאכול דבר שאין דרכו לאכול — לא, אין מחשבה זו פוסלת, וממילא אין לומר שתצטרף. ואם כן, מאן תנא [מיהו התנא] של משנתנו?

אֲמַר רַבִּי יִרְמְיָה: הָא מַנִּי? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּאָמַר: מְחַשְּׁבִין מֵאֲכִילַת אָדָם לַמִּזְבֵּחַ וּמֵאֲכִילַת מִזְבֵּחַ לָאָדָם,

אמר ר׳ ירמיה: הא מני [משנה זו כשיטת מי היא]? שיטת ר׳ אליעזר היא, שאמר: מחשבין מאכילת אדם ל אכילת מזבח ומאכילת מזבח ל אכילת אדם, שאם חישב על מנת להקטיר למחר מן השיריים המיועדים לכהנים, או לאכול מן הקומץ המיועד למזבח — הרי זה פוסל,

דִּתְנַן: הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר – כָּשֵׁר, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל.

דתנן [ששנינו במשנה]: הקומץ את המנחה על מנת לאכול דבר שאין דרכו לאכול או להקטיר דבר שאין דרכו להקטיר — הרי זה כשר, ור׳ אליעזר פוסל.

אַבַּיֵי אֲמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, לָא תֵּימָא: הָא לֶאֱכוֹל וְלֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, אֶלָּא אֵימָא: הָא לֶאֱכוֹל וְלֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל.

אביי אמר: אפילו תימא [תאמר] ששיטת רבנן [חכמים] היא משנתנו, לא תימא [אל תאמר] ותדייק: הא [אבל] אם חישב על מנת לאכול כחצי זית מדבר שדרכו לאכול ולאכול כחצי זית דבר שאין דרכו לאכול מצטרף לפסול, אלא אימא [אמור] ותדייק כך: הא [אבל] חישב על מנת לאכול כחצי זית למחר ולאכול כחצי זית בחוץ מדבר שדרכו לאכול הרי זה מצטרף לפסול.

וּמַאי קָא מַשְׁמַע לָן? הָא בְּהֶדְיָא קָתָנֵי לָהּ: לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת בַּחוּץ וְכַזַּיִת לְמָחָר, כַּזַּיִת לְמָחָר וְכַזַּיִת בַּחוּץ, כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ וְכַחֲצִי זַיִת לְמָחָר, כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר וְכַחֲצִי זַיִת בַּחוּץ – פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת;

ומקשים: ומאי קא משמע לן [ומה משמיע לנו התנא בכך]? הא בהדיא קתני לה [הרי במפורש הוא שונה אותה] במשנה הקודמת: לאכול כזית בחוץ וכזית למחר, או כזית למחר וכזית בחוץ, כחצי זית בחוץ וכחצי זית למחר, כחצי זית למחר וכחצי זית בחוץ — בכל אלה פסול ואין בו כרת, ואם כן