קָא מַשְׁמַע לָן דִּבְהָא מוֹדֶה.

קא משמע לן דבהא [משמיע לנו שבזה] הוא מודה שאם קמץ על מנת להקטיר רק את הקומץ למחר הרי זה פיגול, שמפגלים בחצי מתיר, ויש טעם אחר לדבריו, כאשר יבואר להלן.

״לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ לְמָחָר – רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי יוֹסֵי: אֵין מַתִּיר מְפַגֵּל אֶת הַמַּתִּיר,

שנינו במשנה: הקומץ את המנחה על מנת להקטיר לבונתה למחר, ר׳ יוסי אומר: פסול ואין בו כרת. אמר ריש לקיש, אומר היה ר׳ יוסי כלומר, זהו טעמו: לפי שאין מתיר מפגל את המתיר, אם בשעת עבודת מתיר אחד של קרבן, חישב מחשבת חוץ לזמנו במתיר אחר — אין מחשבה זו מועילה לפגל את המנחה.

וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בִּשְׁנֵי בָזִיכֵי לְבוֹנָה שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים, שֶׁאֵין מַתִּיר מְפַגֵּל אֶת הַמַּתִּיר.

וכן אתה אומר בשני בזיכי לבונה של לחם הפנים, שאין מתיר אחד מפגל את המתיר השני, ואם הקטיר אחד מהם על מנת להקטיר חבירו למחר — אין מחשבה זו מפגלת.

מַאי ״וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר״? מַהוּ דְּתֵימָא, טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי בִּלְבוֹנָה – מִשּׁוּם דְּלָאו מִינָהּ דְּמִנְחָה הִיא, אֲבָל בִּשְׁנֵי בָזִיכֵי לְבוֹנָה דְּמִינָהּ דַּהֲדָדֵי נִינְהוּ – אֵימָא מְפַגְּלִי אַהֲדָדֵי, קָא מַשְׁמַע לָן.

ושואלים: מאי [מהו] וכן אתה אומר? מה נוסף בזה? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר], טעמא [טעמו] של ר׳ יוסי שאין פיגול מועיל בלבונה — משום דלאו [שלא] מינה של קומץ המנחה היא, אבל בשני בזיכי לבונה, דמינה דהדדי נינהו [שהלבונה מין של שניהם היא] — אימא מפגלי אהדדי [אמור שמפגלים זה את זה], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שגם במקרה זה אין מתיר מפגל את המתיר.

וְמִי מָצֵית אָמְרַתְּ טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי בִּלְבוֹנָה לָאו מִשּׁוּם דְּלָאו מִינָהּ דְּמִנְחָה הִיא? וְהָא קָתָנֵי סֵיפָא, אָמְרוּ לוֹ: מַה שִּׁינְּתָה מִן הַזֶּבַח? אָמַר לָהֶן: הַזֶּבַח דָּמוֹ וּבְשָׂרוֹ וְאֵימוּרָיו אֶחָד, וּלְבוֹנָה אֵינָהּ מִן הַמִּנְחָה!

ומקשים: ומי מצית אמרת טעמא [והאם יכול אתה לומר שטעמו] של ר׳ יוסי בלבונה לאו [אינו] משום דלאו [שלבונה לא] מינה של המנחה היא? והא קתני סיפא [והרי הוא שונה בסוף], אמרו לו חכמים לר׳ יוסי: מה שינתה זו מן הזבח שאם זרק דמו על מנת להקטיר אימוריו למחר הרי זה פיגול? אמר להן: הזבח דמו ובשרו ואימוריו אחד, ולבונה אינה מן המנחה, משמע שלדעתו אין בזה פיגול משום שהיא מין אחר!

מַאי ״אֵינָהּ מִן הַמִּנְחָה״ – אֵינָהּ בְּעִיכּוּב מִנְחָה, דְּלָאו כִּי הֵיכִי דִּמְעַכֵּב לְהוּ קוֹמֶץ לַשִּׁירַיִם, דְּכַמָּה דְּלָאו מִתְקַטַּר קוֹמֶץ לָא מִיתְאַכְלִי שִׁירַיִם – הָכִי נַמִי מְעַכֵּב לָהּ לַלְּבוֹנָה; אֶלָּא אִי בָּעֵי הַאי מַקְטַר בְּרֵישָׁא, וְאִי בָּעֵי הַאי מַקְטַר בְּרֵישָׁא.

ודוחים: מאי [מה פירוש] שהלבונה אינה מן המנחה? אינה בעיכוב מנחה, דלאו כי היכי דמעכב להו [שלא כמו שמעכב] הקומץ את השירים, דכמה דלאו מתקטר [שכל זמן שלא הוקטר] הקומץ לא מיתאכלי [אין נאכלים] השירים, הכי נמי [כך גם כן] מעכב לה הקומץ את הלבונה. אינו כן, אלא אי בעי האי מקטר ברישא ואי בעי האי מקטר ברישא [אם רוצה מקטיר את זה, הקומץ, בתחילה ואם רוצה מקטיר את זה, הלבונה, בתחילה], ומתוך שאין הקומץ מתיר את הלבונה, אלא הוא מתיר לעצמו — אין הקומץ מפגל בה, שאין מתיר מפגל מתיר.

וְרַבָּנַן? כִּי אָמְרִינַן אֵין מַתִּיר מְפַגֵּל אֶת הַמַּתִּיר, גַּבֵּי שָׁחַט אֶחָד מִן הַכְּבָשִׂים לֶאֱכוֹל מֵחֲבֵירוֹ לְמָחָר, דְּאָמְרַתְּ שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים – הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא אִיקְּבַעוּ בְּחַד מָנָא, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיקְּבַעוּ בְּחַד מָנָא – כְּחַד דָּמֵי.

ושואלים: ורבנן [וחכמים], הסבורים במשנתנו שהקומץ מפגל בלבונה, מה הם סבורים? ומשיבים: כי אמרינן [כאשר אומרים אנו] שאין מתיר מפגל את המתיר, גבי [אצל] מה ששנינו: שחט אחד מן הכבשים המתירים את שתי הלחם בעצרת, על מנת לאכול מחבירו למחר, דאמרת [שאתה אומר] ששניהם כשרים — הני מילי [דברים אלה אמורים] היכא דלא איקבעו בחד מנא [במקום שלא נקבעו שני המתירים בכלי אחד], אבל היכא דאיקבעו בחד מנא [במקום שנקבעו בכלי אחד], כגון הקומץ והלבונה — כחד דמי [כאחד הם נחשבים], ומפגלים זה בזה.

אָמַר רַבִּי יַנַּאי: לִיקּוּט לְבוֹנָה בְּזָר – פָּסוּל. מַאי טַעְמָא? אֲמַר רַבִּי יִרְמְיָה: מִשּׁוּם הוֹלָכָה נָגְעוּ בָּהּ; קָסָבַר: הוֹלָכָה שֶׁלֹּא בָּרֶגֶל שְׁמָהּ הוֹלָכָה, וְהוֹלָכָה בְּזָר – פְּסוּלָה.

ועוד בענין הלבונה, אמר ר׳ ינאי: ליקוט לבונה מעל המנחה בזר כדי להקטירה — פסול. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר ר׳ ירמיה: משום הולכה נגעו בה, שליקוט הלבונה נחשב כהולכה של הלבונה כדי להקטירה על המזבח. ואף שאינו מהלך, אלא נוטל את הלבונה בידו ונותנה לכהן, קסבר [סבור הוא] ר׳ ינאי כי הולכה שלא ברגל שמה הולכה, ו הרי הולכה בזר — פסולה.

אֲמַר רַב מָרִי: אַף אֲנַן נַמִי תָּנֵינָא, זֶה הַכְּלָל: כָּל הַקּוֹמֵץ וְנוֹתֵן בַּכְּלִי וְהַמּוֹלִיךְ וְהַמַּקְטִיר;

אמר רב מרי: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] דבר זה במשנה שפירטה את עבודות המנחה שהמחשבה בהם עושה פיגול, זה הכלל: כל הקומץ ונותן בכלי והמוליך והמקטיר.

בִּשְׁלָמָא קוֹמֵץ – הַיְינוּ שׁוֹחֵט, מוֹלִיךְ נַמִי – הַיְינוּ מוֹלִיךְ, מַקְטִיר – הַיְינוּ זוֹרֵק, אֶלָּא נוֹתֵן בַּכְּלִי מַאי קָא עָבֵיד?

ונברר: בשלמא [נניח, מובן הדבר] שהקומץ במנחה היינו [הרי זה] כמו שוחט בזבחים, מוליך את הקומץ להקטירו נמי היינו [גם כן הרי זה] כמוליך את דם הזבח לזורקו על המזבח, וכן מקטיר את הקומץ והלבונה במנחה היינו [הרי זה] כמו זורק את הדם בזבח, אלא נותן את הקומץ בכלי מאי קא עביד [מה עבודה הוא עושה] בדומה לזבח, שנאמר שהמחשבה מפגלת בו?

אִילֵימָא מִשּׁוּם דְּדָמֵי לְקַבָּלָה, מִי דָּמֵי? הָתָם מִמֵּילָא, הָכָא קָא שָׁקֵיל וְרָמֵי!

אילימא [אם תאמר] משום דדמי [שהוא דומה] לקבלה של הדם בכלי, מי דמי [האם הוא דומה]? והרי התם [שם] הדם נשפך ממילא [מאליו] לכלי שביד הכהן, ואילו הכא קא שקיל ורמי [כאן הוא נוטל את הקומץ מן המנחה ונותן אותו בכלי]!

אֶלָּא מִשּׁוּם דְּכֵיוָן דְּלָא סַגְיָא לֵיהּ דְּלָא עָבַד לָהּ – עֲבוֹדָה חֲשׁוּבָה הִיא, עַל כָּרְחֵיךְ מְשַׁוֵּי לָהּ כְּקַבָּלָה; הָכָא נַמִי, כֵּיוָן דְּלָא סַגְיָא לָהּ דְּלָא עָבַד לָהּ – עֲבוֹדָה חֲשׁוּבָה הִיא, עַל כָּרְחֵיךְ מְשַׁוֵּי לָהּ כִּי הוֹלָכָה!

אלא משום שכיון דלא סגיא ליה דלא עבד לה [שאינו יכול שלא לעשות אותה], אם כן עבודה חשובה היא — על כרחיך משוי לה [עושה אותה] כקבלה, הכא נמי [כאן גם כן] בליקוט הלבונה, כיון דלא סגיא לה דלא עבד לה [שאינו יכול שלא לעשות אותה], אם כן עבודה חשובה היא — על כרחיך משוי לה [עושה אותה] כי [כמו] הולכה.

לָא, לְעוֹלָם דְּדָמֵי לְקַבָּלָה. וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ: הָתָם מִמֵּילָא, הָכָא קָא שָׁקֵיל וְרָמֵי!

ודוחים: לא, מכאן אין להוכיח לליקוט לבונה. שכן לעולם תפרש לגבי נתינת הקומץ בכלי שהיא מפגלת, מפני דדמי [שהיא דומה] לקבלה של דם הזבח. ודקא קשיא לך [ומה שקשה לך]: והרי התם ממילא [שם מאליו הוא נשפך לכלי], ואילו הכא קא שקיל ורמי [כאן הוא נוטל ונותן]!

מִכְּדֵי תַּרְוַיְיהוּ קְדוּשַּׁת כְּלִי הוּא, מַה לִּי מִמֵּילָא, מַה לִּי קָא שָׁקֵיל וְרָמֵי.

על כך יש להשיב: מכדי תרוייהו [הואיל ושניהם] ענין של קדושת כלי הוא, שמקדש את המתיר של הקרבן (דם או קומץ) בכלי שרת כדי להקריבו — מה לי ממילא [מה ההבדל אם הדבר נעשה מאליו], מה לי קא שקיל ורמי [אם הוא נוטל ונותן].

מתני׳ שָׁחַט שְׁנֵי כְבָשִׂים לֶאֱכוֹל אַחַת מִן הַחַלּוֹת לְמָחָר, הִקְטִיר שְׁנֵי בָזִיכִין לֶאֱכוֹל אֶחָד מִן הַסְּדָרִים לְמָחָר, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אוֹתוֹ הַחַלָּה וְאוֹתוֹ הַסֵּדֶר שֶׁחִישֵּׁב עָלָיו – פִּיגּוּל וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת, וְהַשֵּׁנִי פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וְזֶה פִּיגּוּל וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת.

שחט שני כבשים הבאים עם שתי הלחם בעצרת, על מנת לאכול אחת מן החלות משתי הלחם למחר, או הקטיר שני בזיכין של לבונה של לחם הפנים, על מנת לאכול אחד מן שני הסדרים (המערכות) של הלחם למחר, ר׳ יוסי אומר: אותו החלה ואותו הסדר שחישב עליו לאוכלו למחר — פיגול הוא וחייבין עליו כרת על אכילתו, והשני רק פסול ואין בו כרת. וחכמים אומרים: זה וזה פיגול וחייבין עליו כרת.

גמ׳ אָמַר רַב הוּנָא, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי יוֹסֵי: פִּיגֵּל בְּיָרֵךְ שֶׁל יָמִין – לֹא נִתְפַּגֵּל הַיָּרֵךְ שֶׁל שְׂמֹאל; מַאי טַעְמָא? אִיבָּעֵית אֵימָא: סְבָרָא, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: קְרָא.

אמר רב הונא: אומר היה ר׳ יוסי כלומר, לשיטתו, לא רק בשתי הלחם מחשבה באחת אינה מפגלת את השניה, אלא אפילו באיברים שונים של בהמה אחת, אם פיגל בירך של ימין ששחט את הזבח על מנת לאכול למחר ירך של ימין — לא נתפגל הירך של שמאל, שאינו חייב כרת על אכילתה. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? איבעית אימא [אם תרצה אמור] סברא [סברה היא], ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] קרא [מקרא הוא].

אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא: לָא עֲדִיפָא מַחֲשָׁבָה מִמַּעֲשֵׂה הַטּוּמְאָה, אִילּוּ אִיטַּמֵּי חַד אֵבֶר, מִי אִיטַּמֵּי לֵיהּ כּוּלֵּיהּ? וְאִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא: ״וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא״, מִמֶּנּוּ – וְלֹא מֵחֲבֵירוֹ.

ומפרטים: איבעית אימא סברא [אם תרצה אמור סברה]: לא עדיפא מחשבה פסולה ממעשה הטומאה, והלוא אילו איטמי חד אבר [אם היה נטמא איבר אחד] מי איטמי ליה כוליה [האם היה נטמא הזבח כולו]? ואיבעית אימא קרא [ואם תרצה אמור מן המקרא], שנאמר בפיגול: ״והנפש האכלת ממנו עונה תשא״ (ויקרא ז, יח), ונדייק מכאן: הנפש האוכלת ממנו ולא מחבירו.

אֵיתִיבֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב הוּנָא: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לְעוֹלָם אֵין בּוֹ כָּרֵת עַד שֶׁיְּפַגֵּל בִּשְׁתֵּיהֶן בְּכַזַּיִת; בִּשְׁתֵּיהֶן – אִין, בְּאַחַת מֵהֶן – לָא.

איתיביה [הקשה לו] רב נחמן לרב הונא ממה ששנינו, וחכמים אומרים: לעולם אין בו כרת בשתי הלחם, עד שיפגל בשתיהן בכזית כלומר, עד שישחוט את הכבשים כדי לאכול כזית אחד משתיהן. ונדייק: אם חישב על כזית בשתיהן — אין [כן], יש בזה פיגול, אבל אם חישב על כזית באחת מהן — לא פיגל בחבירתה.

מַנִּי? אִילֵימָא רַבָּנַן, אֲפִילּוּ בְּאַחַת מֵהֶן נַמִי! אֶלָּא פְּשִׁיטָא רַבִּי יוֹסֵי; אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא חַד גּוּפָא הוּא – מִשּׁוּם הָכִי מִצְטָרֵף,

ונברר: מני [כשיטת מי היא] ברייתא זו? אילימא רבנן [אם תאמר כשיטת חכמים] של משנתנו, הרי לשיטתם אפילו חישב באחת מהן נמי [גם כן] פיגל גם בחבירתה! אלא פשיטא [פשוט] שהיא כשיטת ר׳ יוסי שאם חישב באחת לא פיגל בחבירתה. ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שלדעת ר׳ יוסי ירך ימין וירך שמאל חד גופא [כגוף אחד] הוא, ואם חישב על אחת מהן פיגל גם בשניה — משום הכי [כך] מובן מדוע בשתי הלחם שאינן גוף אחד, אם חישב על כזית משתיהן ביחד הרי זה מצטרף.