שֶׁזָּרַע כַּרְמוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ סְמָדַר, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְאָסְרוּ אֶת הַזְּרָעִים וְהִתִּירוּ אֶת הַגְּפָנִים; וְאַמַּאי? לֵימָא קַל וָחוֹמֶר הוּא: וּמָה הָאוֹסֵר אֵינוֹ נֶאֱסָר, הַבָּא לֶאֱסוֹר וְלֹא אָסַר אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יִתְאַסֵּר!

שזרע כרמו של חבירו כאשר היה הכרם סמדר (בתחילת צמיחת הענבים), ובא מעשה לפני חכמים, ואסרו את הזרעים של הזורע, כדין כלאי הכרם, והתירו את הגפנים. ויש לשאול: ואמאי [ומדוע]? לימא [שיאמר] קל וחומר הוא: ומה האוסר כלומר, הגפן, שעל ידה נאסרו הזרעים — אינו נאסר, הזרע הבא לאסור ולא אסר את הגפנים — אינו דין שלא יתאסר?

הָכִי הָשְׁתָּא? הָתָם קַנַבּוֹס וְלוּף אָסְרָה תּוֹרָה, דִּתְנַן: הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה קַנַבּוֹס וְלוּף – לֹא יְהֵא זוֹרֵעַ עַל גַּבֵּיהֶם, שֶׁהֵן עוֹשׂוֹת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים; שְׁאָר זְרָעִים מִדְּרַבָּנַן הוּא דַּאֲסִירִי, הַאי דְּעָבֵיד אִיסּוּרָא קַנְסוּהּ רַבָּנַן, הַאי דְּלָא עָבֵיד אִיסּוּרָא לָא קַנְסוּהּ רַבָּנַן, אֲבָל הָכָא לֵימָא קַל וָחוֹמֶר!

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]? התם [שם] דווקא קנבוס ולוף אסרה תורה לזרוע בכרם, דתנן [ששנינו במשנה]: היתה שדהו זרועה קנבוס ולוף — לא יהא זורע על גביהם, מפני שהן עושות פרי לשלש שנים, ואילו שאר זרעים רק מדרבנן הוא דאסירי [מדברי חכמים הוא שאסורים], ומכיון שהכל מדרבנן, האי דעביד איסורא [זה שעשה איסור], שזרע את הכרם של חבירו — קנסוה רבנן [קנסו אותו חכמים], האי דלא עביד איסורא — לא קנסוה רבנן [זה שלא עשה איסור, בעל הכרם, לא קנסו אותו חכמים]. אבל הכא [כאן] בדין פיגול, שהוא מדין תורה, לימא [שיאמר] קל וחומר!

וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לָהּ אַכְּבָשִׂים. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר מֵרַב: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַכְּבָשִׂים לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת מֵהֶן וּמִלַּחְמָן, מַהוּ?

ואיכא דמתני לה [ויש ששונים את הבעיה הזו] לא לענין תודה אלא לענין כבשים של שתי הלחם. וכך בעא מיניה [שאל אותו] ר׳ אלעזר מרב: השוחט את הכבשים על מנת לאכול כזית מצורף מהן ומלחמן, מהו?

לְאִיפַּגּוּלֵי כְּבָשִׂים לָא קָא מִיבָּעֲיָא לִי, הָשְׁתָּא כּוּלּוֹ מִלֶּחֶם לָא מִפַּגְּלִי, מֵהֶן וּמִלַּחְמָן מִיבָּעֲיָא? כִּי קָא מִיבָּעֲיָא לִי – לְאִיפַּגּוּלֵי לֶחֶם, מִי מִצְטָרְפִי כְּבָשִׂים לְאִיפַּגּוּלֵי לַלֶּחֶם אוֹ לָא?

לאיפגולי [שיתפגלו] הכבשים לא קא מיבעיא [לא נשאלה] לי, כי השתא [עכשיו, הרי] כאשר מחשב על כזית שכולו מלחם לא מפגלי [אינם מתפגלים], כפי ששנינו במשנתנו שהלחם אינו מפגל את הכבשים, כאשר חישב על כזית מהן ומלחמן מיבעיא [נצרכה לומר] שאינם מתפגלים? כי קא מיבעיא לי [כאשר נשאלה לי] השאלה הרי זה לאיפגולי [לענין שיתפגל] הלחם, מי מצטרפי [האם מצטרפים] הכבשים לאיפגולי [שיתפגל] ללחם או לא?

אֲמַר לֵיהּ: אַף בָּזוֹ, הַלֶּחֶם מְפוּגָּל וְהַכְּבָשִׁים אֵינָן מְפוּגָּלִין. וְאַמַּאי? לֵימָא קַל וָחוֹמֶר: וּמָה הַמְפַגֵּל אֵינוֹ מִתְפַּגֵּל, הַבָּא לְפַגֵּל וְלֹא פִּיגֵּל – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יִתְפַּגֵּל!

אמר ליה [לו] רב: אף בזו, כמו במחשב לאכול כזית מן הלחם — הלחם מפוגל והכבשים אינן מפוגלין. ושואלים אותה שאלה: ואמאי [ומדוע]? לימא [נאמר] קל וחומר: ומה המפגל כלומר, הכבשים, שמחשבה בהם מצטרפת לפגל את הלחם — אינו מתפגל, הלחם הבא לפגל על ידי הצירוף ולא פיגל — אינו דין שלא יתפגל!

וּמִי אָמְרִינַן קַל וָחוֹמֶר כִּי הַאי גַּוְנָא? וְהָתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁזָּרַע כַּרְמוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ סְמָדַר וכו׳, וְאַמַּאי? לֵימָא קַל וָחוֹמֶר: מָה הָאוֹסֵר אֵינוֹ נֶאֱסָר, הַבָּא לֶאֱסוֹר וְלֹא אָסַר אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יִתְאַסֵּר!

ומקשים: ומי אמרינן [והאם אומרים אנו] קל וחומר כי האי גונא [כגון זה]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: מעשה באחד שזרע כרמו של חבירו סמדר ובא מעשה לפני חכמים ואסרו את הזרעים והתירו את הגפנים, ואמאי [ומדוע] נאסרים רק הזרעים? לימא [שיאמר] קל וחומר: מה הכרם האוסר אינו נאסר, הבא לאסור ולא אסר כלומר, הזרעים — אינו דין שלא יתאסר?

הָכִי הָשְׁתָּא? הָתָם קַנַבּוֹס וְלוּף אָסְרָה תּוֹרָה, שְׁאָר זְרָעִים מִדְּרַבָּנַן הוּא דַּאֲסִירִי, הַאי דְּעָבַד אִיסּוּרָא קַנְסוּהּ רַבָּנַן, דְּלָא עֲבַד אִיסּוּרָא לָא קַנְסוּהּ רַבָּנַן; אֲבָל הָכָא לֵימָא קַל וָחוֹמֶר!

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]? התם [שם] קנבוס ולוף אסרה תורה, אבל שאר זרעים מדרבנן הוא דאסירי [מדברי חכמים הוא שאסורים], ולכן האי דעבד איסורא קנסוה רבנן [זה שעשה איסור, הזורע, קנסו אותו חכמים], דלא עבד איסורא לא קנסוה רבנן [זה שלא עשה איסור, בעל הכרם, לא קנסו אותו חכמים], אבל הכא [כאן] שהוא דין תורה — לימא [נאמר] קל וחומר!

מַאן דְּמַתְנֵי לָהּ אַתּוֹדָה – כָּל שֶׁכֵּן אַכְּבָשִׂים, וּמַאן דְּמַתְנֵי לָהּ אַכְּבָשִׂים – כְּבָשִׂים הוּא דְּהוּזְקְקוּ זֶה לָזֶה לִתְנוּפָה, אֲבָל תּוֹדָה דְּלֹא הוּזְקְקָה זֶה לָזֶה בִּתְנוּפָה – לָא.

ומעירים: ביחס לשאלתו של ר׳ אלעזר, מאן דמתני לה [מי שהיה שונה אותה] על תודה האם היא מצטרפת עם לחמי התודה להתפגל כשחישב על כזית משניהם — כל שכן שהשאלה נוגעת לכבשים של שתי הלחם, ומאן דמתני לה [ואולם מי שהיה שונה אותה] על כבשים ושתי הלחם, יש מקום לומר כי דווקא בכבשים ושתי הלחם הוא שנשאלה השאלה, מפני שהוזקקו זה לזה לתנופה, שהכהן מניף אותם יחד (ויקרא כג, כ), אבל תודה ולחמה שלא הוזקקה זה לזה בתנופה — לא, אלא פשוט הדבר שאינה מצטרפת.

רַבִּי אַבָּא זוּטִי בָּעֵי לָהּ הָכִי, בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר מֵרַב: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַכֶּבֶשׁ לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת מֵחֲבֵירוֹ לְמָחָר, מַהוּ? ״חֲבֵירוֹ״ כֶּבֶשׂ מַשְׁמַע וְלָא מְפַגֵּל, אוֹ דִּלְמָא לֶחֶם מַשְׁמַע וּמְפַגֵּל לֵיהּ?

רבי אבא זוטי [הקטן] בעי לה הכי [שאל אותה כך, בנוסח אחר], שכך בעא מיניה [שאל אותו] ר׳ אלעזר מרב: השוחט את הכבש האחד מכבשי העצרת על מנת לאכול כזית מחבירו למחר, מהו? והשאלה היא: האם כשהוא אומר ״חבירו״ כבש משמע, ו אם כן לא מפגל, מפני שאין מתיר מפגל מתיר, או דלמא [שמא] ״חבירו״ לחם משמע, שתי הלחם, ו הוא מפגל ליה [אותו], כפי ששנינו במשנתנו?

אֲמַר לֵיהּ, תְּנִיתוּהָ: שָׁחַט אֶחָד מִן הַכְּבָשִׂים לֶאֱכוֹל מִמֶּנּוּ לְמָחָר – הוּא פִּיגּוּל וַחֲבֵירוֹ כָּשֵׁר, לֶאֱכוֹל מֵחֲבֵירוֹ לְמָחָר – שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים; אַלְמָא ״חֲבֵירוֹ״ כֶּבֶשׂ מַשְׁמַע! דִּלְמָא דְּפָרֵישׁ וְאָמַר: ״חֲבֵירוֹ כֶּבֶשׂ״.

אמר ליה [לו] רב: תניתוה [שניתם אותה כבר], יש לשאלה זו פתרון מהמשנה להלן: שחט אחד מן הכבשים על מנת לאכול ממנו למחר — הוא פיגול וחבירו כשר, לאכול מחבירו למחר — שניהם כשרים, אלמא [מכאן] ש״חבירו״ כבש משמע! ודוחים: מכאן אין ראיה גמורה, דלמא [שמא] מדובר שם דפריש [שפירש] ואמר ״חבירו כבש״, אבל אם אמר ״חבירו״ סתם עדיין נשארה שאלה.

מתני׳ הַזֶּבַח מְפַגֵּל אֶת הַנְּסָכִים מִשֶּׁקָּדְשׁוּ בַּכְּלִי, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. הַנְּסָכִים אֵינָן מְפַגְּלִים אֶת הַזֶּבַח. כֵּיצַד? הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֶאֱכוֹל מִמֶּנּוּ לְמָחָר – הוּא וּנְסָכָיו מְפוּגָּלִין, לְהַקְרִיב נְסָכָיו לְמָחָר – הַנְּסָכִים מְפוּגָּלִין, הַזֶּבַח אֵינוֹ מְפוּגָּל.

הזבח מפגל את הנסכים הבאים עמו, מ שעה שקדשו בכלי ולא קודם לכן, אלו דברי ר׳ מאיר. אבל הנסכים אינן מפגלים את הזבח. כיצד? השוחט את הזבח לאכול ממנו למחר — הוא ונסכיו מפוגלין, אבל אם שחטו על מנת להקריב נסכיו למחר — הנסכים מפוגלין, הזבח אינו מפוגל.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: נִסְכֵּי בְהֵמָה חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּיגּוּל, מִפְּנֵי שֶׁדַּם הַזֶּבַח מַתִּירָן לִקָּרֵב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

תנו רבנן [שנו חכמים]: נסכי בהמה חייבין עליהן משום פיגול כששחט את הזבח במחשבת חוץ לזמנו, מפני שדם הזבח מתירן לקרב, שכל שיש לו מתירים (לאכילה או להקרבה) חייבים עליו משום פיגול משקרבו מתיריו, אלו דברי ר׳ מאיר.

אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי מֵאִיר: וַהֲלֹא אָדָם מֵבִיא זִבְחוֹ הַיּוֹם וּנְסָכָיו עַד עֲשָׂרָה יָמִים! אָמַר לָהֶן: אַף אֲנִי לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בַּבָּאִין עִם הַזֶּבַח. אָמְרוּ לוֹ: אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹתוֹ לְזֶבַח אַחֵר.

אמרו לו לר׳ מאיר: והלא אדם מביא זבחו היום ונסכיו למחר, ואפילו עד עשרה ימים, ואם כן אינם חלק בלתי נפרד מן הזבח כדי שיתפגלו על ידו! אמר להן: אף אני לא אמרתי שיהיו מפוגלים אלא ב נסכים הבאין עם הזבח, וכבר קדשו בכלי ליקרב. אמרו לו: והרי אפשר לשנותו את הנסכים לזבח אחר, ואם כן אינם חלק בלתי נפרד מן הזבח!

אֲמַר רָבָא, קָסָבַר רַבִּי מֵאִיר: הוּקְבְּעוּ בִּשְׁחִיטָה, כְּלַחְמֵי תוֹדָה.

אמר רבא, קסבר [סבור] ר׳ מאיר: הוקבעו הנסכים ב שעת השחיטה להיות שייכים לזבח זה, ולא ניתן לשנותם, ולכן הוא מפגלם, כ מו לחמי תודה שהוקבעו בשחיטת התודה להיות שייכים אליה, ולהתפגל על ידה.

תָּנוּ רַבָּנַן: לוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּיגּוּל, מִפְּנֵי שֶׁדַּם אָשָׁם מַתִּירוֹ לִבְהוֹנוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי מֵאִיר: וַהֲלֹא אָדָם מֵבִיא אֲשָׁמוֹ הַיּוֹם וְלוּגּוֹ מִיכָּן וְעַד עֲשָׂרָה יָמִים!

בדומה לכך תנו רבנן [שנו חכמים]: לוג שמן של מצורע חייבין עליו משום פיגול, מפני שדם אשם מתירו ל תת ממנו על בהונות המצורע, אלו דברי ר׳ מאיר. אמרו לו לר׳ מאיר: והלא אדם מביא אשמו היום, ולוגו של שמן מיכן ועד עשרה ימים, ולאו דווקא באותו יום. והרי זו הוכחה שאינו ממש חלק מן הקרבן!

אָמַר לָהֶן: אַף אֲנִי לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בַּבָּא עִם הָאָשָׁם. אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹתוֹ לְאָשָׁם אַחֵר. אֲמַר רָבָא, קָסָבַר רַבִּי מֵאִיר: הוּקְבְּעוּ בִּשְׁחִיטָה, כְּלַחְמֵי תוֹדָה.

אמר להן: אף אני לא אמרתי שהוא מתפגל אלא בשמן הבא עם האשם. אמרו לו: אף במקרה זה אין השמן נחשב חלק מן הקרבן, שהרי אפשר לשנותו לאשם אחר. אמר רבא, קסבר [סבור] ר׳ מאיר: לוג השמן הוקבעו יחד עם האשם זה בשחיטה, כלחמי תודה, ששחיטת התודה קובעת אותם יחד עם הזבח שבאו עמו.