וְהָא ״בֵּין״ ״בֵּין״ קָתָנֵי! קַשְׁיָא.

ביחס למה ששנו חכמים במשנתנו, שאם פיגל בחצי מתיר, וכגון שחישב בשעת הקטרת הקומץ לאכול את השיריים למחר, ולא חישב גם בשעת הקטרת הלבונה — אין זה פיגול, איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: אם פיגל ב שעת הולכה של הקומץ למזבח לשם הקטרה, ולא פיגל בשעת הולכת הלבונה, מהו הדין?

אָמַר מָר, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: פִּגּוּל וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת. מִכְּדִי כָּרֵת לָא מִיחַיַּיב עַד שֶׁיִּקְרְבוּ כָּל הַמַּתִּירִין,

אמר ר׳ יוחנן: הולכה של הקומץ דינה כקמיצה של הקומץ, שאם חישב בה פיגל, מפני שהיא נחשבת כמתיר שלם (שהרי אין קמיצה בלבונה). וריש לקיש אמר: הולכה של הקומץ דינה כהקטרה של הקומץ, שאין מפגלים בה כשלעצמה, כיון שיש גם הקטרה של הלבונה.

דְּאָמַר מָר: ״יֵרָצֶה״ – כְּהַרְצָאַת כָּשֵׁר כָּךְ הַרְצָאַת פָּסוּל, מָה הַרְצָאַת כָּשֵׁר עַד שֶׁיִּקְרְבוּ כָּל הַמַּתִּירִין – אַף הַרְצָאַת פָּסוּל עַד שֶׁיִּקְרְבוּ כָּל הַמַּתִּירִין;

ושואלים: בשלמא [נניח] ל שיטת ריש לקיש נחשב הדבר כמפגל בחצי מתיר, שהרי איכא נמי [יש גם כן] הולכה של הלבונה, אלא ל שיטת ר׳ יוחנן מאי טעמא [מה הטעם] שפיגל בהולכת הקומץ? והרי לא פיגל בכל ההולכה!

וְהַאי כֵּיוָן דַּחֲשִׁיב בָּהּ בִּפְנִים – פַּסְלֵיהּ, כִּי מַדֵּי בַּהֵיכָל – מַיָּא בְּעָלְמָא הוּא דְּקָא מַדֵּי!

אמר רבא, קסבר [סבור] ר׳ יוחנן: כל עבודה כגון הולכה, שאינה מתרת כשלעצמה את הקרבן, אם עשאה אפילו באחד מן המתירים (כגון בקומץ ולא בלבונה) עבודה חשובה היא לפגל עליה בפני עצמה, ואין זה כמפגל בחצי מתיר, שהרי אינה מתיר.

אֲמַר רַבָּה: מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ בְּאַרְבָּעָה פָּרִים וְאַרְבָּעָה שְׂעִירִים.

אמר ליה [לו] אביי: הרי שחיטת אחד מן הכבשים של שתי הלחם בעצרת, שהשחיטה עבודה שאינה מתירתה לא את הקרבת האימורים, ולא את אכילת הבשר ושתי הלחם, שהרי זריקת הדם היא המתירה אותם, ופליגי [ובכל זאת חלוקים בה] חכמים, וסבורים שהיא נחשבת חצי מתיר ואינה מפגלת כשלעצמה,

רָבָא אֲמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא פָּר אֶחָד וְשָׂעִיר אֶחָד, לְפַגּוּלֵי מְרַצֵּי.

דתנן [ששנינו במשנה]: שחט אחד מן הכבשים לאכול שתי חלות למחר, או הקטיר אחד מן הבזיכין לאכול שני סדרים למחר, ר׳ מאיר אומר: פגול וחייבין עליו כרת, וחכמים אומרים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר!

״אַרְבָּעִים וְשָׁלֹשׁ״. וְהָתַנְיָא: אַרְבָּעִים וְשֶׁבַע! לָא קַשְׁיָא: הָא כְּמַאן דְּאָמַר מְעָרְבִין לַקְּרָנוֹת, וְהָא כְּמַאן דְּאָמַר אֵין מְעָרְבִין.

אמר ליה [לו] רבא: מי סברת [האם סבור אתה] שלחם כבר בתנור נעשה קדוש, ולא הוצרך אלא לזריקת הדם כדי להתירו? לא, שחיטת כבשים מקדשא ליה [מקדשת אותו] את הלחם, והבא לקדש, כגון שחיטת הכבשים — כבא להתיר דמי [נחשב], ושחיטת כבש אחד נחשבת איפוא כחצי מתיר, ולכן אינה מפגלת לעצמה.

וְהָתַנְיָא: אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה! לָא קַשְׁיָא: הָא כְּמַאן דְּאָמַר שִׁירַיִם מְעַכְּבִין, הָא כְּמַאן דְּאָמַר שִׁירַיִם לֹא מְעַכְּבִין.

עוד מתיב [מקשה] רב שימי בר אשי ממה ששנינו בענין שחיטת קרבן הפסח, אחרים אומרים: כששחט אחד מן הסימנים (קנה או ושט) במחשבה ראויה, ואחד במחשבת פסול, אם הקדים מחשבה שיאכלו ממנו מולים ל מחשבה שיאכלו ממנו ערלים (שהיא פוסלת) — הרי הוא כשר, אם הקדים ערלים למולים — פסול;

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: פִּיגֵּל בְּהוֹלָכָה, מַהוּ?

וקיימא לן [ומוחזק בידינו] שתנא קמא ואחרים ב עבודת חצי מתיר פליגי [חלוקים הם], האם היא פוסלת. והרי שחיטה זו לא באה לקדש דבר, ובכל זאת נחשבת שחיטת אחד הסימנים לחצי מתיר! אמר ליה [לו] רבא: אין זו קושיה, מי סברת [האם סבור אתה] שדם כבר בצואר בהמה קדוש? לא, דם — הסכין מקדשא ליה [מקדשת אותו], והבא לקדש כבא להתיר דמי [נחשב], ונמצא ששחיטת סימן אחד היא כחצי מתיר.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הוֹלָכָה כִּקְמִיצָה, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: הוֹלָכָה כְּהַקְטָרָה.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: במה דברים אמורים שאם פיגל בקומץ ולא בלבונה הרי זה פיגול — בקמיצה ובמתן כלי ובהילוך;

בִּשְׁלָמָא לְרֵישׁ לָקִישׁ – אִיכָּא נַמִי הוֹלָכָה דִּלְבוֹנָה, אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן מַאי טַעְמָא?

מאי לאו [האם אין] הכוונה להילוך שמוליך את הקומץ להקטרה? הרי שמפגלים בהולכת הקומץ לבדה, שלא כדברי ריש לקיש! ודוחים: לא, הכוונה להילוך של מתן כלי שמוליך את הקומץ כדי לקדשו בכלי שרת, והוא עבודה שלימה, שאין מתן כלי בעבודת הלבונה.

אֲמַר רָבָא, קָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל עֲבוֹדָה שֶׁאֵינָהּ מַתֶּרֶת, עֲבוֹדָה חֲשׁוּבָה הִיא לְפַגֵּל עָלֶיהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ.

ומקשים: אי הכי [אם כך], מדוע הוא שונה בסדר העבודות: ״במתן כלי ובהילוך״, שמשמע שההילוך נעשה לאחר הנתינה בכלי, לצורך הקטרה? והלוא בהילוך ובמתן כלי מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! ומשיבים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], תני הכי [שנה כך], תקן את נוסח הדברים: בהילוך ובמתן כלי.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: הֲרֵי שְׁחִיטַת אֶחָד מִן הַכְּבָשִׂים, דַּעֲבוֹדָה שֶׁאֵינָהּ מַתִּירָתָהּ, וּפְלִיגִי!

ועוד מקשים: לפי דבריך, שהולכה של הקומץ לשם הקטרה דינה כהקטרה, ואין מפגלים עד שיפגל גם בלבונה, הרי מה ששנינו בהמשך: בא לו להקטרה אינו פיגול עד שיפגל גם בלבונה — בא לו להולכה ולהקטרה מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! ומשיבים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], כיון שהולכה זו צורך של הקטרה היא, קרי לה [קורא לה] הקטרה כלומר, זהו חלק מעבודת ההקטרה.

דִּתְנַן: שָׁחַט אֶחָד מִן הַכְּבָשִׂים לֶאֱכוֹל שְׁתֵּי חַלּוֹת לְמָחָר, הִקְטִיר אֶחָד מִן הַבָּזִיכִין לֶאֱכוֹל שְׁנֵי סְדָרִים לְמָחָר – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: פִּגּוּל וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין בּוֹ כָּרֵת עַד שֶׁיְּפַגֵּל בְּכָל הַמַּתִּיר!

וחוזרים ומקשים: אלא מה ששנינו שם: נתן את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה וכו׳ — הוליך את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה מיבעי ליה [צריך היה לו לומר] גם כן! ומעירים: אכן, דבר זה קשיא [קשה].

אֲמַר לֵיהּ: מִי סָבְרַתְּ לֶחֶם בַּתַּנּוּר קָדוֹשׁ? שְׁחִיטַת כְּבָשִׂים מְקַדְּשָׁא לֵיהּ, וְהַבָּא לְקַדֵּשׁ – כְּבָא לְהַתִּיר דָּמֵי.

ועוד בענייני פיגול למחצה: אם הקטיר כשיעור שומשום מן הקומץ ומן הלבונה במחשבה לאכול כדי שומשום מן השיריים שלא בזמנו, וכך הקטיר את הקומץ והלבונה מעט מעט במחשבה זו עד שכלה קומץ כולו — רב חסדא ורב המנונא ורב ששת נחלקו בזה, חד [אחד מהם] אמר: אם עשה כן הרי זה פיגול, וחד [ואחד מהם] אמר: פסול הוא, וחד [ואחד מהם] אמר: כשר הוא.

מְתִיב רַב שִׁימִי בַּר אַשִׁי, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: הִקְדִּים מוּלִים לַעֲרֵלִים – כָּשֵׁר, הִקְדִּים עֲרֵלִים לְמוּלִים – פָּסוּל;

ומציעים, לימא [האם נאמר] כך: מאן דאמר [מי שאומר] שהוא פיגול סבור כר׳ מאיר, שמפגלים גם בעבודת מקצת המתיר, וכגון במשנתנו שחישב בהקטרת הקומץ בלבד לאכול את השיריים למחר, ומאן דאמר [ומי שאומר] שהוא פסול סבור כרבנן [כחכמים], האומרים במשנתנו שאם פיגל בחצי מתיר אינו פיגול, אבל הוא פסול. ומאן דאמר [ומי שאומר] שהוא כשר סבור כרבי שאמר (לעיל מנחות יד,א) שהשוחט כל כבש מכבשי עצרת כדי לאכול חצי כזית מחלה אחרת הרי זה כשר, שאין חצאיה מצטרפים לשיעור פיגול?

וְקַיְימָא לָן דְּבַחֲצִי מַתִּיר פְּלִיגִי! אֲמַר לֵיהּ: מִי סָבְרַתְּ דָּם בְּצַוַּאר בְּהֵמָה קָדוֹשׁ? דָּם – סַכִּין מְקַדְּשָׁא לֵיהּ, וְהַבָּא לְקַדֵּשׁ – כְּבָא לְהַתִּיר דָּמֵי.

ודוחים: ממאי [ממה] אתה מסיק זאת? דלמא [שמא] עד כאן לא קאמר [אומר] ר׳ מאיר התם [שם] שמפגלים בעבודת חצי מתיר, אלא כשחישב בשיעורו השלם של אכילה למחר, אבל הכא [כאן] שלא חישב בשיעורו, אלא בכל פעם שהקטיר חישב לאכול כדי שומשום — לא! ו עוד, שמא

תָּא שְׁמַע: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בִּקְמִיצָה וּבְמַתַּן כְּלִי וּבְהִילּוּךְ;

עד כאן לא קא אמרי רבנן התם [לא אומרים חכמים שם] שאין מפגלים בחצי מתיר, אלא במקרה שלא חישב ביה בכוליה [בו בכל] עבודת המתיר, אלא רק בשעת הקטרת הקומץ, אבל הכא דחישב ביה בכוליה מתיר [כאן שחישב בו במתיר כולו], בשעת הקטרת הקומץ והלבונה, אף שחישב בכל פעם בהקטרת כמות קטנה — הכי נמי דפגיל [כך גם כן יש לומר שפיגל]!

מַאי לָאו הִילּוּךְ דְּהַקְטָרָה? לָא, הִילּוּךְ דְּמַתַּן כְּלִי.

ו עוד, שמא עד כאן לא קא אמר [לא אומר] רבי התם [שם] שהוא כשר כשחישב על חצי כזית מכל חלה, אלא במקרה דלא הדר מלייה [שלא חזר ומילא אותו] במחשבתו את שיעור האכילה לכזית מאותה עבודה עצמה, שהרי בעבודת כל כבש חישב רק על כחצי זית, אבל הכא דהדר מלייה [כאן שחזר ומילא אותו] את שיעור האכילה מאותה עבודה עצמה, שבסיכומו של דבר חישב בהקטרה על אכילה בשיעור המחייב — הכי נמי דפסיל [כך גם כן יש לומר שפוסל]!

אִי הָכִי, בְּמַתַּן כְּלִי וּבְהִילּוּךְ – בְּהִילּוּךְ וּבְמַתַּן כְּלִי מִיבָּעֵי לֵיהּ! הָא לָא קַשְׁיָא, תְּנֵי הָכִי.

אלא צריך להסביר את המחלוקת באופן אחר: מאן דאמר [מי שאומר] שהמקטיר כדי שומשום כדי לאכול כדי שומשום הרי זה פיגול — לדברי הכל הוא פיגול, וכן מאן דאמר [מי שאומר] פסול — דברי הכל הוא פסול, וכן מאן דאמר [מי שאומר] כשר — לדברי הכל הוא כשר.

בָּא לוֹ לַהַקְטָרָה – בָּא לוֹ לַהוֹלָכָה מִיבָּעֵי לֵיהּ! הָא לָא קַשְׁיָא, כֵּיוָן דְּהוֹלָכָה צוֹרֶךְ דְּהַקְטָרָה הִיא, קָרֵי לָהּ הַקְטָרָה.

ומסבירים: מאן דאמר [מי שאומר] שהוא פיגול לדברי הכל, קסבר [סבור הוא]: דרך אכילה בכך מעט מעט, ו גם דרך הקטרה בכך. ומאן דאמר [ומי שאומר] פסול לדברי הכל, קסבר [סבור הוא]: אין דרך אכילה בכך במעט מעט, ולכן אין במחשבה לאכול באופן זה משום פיגול, ו אולם גם אין דרך הקטרה בכך, והואי לה [והרי היא] איפוא כמנחה שלא הוקטרה כראוי, ולא הותרה לכהנים, ולכן היא פסולה. ומאן דאמר [ומי שאומר] כשר לדברי הכל, קסבר [סבור הוא]: דרך הקטרה בכך, והקטרה ראויה היא, ו אולם אין דרך אכילה בכך, ולכן אין זו מחשבת פיגול.

אֶלָּא, נָתַן אֶת הַקּוֹמֶץ בִּשְׁתִיקָה – הוֹלִיךְ מִיבָּעֵי לֵיהּ! קַשְׁיָא.

אמרי [אמרו]

הִקְטִיר שׁוּמְשׁוֹם לֶאֱכוֹל שׁוּמְשׁוֹם, עַד שֶׁכָּלָה קוֹמֶץ כּוּלּוֹ – רַב חִסְדָּא וְרַב הַמְנוּנָא וְרַב שֵׁשֶׁת, חַד אָמַר: פִּיגּוּל, וְחַד אָמַר: פָּסוּל, וְחַד אָמַר: כָּשֵׁר.

ומקשים: גם הסבר זה אינו עומד, והא [והרי] ״בין בראשונה בין בשניה״ קתני [הוא שונה], משמע שגם אם חישב בכל אחת מהן פיגל, ולא רק בשלושתן יחד! ומעירים: אכן קשיא [קשה] הדבר.

לֵימָא, מַאן דְּאָמַר פִּיגּוּל – כְּרַבִּי מֵאִיר, וּמַאן דְּאָמַר פָּסוּל – כְּרַבָּנַן, וּמַאן דְּאָמַר כָּשֵׁר – כְּרַבִּי?

ודנים בברייתא זו לגופה. אמר מר [החכם] בברייתא: פיגל בהזאות של פר ושעיר יום הכיפורים, בין בהזאה ראשונה, בין בשניה ובין בשלישית, ר׳ מאיר אומר: פגול הוא וחייבין עליו כרת. ושואלים: מכדי [הרי] כרת לא מיחייב [אינו חייב] על אכילת פיגול עד שיקרבו כל המתירין,

מִמַּאי? דִּלְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר הָתָם אֶלָּא דְּחִישֵּׁב בְּשִׁיעוּרוֹ, אֲבָל הָכָא דְּלָא חִישֵּׁב בְּשִׁיעוּרוֹ – לָא!

דאמר מר [החכם]: נאמר בפיגול ״לא ירצה״ (ויקרא ז, יח) — ללמד שכהרצאת כשר, כדרך שמרצה קרבן כשר שנאמר בו ״ירצה״ (שם כב, כז) — כך הרצאת פסול, מה הרצאת כשר אינה מרצה עד שיקרבו כל המתירין כראוי, אף הרצאת פסול אינה עושה פיגול עד שיקרבו כל המתירין כראוי (חוץ ממחשבת הפיגול עצמה).

וְעַד כָּאן לָא קָא אָמְרִי רַבָּנַן הָתָם אֶלָּא דְּלָא חִישֵּׁב בֵּיהּ בְּכוּלֵּיהּ מַתִּיר, אֲבָל הָכָא דְּחִישֵּׁב בֵּיהּ בְּכוּלֵּיהּ מַתִּיר – הָכִי נַמִי דְּפָגֵיל!

והאי [וזה], הדם של הפר והשעיר של יום הכיפורים, כיון דחשיב [שחישב] בה מחשבת חוץ לזמנו כשהיזה ממנו בפנים בקדש הקדשים — הרי פסליה [פסלו], אם כן, כי מדי [כאשר מזה] אחר כך בהיכל — מיא בעלמא הוא דקא מדי [מים בלבד הוא שהוא מזה], ולא דם הראוי להזאה, ונמצא שלא קרבו כל המתירים כראוי, וכיצד הוא נעשה פיגול?

וְעַד כָּאן לָא קָא אָמַר רַבִּי הָתָם אֶלָּא דְּלָא הֲדַר מַלְיֵיהּ מֵאוֹתָהּ עֲבוֹדָה, אֲבָל הָכָא דַּהֲדַר מַלְיֵיהּ מֵאוֹתָהּ עֲבוֹדָה – הָכִי נַמִי דְּפָסֵיל!

אמר רבה: משכחת לה [מוצא אתה אותה] בארבעה פרים וארבעה שעירים, שלאחר שפיגל בהזאות שבפנים נשפך הדם, והוצרך להביא פר ושעיר אחרים ולהזות מדמם על הפרוכת, ופיגל בהם. ושוב נשפך הדם, והביא פר ושעיר להזאות על קרנות מזבח הזהב, ופיגל בהם. ונשפך הדם, והוצרך להביא עוד פר ושעיר להזאות על גגו של מזבח הזהב.

אֶלָּא מַאן דְּאָמַר פִּיגּוּל – דִּבְרֵי הַכֹּל, מַאן דְּאָמַר פָּסוּל – דִּבְרֵי הַכֹּל, מַאן דְּאָמַר כָּשֵׁר – דִּבְרֵי הַכֹּל;

רבא אמר: אפילו תימא [תאמר] שמדובר בפר אחד ושעיר אחד, והדם שנותר נפסל, על כל פנים לפגולי מרצי [לענין פיגול הוא מרצה] כאילו השלים את כל העבודה כראוי.

מַאן דְּאָמַר פִּיגּוּל דִּבְרֵי הַכֹּל – קָסָבַר: דֶּרֶךְ אֲכִילָה בְּכָךְ וְדֶרֶךְ הַקְטָרָה בְּכָךְ; וּמַאן דְּאָמַר פָּסוּל דִּבְרֵי הַכֹּל – קָסָבַר: אֵין דֶּרֶךְ אֲכִילָה בְּכָךְ וְאֵין דֶּרֶךְ הַקְטָרָה בְּכָךְ, וַהֲוַאי לָהּ כְּמִנְחָה שֶׁלֹּא הוּקְטְרָה; וּמַאן דְּאָמַר כָּשֵׁר דִּבְרֵי הַכֹּל – קָסָבַר: דֶּרֶךְ הַקְטָרָה בְּכָךְ וְאֵין דֶּרֶךְ אֲכִילָה בְּכָךְ.

עוד שנינו בברייתא שסך כל ההזאות ביום הכיפורים היה ארבעים ושלש מתנות. ושואלים: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: ארבעים ושבע מתנות היו שם! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו] ששנינו בה ארבעים ושלוש, הרי היא כמאן דאמר [כדעת מי שאומר] שלאחר שהיזה בפנים ועל הפרוכת מערבין את דם הפר והשעיר ל צורך הזאה על ארבע קרנות של מזבח הזהב, והא [וזו] ששנינו בה ארבעים ושבע, היא כמאן דאמר [כדעת מי שאומר] שאין מערבין, אלא מזים מכל אחד בנפרד, ונמצא שיש ארבע הזאות נוספות.

אָמְרִי

ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא] אחרת: ארבעים ושמונה הזאות! ומסבירים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו] ששנינו ארבעים ושמונה, היא כמאן דאמר [כדעת מי שאומר]: שירים של דם הפר והשעיר, שצריך לתת על יסוד מזבח החיצון, מעכבין את העבודה, ואם כן יש עוד מתנת דם — שפיכת השיריים, הא [זו] ששנינו ארבעים ושבע היא כמאן דאמר [כדעת מי שאומר] שירים לא מעכבין, ויש רק ארבעים ושבע.