דְּלָא שְׁנָא כִּי מְחַשֵּׁב בִּלְשׁוֹן אֲכִילָה לְמִזְבֵּחַ וְלָא שְׁנָא כִּי מְחַשֵּׁב בִּלְשׁוֹן הַקְטָרָה לְמִזְבֵּחַ;

בא ללמדנו ענין אחר, דלא שנא כי [שאינו שונה כאשר] הוא מחשב בלשון אכילה למזבח, כגון: ״על מנת שיאכל המזבח את הקומץ למחר״, ולא שנא כי [ואינו שונה כאשר] הוא מחשב בלשון הקטרה למזבח, שאומר: ״על מנת להקטיר את הקומץ על המזבח למחר״ — הרי זה פיגול.

אִי נַמִי, מָה אֲכִילָה בְּכַזַּיִת אַף הַקְטָרָה בְּכַזַּיִת; וּלְעוֹלָם אֲכִילָה דְּאוֹרְחָא מַשְׁמַע.

אי נמי [או גם כן] חידוש אחר בא להשמיענו: מה אכילה שמחשב עליה שיעורה בכזית כדי לחייב עליה משום פיגול, שסתם אכילה שיעורה בכזית — אף הקטרה שמחשב עליה שיעורה בכזית. ולעולם אכילה דאורחא [כדרכה] משמע, שמחשב שיאכל אדם דבר שדרכו לאכול, או שיאכל המזבח דבר העומד לאכילת מזבח.

וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? אִם כֵּן, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא: ״אִם הֵאָכֹל הֵאָכֹל״, אִי נַמִי ״אִם יֵאָכֵל יֵאָכֵל״, מַאי ״הֵאָכֹל יֵאָכֵל״? שָׁמְעַתְּ מִינָּהּ תַּרְתֵּי.

ור׳ אליעזר, מה הוא עונה על כך? אם כן, לשם לימוד זה בלבד, לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] לשון ״אם האכל האכל״, אי נמי [או גם כן] ״אם יאכל יאכל״, מאי [מהו] ״האכל יאכל״ בשינוי? שמעת מינה תרתי [לומד אתה מזה שתיים], שמחשבים בלשון אכילה למזבח, ובשיעור כזית, וכן שמחשבים מאכילת מזבח לאדם ומאכילת אדם למזבח.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַב אַסִי: וְאִי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִשּׁוּם הָכִי הוּא, כָּרֵת נַמִי לִיחַיַּיב! וְכִי תֵּימָא הָכִי נַמִי, וְהָא אַתְּ הוּא דַּאֲמַרְתְּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁאֵין עָנוּשׁ כָּרֵת!

אמר ליה [לו] ר׳ זירא לרב אסי: ואי טעמא [ואם טעמו] של ר׳ אליעזר משום הכי [כך] הוא, שהוא למד מלשון הכתוב שמחשבים מאכילת אדם לאכילת מזבח ולהיפך, מדוע הוא רק פוסל? כרת נמי ליחייב [גם כן יתחייב] על כך, כפיגול גמור! וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר כך הוא גם כן], והא את הוא דאמרת משמיה [והרי אתה עצמך הוא שאמרת משמו] של ר׳ יוחנן: מודה ר׳ אליעזר שאין ענוש כרת!

אֲמַר לֵיהּ: תַּנָּאֵי הִיא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר: פְּסוּלָה דְּאוֹרַיְיתָא, וְאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר: פְּסוּלָה דְּרַבָּנַן.

אמר ליה [לו]: באמת, תנאי [מחלוקת תנאים] היא אליבא [על פי שיטתו] של ר׳ אליעזר, איכא למאן דאמר [יש מי שאומר]: פסולה דאורייתא [מן התורה], וחייב על כך כרת, ולשיטתו הביא ר׳ יוחנן לעיל את המקור מן הכתוב. ואיכא למאן דאמר [ויש מי שסבור]: פסולה רק דרבנן [מדברי סופרים], ולשיטתו אמר ר׳ יוחנן שאינו חייב כרת.

דְּתַנְיָא: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לִשְׁתּוֹת מִדָּמוֹ לְמָחָר, לְהַקְטִיר מִבְּשָׂרוֹ לְמָחָר, לֶאֱכוֹל מֵאֵימוּרָיו לְמָחָר – כָּשֵׁר, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. לְהַנִּיחַ מִדָּמוֹ לְמָחָר – רַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אַף בָּזוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין.

דתניא [ששנויה ברייתא]: השוחט את הזבח על מנת לשתות מדמו למחר, שמחשב מאכילת מזבח לאדם, או על מנת להקטיר מבשרו העומד לאכילה למחר, שמחשב מאכילת אדם למזבח, או על מנת לאכול מאימוריו למחר — הרי זה כשר, שמחשב מאכילת מזבח לאדם, ור׳ אליעזר פוסל. חישב להניח מדמו למחר ולא לעשות בו דבר — ר׳ יהודה פוסל. אמר ר׳ אלעזר: אף בזו ר׳ אליעזר פוסל וחכמים מכשירין.

רַבִּי יְהוּדָה אַלִּיבָּא דְּמַאן? אִילֵימָא אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן, הָשְׁתָּא וּמַה הָתָם דְּקָא מְחַשֵּׁב בִּלְשׁוֹן אֲכִילָה מַכְשְׁרִי רַבָּנַן, הָכָא לֹא כָּל שֶׁכֵּן?

ויש לשאול: ר׳ יהודה, שפוסל במחשב להניח מן הדם למחר, אליבא דמאן [על פי שיטתו של מי] הוא אומר? אילימא אליבא דרבנן [אם תאמר על פי שיטתם של חכמים], האומרים שאם חישב לשתות מן הדם למחר הרי זה כשר — לא ייתכן הדבר, שכן השתא [עכשיו, הרי] ומה התם דקא [שם שהוא] מחשב בלשון אכילה (שתיה) בכל זאת מכשרי רבנן [מכשירים חכמים], למרות שאם היה מחשב בלשון זו למזבח היה זה פיגול, הכא [כאן] שהוא מחשב להניח — לא כל שכן שהוא כשר?

אֶלָּא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר; וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אַף בָּזוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין; רַבִּי אֶלְעָזָר הַיְינוּ רַבִּי יְהוּדָה!

אלא בהכרח אומר כן ר׳ יהודה אליבא [לפי שיטתו] של ר׳ אליעזר. ו קשה הדבר, שהרי מיד לאחר מכן אמר ר׳ אלעזר: אף בזו ר׳ אליעזר פוסל וחכמים מכשירין, ולפי הסבר זה, ר׳ אלעזר בשיטת ר׳ אליעזר היינו [הרי זו] בדיוק שיטת ר׳ יהודה לשיטתו, ואין מחלוקת ביניהם!

אֶלָּא לָאו כָּרֵת אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, דְּרַבִּי יְהוּדָה (דְּתַנָּא קַמָּא) סָבַר: לְהַנִּיחַ – פְּסוּלָא בְּעָלְמָא, בְּהָנָךְ – כָּרֵת נַמִי מִיחַיַּיב, וַאֲתָא רַבִּי אֶלְעָזָר לְמֵימַר: אִידִי וְאִידִי פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת!

אלא לאו [האם לא] לגבי איסור כרת שיש בדבר איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל, שר׳ יהודה דתנא קמא סבר [לשיטתו של התנא הראשון סבור]: אם הוא מחשב להניח מן הדם למחר — פסולא בעלמא [פסול בלבד הוא], לדברי ר׳ אליעזר, ואילו בהנך [באלה] ששנו מתחילה, כגון לאכול מאימוריו למחר — כרת נמי מיחייב [גם כן חייב], ואתא [ובא] ר׳ אלעזר למימר [לומר]: אידי ואידי [זה וזה] פסול ואין בו כרת לשיטת ר׳ אליעזר!

לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא כָּרֵת לֵיכָּא, וְהָכָא שָׁלֹשׁ מַחֲלוֹקֹת בַּדָּבָר, תַּנָּא קַמָּא סָבַר: בְּהָנָךְ פְּלִיגִי, לְהַנִּיחַ – דִּבְרֵי הַכֹּל כָּשֵׁר;

ודוחים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] כרת ליכא [אין] לדעת ר׳ אליעזר במחשב מאכילת מזבח לאדם ומאכילת אדם למזבח, והכא [וכאן] שלש מחלוקת (דעות חלוקות) יש בדבר, תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: דווקא בהנך פליגי [באלה הם חלוקים], כשמחשב מאכילת מזבח לאדם ומאכילת אדם למזבח, ובזה ר׳ אליעזר פוסל. אבל אם חישב להניח מן הדם למחר — דברי הכל כשר, וגם לדעת ר׳ אליעזר, שאין מחשבת פיגול אלא באכילת אדם או מזבח.