וְהָתְנַן: שִׁשִּׁים נִבְלָלִין, שִׁשִּׁים וְאֶחָד אֵין נִבְלָלִין; וְהָוֵינַן בָּהּ: כִּי אֵינָם נִבְלָלִין מַאי הָוֵי? וְהָתְנַן: לֹא בָּלַל – כְּשֵׁרָה!

ומתקשים, והתנן [והרי שנינו במשנה]: המתנדב מנחה של ששים ואחד עשרונים צריך להביא ששים עשרונים בכלי אחד, ועשרון אחד בכלי אחר, וטעם הדבר, מפני שששים עשרונים נבללין בלוג אחד של שמן, ששים ואחד אין נבללין כראוי. והוינן [והיינו עוסקים, מתקשים] בה: כי [גם כאשר] אינם נבללין מאי הוי [מה בכך]? והתנן [והרי שנינו במשנה שלנו]: לא בלל — כשרה!

וַאֲמַר רַבִּי זֵירָא: כָּל הָרָאוּי לְבִילָּה – אֵין בִּילָּה מְעַכֶּבֶת בּוֹ, וְכָל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְבִילָּה – בִּילָּה מְעַכֶּבֶת בּוֹ!

ואמר ר׳ זירא בהסבר הדבר: כל הראוי לבילה (לבלילה) אין בילה בפועל מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה שאי אפשר לבלול אותו — בילה מעכבת בו. ומכאן משמע ש״לא בלל״ האמור במשנה פירושו: לא בלל כלל, והוא הדין למה ששנינו ״לא יצק״, שלא כפי שפירשנו לעיל!

מִידֵי אִירְיָא? הָא כִּדְאִיתָא וְהָא כִּדְאִיתָא, לֹא יָצַק – לֹא יָצַק כֹּהֵן אֶלָּא זָר, לֹא בָּלַל – לֹא בָּלַל כְּלָל.

ודוחים: מידי איריא [כלום הדברים שייכים]? הא כדאיתא והא כדאיתא [זה כמו שהוא וזה כמו שהוא], לא יצק כוונתו — לא יצק כהן אלא זר, לא בלל כוונתו — לא בלל כלל.

״אוֹ שֶׁפְּתָתָן פִּתִּים מְרוּבּוֹת – כְּשֵׁרָה״. הָשְׁתָּא לֹא פָּתַת כְּלָל כְּשֵׁרָה, פִּתִּין מְרוּבּוֹת מִיבָּעֲיָא? מַאי ״פִּתִּין מְרוּבּוֹת״ – שֶׁרִיבָּה בִּפְתִיתִין.

שנינו במשנה: או שפתתן פתים מרובות (גדולות). שצריך לכפול כל אחת מן החלות לארבע, ובכל פתית כזית, והוא פתת לפתיתים גדולים יותר — כשרה. ותוהים: השתא [עכשיו, הרי] אם לא פתת כלל כשרה, אם פתת פתין מרובות מיבעיא [נצרכה לומר] שהיא כשרה? ומשיבים: מאי [מה פירוש] פתין מרובות? שריבה בפתיתין, כלומר, שהרבה במספר הפתיתים, שפתתן לפתיתים קטנים מדי, פחותים מכזית.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם פִּתִּים מְרוּבּוֹת מַמָּשׁ, וּמַהוּ דְּתֵימָא: הָתָם הוּא דְּאִיכָּא תּוֹרַת חַלּוֹת עֲלֵיהֶן, אֲבָל הָכָא, דְּלָא תּוֹרַת חַלּוֹת אִיכָּא, וְלָא תּוֹרַת פְּתִיתִין אִיכָּא, קָא מַשְׁמַע לָן.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם כוונת המשנה לפתים מרובות ממש, גדולות. ומהו דתימא [שתאמר]: התם [שם] כשלא פתת כלל, הוא שכשירה, מפני דאיכא [שיש] תורת חלות עליהן, אבל הכא [כאן] שפתתן לפתיתים גדולים מן הראוי, ש לא תורת חלות איכא [יש], שהרי הן פתותות, ולא תורת פתיתין איכא [יש], שהן גדולות מדי, אפשר היה לומר שהיא פסולה, לכן קא משמע לן [משמיע לנו] שגם זה אינו פוסל.

לֵימָא, מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן; דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בַּעֲבוֹדָה – אֵין לוֹ חֵלֶק בַּכְּהוּנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה״, מוֹדֶה בַּעֲבוֹדָה – יֵשׁ לוֹ חֵלֶק בַּכְּהוּנָּה, שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בַּעֲבוֹדָה – אֵין לוֹ חֵלֶק בַּכְּהוּנָּה.

בעקבות מה שפירשה הגמרא, שמה ששנינו שאם לא יצק המנחה כשרה, מובנו שלא יצק כהן אלא זר, מתקשים: לימא מתניתין [האם נאמר שמשנתנו] המניחה שקמיצה כשרה בזר, היא שלא כ דעת ר׳ שמעון? דתניא [ששנויה ברייתא], ר׳ שמעון אומר: כל כהן שאינו מודה בעבודה שאינו מאמין בה — אין לו חלק ב מתנות כהונה, שנאמר: ״המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה״ (ויקרא ז, לג), ללמדנו, מי שמודה בעבודה ומקבלה על עצמו — יש לו חלק בכהונה, מי שאינו מודה בעבודה — אין לו חלק בכהונה.

וְאֵין לִי אֶלָּא זוֹ בִּלְבָד, מִנַּיִן לְרַבּוֹת חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה עֲבוֹדוֹת.

ואין לי אלא זו בלבד, זריקת הדם והקטרת החלב, שהן עבודות הזבח, שאם אינו מודה בהן אין לו חלק בכהונה, מנין לרבות חמש עשרה עבודות אחרות של הכהנים: עבודות המנחה —

הַיְּצִיקוֹת, וְהַבְּלִילוֹת, וְהַפְּתִיתוֹת, וְהַמְּלִיחוֹת, וְהַתְּנוּפוֹת, וְהַהַגָּשׁוֹת, וְהַקְּמִיצוֹת, וְהַקְטָרוֹת, וְהַמְּלִיקוֹת, וְהַקַּבָּלוֹת, וְהַזָּאוֹת, וְהַשְׁקָאַת סוֹטָה, וַעֲרִיפַת עֶגְלָה, וְטָהֳרַת מְצוֹרָע, וּנְשִׂיאוּת כַּפַּיִם בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ, מִנַּיִן?

היציקות, והבלילות, והפתיתות, והמליחות, והתנופות, וההגשות, והקמיצות, והקטרות, וכן המליקות של העוף, והקבלות של הדם לצורך הזאה, והזאות הדם, והשקאת סוטה, ועריפת עגלה, וטהרת מצורע, ונשיאות כפים, בין מבפנים (במקדש) בין מבחוץ (מחוץ למקדש), מנין?

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִבְּנֵי אַהֲרֹן״, עֲבוֹדָה הַמְסוּרָה לִבְנֵי אַהֲרֹן, כָּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָּהּ – אֵין לוֹ חֵלֶק בַּכְּהוּנָּה!

תלמוד לומר: ״מבני אהרן״, ללמדנו כי כל עבודה המסורה לבני אהרן, כל כהן שאינו מודה בה אין לו חלק בכהונה. משמע שאף היציקה המנויה שם היא חובת הכהן, ואינה כשרה בזר!

אֲמַר רַב נַחְמָן, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּמִנְחַת כֹּהֲנִים, כָּאן בְּמִנְחַת יִשְׂרָאֵל; מִנְחַת יִשְׂרָאֵל דְּבַת קְמִיצָה הִיא – מִקְּמִיצָה וָאֵילָךְ מִצְוַת כְּהוּנָּה, לִימֵּד עַל יְצִיקָה וּבְלִילָה שֶׁכְּשֵׁירָה בְּזָר; מִנְחַת כֹּהֲנִים דְּלָאו בַּת קְמִיצָה הִיא – מֵעִיקָּרָא בָּעֲיָא כְּהוּנָּה.

אמר רב נחמן, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן מדובר במנחת כהנים, כאן במנחת ישראל. וההבדל הוא כך: מנחת ישראל שבת קמיצה היא, שצריך לקמוץ ממנה חלק כדי להקטירו — על כך נאמר בכתוב שמקמיצה ואילך מצות כהונה (כמבואר להלן), ובכך לימד הכתוב על יציקה ובלילה שנעשות לפני קמיצה, שכשירה בזר. אבל מנחת כהנים דלאו [שאינה] בת קמיצה היא, אלא היא קריבה כליל — כבר מעיקרא בעיא [מתחילה צריכה] כהונה, ולכן כל מעשיה פסולים בזר.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מִכְּדִי מִנְחַת כֹּהֲנִים מֵהֵיכָא אִיתְרַבֵּי לִיצִיקָה? מִמִּנְחַת יִשְׂרָאֵל, מַה הָתָם כְּשֵׁירָה בְּזָר – אַף הָכָא נַמִי כְּשֵׁירָה בְּזָר!

אמר ליה [לו] רבא: מכדי [הואיל] ומנחת כהנים מהיכא איתרבי [מהיכן נתרבתה] שתהיה בה חובת יציקה? ממנחת ישראל, שבה נאמר דין זה במפורש, ואם כן, כדין המלמד כן דין הלמד: מה התם [שם] במנחת ישראל, יציקה כשירה בזר — אף הכא נמי [כאן גם כן] במנחת כהן, יציקה כשירה בזר!

אִיכָּא דְּאָמְרִי: אֲמַר רַב נַחְמָן, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּנִקְמָצוֹת, כָּאן בְּשֶׁאֵין נִקְמָצוֹת.

איכא דאמרי [יש שאומרים] משא ומתן זה בלשון אחרת: אמר רב נחמן, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן ששנינו במשנתנו שיציקה כשרה בזר — מדובר ב מנחות נקמצות, כאן בדברי ר׳ שמעון, שיציקה היא מעבודת הכהונה — בשאין נקמצות.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מִכְּדִי שֶׁאֵין נִקְמָצוֹת מֵהֵיכָא אִיתְרַבֵּי לִיצִיקָה? מִנִּקְמָצוֹת; כְּנִקְמָצוֹת, מַה הָתָם כְּשֵׁירָה בְּזָר – אַף הָכָא נַמִי כְּשֵׁירָה בְּזָר! אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא, מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.

אמר ליה [לו] רבא: מכדי [הואיל] ומנחות שאין נקמצות מהיכא איתרבי [מהיכן נתרבו] ל חובת יציקה? מ הנקמצות, ואם כן צריך להיות דינן כנקמצות, מה התם [שם] כשירה בזר — אף הכא נמי [כאן גם כן] כשירה בזר! אלא מחוורתא [מחוור, ברור הדבר] שמתניתין [משנתנו] שלא כר׳ שמעון.

מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן? אָמַר קְרָא: ״וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבוֹנָה וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְקָמַץ״, מִקְּמִיצָה וָאֵילָךְ מִצְוַת כְּהוּנָּה, לִימֵּד עַל יְצִיקָה וּבְלִילָה שֶׁכְּשֵׁירָה בְּזָר.

ושואלים: מאי טעמא דרבנן [מה טעמם של חכמים] שאומרים שיציקה כשרה בזר? ומשיבים, אמר קרא [הכתוב]: ״ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה והביאה אל בני אהרן הכהן וקמץ״ (שם ב, א— ב), לומר שמקמיצה ואילך מצות כהונה, לימד על יציקה ובלילה שקודם קמיצה שכשירה בזר.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן? ״בְּנֵי אַהֲרֹן

ור׳ שמעון מה הוא אומר? לדעתו מה שכתוב ״בני אהרן