גֶּרֶשׂ וְשֶׁמֶן מְעַכְּבִין, וְאֵין דָּבָר אַחֵר מְעַכֵּב.

גרש ושמן הם אלו שמעכבין, ואין דבר אחר מעכב, למרות שנאמרה שם חוקה.

גּוּפָא, אָמַר רַב: כָּל מָקוֹם שֶׁהֶחֱזִיר לְךָ הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה מִנְחָה אֵינוֹ אֶלָּא לְעַכֵּב. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: גֶּרֶשׂ וְשֶׁמֶן מְעַכְּבִין, וְאֵין דָּבָר אַחֵר מְעַכֵּב. וְלִשְׁמוּאֵל, אַף עַל גַּב דִּתְנָא בֵּיהּ קְרָא לָא מְעַכְּבָא לֵיהּ?!

ודנים גופא [לגופה] של אימרה זו שהבאנו לעיל. אמר רב: כל מקום שהחזיר לך הכתוב בתורה בענין מנחה, שנאמר בפרשה אחת ושוב נאמר בפרשה אחרת אינו אלא לעכב, שאם לא עשה כן הרי זה פסול. ושמואל אמר: רק גרש (סולת) ושמן שחזר עליהם הכתוב מעכבין, ואין דבר אחר מעכב. ותמהים: ולשמואל, כל דבר אחר במנחה, אף על גב דתנא ביה קרא לא מעכבא ליה [אף על פי שחזר ושנה בו המקרא אינו מעכב לו]?!

אֶלָּא, כָּל הֵיכָא דִּתְנָא בֵּיהּ קְרָא וַדַּאי מְעַכְּבָא, וְהָכָא בִּ״מְלֹא קוּמְצוֹ״ ״בְּקוּמְצוֹ״ קָא מִיפַּלְגִי. דְּתַנְיָא: ״מְלֹא קֻמְצוֹ״ ״בְּקֻמְצוֹ״ – שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה מִדָּה לַקּוֹמֶץ;

אלא לדעת הכל כל היכא דתנא ביה קרא [כל מקום ששנה בו הכתוב] ודאי מעכבא [מעכב], והכא [וכאן] ב ענין ״מלא קמצו״ ״בקמצו״ קא מיפלגי [חלוקים הם]. דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר ״וקמץ משם מלא קמצו״ (ויקרא ב, ב), ונאמר במקום אחר: ״והרים ממנו בקמצו״ (שם ו, ח), והשינוי בא להדגיש — דווקא בקומצו ירים — בידו, שלא יעשה כלי מדה לקומץ כדי ליטול על ידו את הקומץ מן המנחה;

רַב סָבַר: הָא נַמִי תְּנָא בֵּיהּ קְרָא, דִּכְתִיב: ״וַיַּקְרֵב אֶת הַמִּנְחָה וַיְמַלֵּא כַפּוֹ מִמֶּנָּה״, וּשְׁמוּאֵל: דּוֹרוֹת מִשָּׁעָה לָא יָלְפֵינַן.

רב סבר [סבור]: הא נמי תנא ביה קרא [דין זה גם כן, בקומצו ולא בכלי, שנה בו הכתוב] לעכב, דכתיב [שנאמר] על אהרן ביום השמיני למילואים: ״ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה״ (שם ט, יז) — כפו ולא בכלי. ושמואל אומר: מחזרה זו אין ללמוד, כי דורות משעה לא ילפינן [אין אנו למדים], שאי אפשר ללמוד את דיני המנחה לדורות מקרבן מנחה שנעשה רק בזמן המילואים. ושואלים:

וְלָא יָלֵיף שְׁמוּאֵל דּוֹרוֹת מִשָּׁעָה? וְהָתְנַן: כְּלֵי הַלַּח מְקַדְּשִׁין אֶת הַלַּח, וּמִדֹּת יָבֵשׁ מְקַדְּשִׁין אֶת הַיָּבֵשׁ, וְאֵין כְּלֵי הַלַּח מְקַדְּשִׁין אֶת הַיָּבֵשׁ, וְלֹא מִדֹּת יָבֵשׁ מְקַדְּשִׁין אֶת הַלַּח;

ו כי לא יליף [לומד] שמואל דורות משעה? והתנן [והרי שנינו במשנה]: כלי הלח, כלומר, כלי שרת שעשויים לקבל בהם משקים, מקדשין את הלח שבתוכם, ומדת יבש מקדשין את היבש, ואין כלי הלח מקדשין את היבש, ולא מדת יבש מקדשין את הלח.

וְאָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מִדּוֹת, אֲבָל מִזְרָקוֹת מְקַדְּשִׁין, דִּכְתִיב: ״שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת״!

ואמר שמואל: לא שנו שאין כלי הלח מקדשים את היבש, אלא במדות הלח, אבל מזרקות של דם, אף שהם עשויים לדברים לחים — מקדשין יבש שנכנס בתוכם, דכתיב [שנאמר] בקרבנות הנשיאים בחנוכת המשכן: ״מזרק אחד כסף... שניהם מלאים סלת״ (במדבר ז, יג). הרי שהוא למד מחנוכת המשכן, שהיא לשעה, לדברים הנוהגים לדורות!

שָׁאנֵי הָתָם, דִּתְנָא בָּהּ קְרָא תְּרֵיסָר זִימְנִין.

ומשיבים: שאני התם [שונה שם], דתנא בה קרא תריסר זימנין [ששנה בו המקרא שתים עשרה פעמים], שבכל נשיא ונשיא נאמרה לשון זו, אבל בדרך כלל אין למדים משעה לדורות. ושבים למה שאמר רב, שכל ששנה הכתוב במנחה הרי זה לעכב.

אֲמַרוּ לֵיהּ רַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִי לְרַב: וַהֲרֵי הַגָּשָׁה דִּתְנָא בָּהּ קְרָא, וְלָא מְעַכְּבָא! מַאן תְּנָא בֵּיהּ? דִּכְתִיב: ״זֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אוֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי ה׳״!

אמרו ליה [לו] רב כהנא ורב אסי לרב: והרי הגשה של המנחה לקרן המזבח, שנאמר: ״והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח״ (ויקרא ב, ח), דתנא בה קרא [ששנה בה המקרא], ולא מעכבא [ואינה מעכבת], כפי ששנינו במשנתנו! ומסבירים: מאן תנא ביה [מה, היכן שנה בו] המקרא? דכתיב [שנאמר]: ״זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן לפני ה׳ אל פני המזבח״ (שם ו, ז)!

הַהוּא לִקְבּוֹעַ לָהּ מָקוֹם הוּא דְּאָתָא. דְּתַנְיָא: ״לִפְנֵי ה׳״ – יָכוֹל בַּמַּעֲרָב? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ״;

השיב להם רב: ההוא [אותו פסוק] לא כדי לצוות על ההגשה בא, אלא לקבוע לה מקום הוא דאתא [שבא], להגדיר היכן היו מגישים אותה. דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר ״לפני ה׳ "(שם) — יכול יגיש במערב המזבח, שהוא הצד הפונה כלפי פתח ההיכל? תלמוד לומר: ״אל פני המזבח״ (שם) — בדרום, שמשם עולים למזבח.

אִי אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ, יָכוֹל בַּדָּרוֹם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לִפְנֵי ה׳״; הָא כֵּיצַד? מַגִּישָׁהּ בְּקֶרֶן דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית כְּנֶגֶד חוּדָּהּ שֶׁל קֶרֶן וְדַיּוֹ.

אי [אם] ״אל פני המזבח״ יכול בדרום, שמשם עולים למזבח? תלמוד לומר: ״לפני ה׳ "— במערב, הא [הרי] כיצד אתה מיישב את שני הדברים יחד? מגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן ודיו.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יָכוֹל יַגִּישֶׁנָּה לְמַעֲרָבָהּ שֶׁל קֶרֶן אוֹ לִדְרוֹמָהּ שֶׁל קֶרֶן? אָמַרְתָּ: כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא שְׁתֵּי מִקְרָאוֹת, אֶחָד מְקַיֵּים עַצְמוֹ וּמְקַיֵּים חֲבֵירוֹ, וְאֶחָד מְקַיֵּים עַצְמוֹ וּמְבַטֵּל אֶת חֲבֵירוֹ – מַנִּיחִין אֶת שֶׁמְּקַיֵּים עַצְמוֹ וּמְבַטֵּל חֲבֵירוֹ, וְתוֹפְשִׂין אֶת שֶׁמְּקַיֵּים עַצְמוֹ וּמְקַיֵּים חֲבֵירוֹ;

ר׳ אליעזר אומר, כך יש לדרוש את הכתוב: יכול יגישנה למערבה של קרן או לדרומה של קרן, לאיזו שירצה? אמרת (אומר אתה): כל מקום שאתה מוצא שתי מקראות, אחד מקיים עצמו ומקיים חבירו, שאפשר לקיים את שניהם, ואחד מקיים עצמו ומבטל את חבירו — מניחין את המקרא שמקיים את עצמו ומבטל חבירו ואין למדים ממנו, ותופשין את שמקיים עצמו ומקיים חבירו;

שֶׁכְּשֶׁאַתָּה אוֹמֵר ״לִפְנֵי ה׳״ בַּמַּעֲרָב – בִּטַּלְתָּה ״אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ״ בַּדָּרוֹם, וּכְשֶׁאַתָּה אוֹמֵר ״אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ״ בַּדָּרוֹם – קִיַּימְתָּה ״לִפְנֵי ה׳״.

שכשאתה אומר ״לפני ה׳ " במערב — בטלתה ״אל פני המזבח״ שהוא בדרום, וכשאתה אומר ״אל פני המזבח״ שהוא בדרום — קיימתה ״לפני ה׳ ".

וְהֵיכָא קִיַּימְתָּה? אֲמַר רַב אַשִׁי: קָסָבַר הַאי תַּנָּא כּוּלֵּיהּ מִזְבֵּחַ בַּצָּפוֹן קָאֵי.

ושואלים: והיכא [והיכן] קיימתה ״לפני ה׳ " בדרום המזבח? אמר רב אשי, קסבר האי תנא [סבור תנא זה, ר׳ אליעזר]: כוליה [כל] המזבח בצפון העזרה קאי [היה עומד], מאמצעה ולצפון, ונמצא קצהו הדרומי מול פתח ההיכל שבאמצע העזרה, והוא ממש ״לפני ה׳ ".

מַתְקִיף לָהּ רַב הוּנָא: הֲרֵי מֶלַח דְּלָא תְּנָא בֵּיהּ קְרָא, וּמְעַכְּבָא בֵּיהּ! דְּתַנְיָא: ״בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא״ – שֶׁתְּהֵא

ועוד ביחס למה שאמר רב, שכל שהחזיר עליו הכתוב במנחה הריהו מעכב, מתקיף לה [מקשה על כך] רב הונא: הרי מלח שצריך לתת על הקומץ המנחה קודם הקרבה, דלא תנא ביה קרא [שלא שנה בו המקרא] ו בכל זאת מעכבא ביה [מעכב בו]! דתניא [ששנויה ברייתא]: ״ברית מלח עולם הוא״ (במדבר יח, יט) — שתהא