וּנְדָבָה מִי שָׁרֵי לְשַׁנּוּיֵי בָּהּ?

ואי נמי כדקא משני [ואו גם כן תרצה להסביר כאן כמו שמתרץ] רבא: כאן, שיצאו הבעלים ידי חובתם — מדובר בקומץ מנחה לשום מנחה, כאן, שלא עלתה לבעלים — בקומץ מנחה לשום זבח, כיצד אתה מסביר כן?

לֵימָא, מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁנִּקְמְצוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – כְּשֵׁירוֹת וְעָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה.

הא מתניתין [הרי משנתנו] מנחה לשום מנחה היא, דקתני [שהוא שונה]: שלא לשמן ולשמן — לשם מנחת נדבה לשם מנחת חוטא, ומכל מקום לא עלתה לבעלים! אלא ל דעת רבה ורבא מחוורתא מתניתין [ברור הדבר שמשנתנו] שלא כ דעת ר׳ שמעון.

שֶׁאֵין הַמְּנָחוֹת דּוֹמוֹת לַזְּבָחִים, שֶׁהַקּוֹמֵץ מַחֲבַת לְשׁוּם מַרְחֶשֶׁת – מַעֲשֶׂיהָ מוֹכִיחִין עָלֶיהָ לְשׁוּם מַחֲבַת, חֲרֵיבָה לְשׁוּם בְּלוּלָה – מַעֲשֶׂיהָ מוֹכִיחִין עָלֶיהָ לְשׁוּם חֲרֵיבָה;

ומביאים את מקורם של הדברים שהוזכרו לעיל. ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] מדברי ר׳ שמעון בברייתא שהבאנו לעיל, על דברי ר׳ שמעון בברייתא אחרת. דתניא [ששנויה ברייתא], ר׳ שמעון אומר: נאמר במנחה ״קדש קדשים היא כחטאת וכאשם״ (ויקרא ו, י), והשוואה כפולה זו באה ללמד שהמנחות יש מהן שנידונות כחטאת ויש מהן כאשם, כיצד?

אֲבָל בִּזְבָחִים אֵינוֹ כֵּן, שְׁחִיטָה אַחַת לְכוּלָּן, וּזְרִיקָה אַחַת לְכוּלָּן, וְקַבָּלָה אַחַת לְכוּלָּן.

מנחת חוטא הרי היא כחטאת, לפיכך אם קמצה שלא לשמה — פסולה לגמרי, כחטאת ששחטה שלא לשמה, מנחת נדבה הרי היא כאשם, לפיכך אם קמצה שלא לשמה — כשירה, כדינו של אשם שנשחט שלא לשמו.

הָנִיחָא לְרַב אַשִׁי, דְּאָמַר: כָּאן בְּקוֹמֵץ מַחֲבַת לְשׁוּם מַרְחֶשֶׁת, כָּאן בְּקוֹמֵץ מִנְחַת מַחֲבַת לְשׁוּם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת,

ו כיון שהוא מדמה מנחת נדבה שמקריבה שלא לשמה לאשם שנשחט שלא לשמו, הרי עלינו לומר גם: מה אשם שנעשה שלא לשמו כשר אבל אינו מרצה לבעליו, שלא יצא בו ידי חובתו — אף מנחת נדבה כשירה ו אולם אינה מרצה על בעליה, ובניגוד למה שנאמר בברייתא הקודמת בשם ר׳ שמעון, שכל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות ועלו לבעלים!

מַתְנִיתִין – מִנְחָה לְשׁוּם מִנְחָה הִיא. אֶלָּא לְרַבָּה וְרָבָא מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

אמר רבה, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן, שעלתה לבעלים — מדובר בשינוי קודש, שקמץ לשם סוג אחר של מנחה, כאן, שלא עלתה לבעלים — מדובר בשינוי בעלים, ששינה וקמץ לשם בעלים אחרים.

וְכִי תֵּימָא, כִּדְקָא מְשַׁנֵּי רַבָּה: כָּאן בְּשִׁינּוּי קֹדֶשׁ, כָּאן בְּשִׁינּוּי בְּעָלִים;

אמר ליה [לו] אביי לרבה: מכדי [הואיל] וענין זה של מחשבה דפסל רחמנא [שפוסלת התורה] במנחה הקישא היא [דבר שנלמד מן ההיקש הוא], שהקישה התורה את המנחה לאשם — מה לי אם עשה שינוי קודש מה לי שינוי בעלים? והרי בקרבן אשם, בשני האופנים אין הבעלים יוצאים ידי חובתם!

הָא מַתְנִיתִין שִׁינּוּי קוֹדֶשׁ הוּא, דְּקָתָנֵי: כֵּיצַד לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן – לְשׁוּם מִנְחַת חוֹטֵא וּלְשׁוּם מִנְחַת נְדָבָה!

אמר ליה [לו] רבה: הרי ״מעשיה מוכיחין״ דקאמר [שאומר] ר׳ שמעון, כדי להסביר מדוע בשינוי קודש אין המחשבה מועילה — סברא היא, שכך דרכו של ר׳ שמעון שהוא דריש טעמא דקרא [דורש את טעמו של המקרא], ומוציא מכך מסקנות להלכה, ולפי זה, דווקא

וְאִי נַמִי כִּדְקָא מְשַׁנֵּי רָבָא: כָּאן בְּקוֹמֵץ מִנְחָה לְשׁוּם מִנְחָה, כָּאן בְּקוֹמֵץ מִנְחָה לְשׁוּם זֶבַח;

מחשבה של פסול דלא מינכרא [שאינה ניכרת] לכל, שלא ניכר ממעשיו שהמחשבה אינה נכונה — אותה פסל רחמנא [פוסלת התורה], והיא מחשבת שינוי בעלים. אבל מחשבה דמינכרא [שניכרת], וכגון שקומץ ממנחת מחבת לשם מנחת מרחשת, שמחשבתו מוכחת כאינה נכונה — לא פסל רחמנא [לא פוסלת התורה].

הָא מַתְנִיתִין מִנְחָה לְשׁוּם מִנְחָה הִיא, דְּקָתָנֵי: שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן – לְשֵׁם מִנְחַת נְדָבָה לְשֵׁם מִנְחַת חוֹטֵא! אֶלָּא לְרַבָּה וְרָבָא מְחַוַּורְתָּא, מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.

ומביאים כמה וכמה קושיות על שיטה זו (שהסימן להם הוא: עולה עולה מלק ומיצה חטאת העוף קדשי קדשים קדשים קלים).

וְרָמֵי דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אַדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִיא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם״ – יֵשׁ מֵהֶן כַּחַטָּאת וְיֵשׁ מֵהֶן כָּאָשָׁם;

אלא מעתה לפי שיטה זו, עולת העוף שמלקה למעלה במזבח משום (לשם) חטאת העוף תרצה לדעת ר׳ שמעון, שהרי גם כאן מעשיה מוכיחין עליה שעולת העוף היא, דאי [שאם] חטאת העוף היא — למטה הוי עביד לה [היה עושה אותה], כשהוא עומד בצד המזבח, והלוא ר׳ שמעון אינו חולק על מה ששנינו שאינה עולה לבעליה!

מִנְחַת חוֹטֵא הֲרֵי הִיא כַּחַטָּאת, לְפִיכָךְ קְמָצָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ – פְּסוּלָה כַּחַטָּאת, מִנְחַת נְדָבָה הֲרֵי הִיא כָּאָשָׁם, לְפִיכָךְ קְמָצָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ – כְּשֵׁירָה;

ודוחים: אטו [וכי] חטאת העוף למעלה מי ליתא [האם אינה]? האמר מר [הרי אמר החכם]: מליקה של חטאת העוף בכל מקום במזבח כשרה! ואם כן לא ניכר מתוך מעשיו אם עולה היא או חטאת, ולכן המחשבה פוסלת.

וְכָאָשָׁם, מָה אָשָׁם כָּשֵׁר וְאֵינוֹ מְרַצֶּה – אַף מִנְחַת נְדָבָה כְּשֵׁירָה וְאֵינָהּ מְרַצָּה!

ומקשים עוד: אם מחשבה ניכרת אינה פוסלת, עולת העוף שמיצה דמה למעלה לשם חטאת העוף תרצה, שהרי מעשיה מוכיחין עליה שעולת העוף היא, דאי [שאם] חטאת העוף היא — למטה הוה עביד לה [היה עושה אותה], ובדרך של הזאה היתה נעשית, שאוחז בגופה ומזה, ולא במיצוי (סחיטה) הדם על המזבח כעולה!

אֲמַר רַבָּה, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּשִׁינּוּי קוֹדֶשׁ, כָּאן בְּשִׁינּוּי בְּעָלִים.

ונדבה מי שרי לשנויי [האם מותר לשנות] בה, לעשותה לכתחילה לשם קרבן אחר?

אֲמַר לֵיה אַבַּיֵי: מִכְּדֵי מַחֲשָׁבָה דְּפָסַל רַחֲמָנָא הֶקֵּישָׁא הִיא, מַה לִּי שִׁינּוּי קוֹדֶשׁ מַה לִּי שִׁינּוּי בְּעָלִים?

בענין ששנינו במשנתנו, שכל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, שואלים: לימא מתניתין [האם נאמר שמשנתנו] שלא כ שיטת ר׳ שמעון היא? דתניא [ששנויה ברייתא], ר׳ שמעון אומר: כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשירות לגמרי, ו אף עלו לבעלים לשם חובה, שלא כדין הזבחים.

אֲמַר לֵיהּ: ״מַעֲשֶׂיהָ מוֹכִיחִין״ דְּקָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן – סְבָרָא הִיא, דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דָּרֵישׁ טַעְמָא דִּקְרָא;

וטעם הדבר, לפי שאין המנחות דומות לזבחים, שהקומץ מנחת מחבת לשום (לשם) מנחת מרחשת שהיא מחבת עמוקה — הלוא מעשיה מוכיחין עליה שהיא לשום מחבת, וכן אם קומץ מנחה חריבה (מנחת חוטא, שאין בה שמן) לשום מנחה בלולה בשמן — הלוא מעשיה מוכיחין עליה שהיא לשום חריבה, ואין מחשבתו יכולה לשנות דבר זה.

מַחֲשָׁבָה דְּלָא מִינְכְּרָא – פָּסַל רַחֲמָנָא, מַחֲשָׁבָה דְּמִינְכְּרָא – לָא פָּסַל רַחֲמָנָא.

אבל בזבחים אינו כן, כי שחיטה אחת לכולן, וזריקה אחת לכולן, וקבלה אחת לכולן, וכיון שההבדל בעבודת הקרבן הוא במחשבה — משום כך המחשבה משנה בהם, ולא עלו לבעלים לשם חובה.

(סִימָן: עוֹלָה, עוֹלָה, מָלַק וּמִיצָּה, חַטַּאת הָעוֹף, קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, קָדָשִׁים קַלִּים).

ואומרים: הניחא [זה נוח] ל דעת רב אשי, שאמר להלן (מנחות ג,ב) בתירוץ של סתירה דומה בדברי ר׳ שמעון: כאן, שאמר ר׳ שמעון שהיא כשרה ויצא בה ידי חובה — מדובר בקומץ מחבת לשום מרחשת, שאומר: ״הריני קומץ לשם מרחשת״, שאינו מזכיר מנחה, אלא שם של כלי, ואין בדבריו כלום. כאן, שאמר שלא יצא בה ידי חובה — מדובר בקומץ מנחת מחבת לשום מנחת מרחשת, שהזכיר לשון מנחה, ולפי זה יש לפרש כי מתניתין [משנתנו] בקומץ

אֶלָּא מֵעַתָּה, עוֹלַת הָעוֹף שֶׁמְּלָקָהּ לְמַעְלָה מִשׁוּם חַטַּאת הָעוֹף תְּרַצֶּה; מַעֲשֶׂיהָ מוֹכִיחִין עָלֶיהָ דְּעוֹלַת הָעוֹף הִיא, דְּאִי חַטַּאת הָעוֹף הִיא – לְמַטָּה הָוֵי עָבֵיד לָהּ!

מנחה לשום מנחה היא, ולכן לא עלתה לבעלים. אלא ל דברי רבה ורבא, שיישבו את הסתירה באופן אחר, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

אַטּוּ חַטַּאת הָעוֹף לְמַעְלָה מִי לֵיתָא? הָאָמַר מָר: מְלִיקָה בְּכָל מָקוֹם בַּמִּזְבֵּחַ כְּשֵׁרָה!

וכי תימא [ואם תאמר] גם כאן כדקא משני [כמו שמתרץ] רבה להלן: כאן, שעלתה המנחה לבעלים — מדובר בשינוי קדש שקומץ אותה לשם סוג אחר של מנחה, כאן, שלא עלתה לבעלים — מדובר בשינוי בעלים שקומץ אותה לשם בעלים אחרים; כיצד אתה יכול לומר כן?

עוֹלַת הָעוֹף שֶׁמִּיצָּה דָּמָהּ לְמַעְלָה לְשֵׁם חַטַּאת הָעוֹף תְּרַצֶּה; מַעֲשֶׂיהָ מוֹכִיחִין עָלֶיהָ דְּעוֹלַת הָעוֹף הִיא, דְּאִי חַטַּאת הָעוֹף הִיא – לְמַטָּה הֲוָה עָבֵיד לָהּ הַזָּאָה!

הא מתניתין [הרי משנתנו] שינוי קודש הוא, דקתני [שהוא שונה] בהמשך: כיצד לשמן ושלא לשמן — לשום מנחת חוטא ולשום מנחת נדבה, ולא עלתה המנחה לבעליה!