רַבִּי יְהוּדָה בָּתַר חֲזוּתָא אָזֵיל, וְאִידִי וְאִידִי מִין בְּמִינוֹ הוּא!

ר׳ יהודה בתר חזותא אזיל [אחר המראה הוא הולך], לגבי הגדרת מין במינו, ו לפי זה אידי ואידי [זה וזה], בשר שחוטה ובשר נבילה, מין במינו הוא, שהרי מראיהן שווה, ובכל מקרה אין אחת מהן בטלה באחרת!

אֶלָּא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי חִיָּיא, דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: נְבֵילָה וּשְׁחוּטָה בְּטֵילוֹת זוֹ בָּזוֹ.

אלא צריך לומר שהמחלוקת היא אליבא [לפי שיטתו] של ר׳ חייא, דתני [ששנה] ר׳ חייא: נבילה ושחוטה בטילות זו בזו, כלומר, אחת מהן בטלה באחרת, שרב חסדא סבור כי דבריו אמורים בנבילה שנתערבה ברוב שחוטה, ור׳ חנינא סבור שדבריו אמורים בשחוטה שנתערבה ברוב נבילה.

רַבִּי חִיָּיא אַלִּיבָּא דְּמַאן? אִי אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן – הָא אָמְרִי: עוֹלִין הוּא דְּלָא מְבַטְּלִי אַהֲדָדֵי, הָא מִין בְּמִינוֹ בָּטִיל! וְאִי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה – כָּל מִין בְּמִינוֹ לְרַבִּי יְהוּדָה לָא בָּטִיל!

וחוזרים ושואלים: ור׳ חייא עצמו אליבא דמאן [על פי שיטת מי] הוא שונה שרק אחת מהן מבטלת את חבירתה? אי אליבא דרבנן [אם לפי שיטתם של חכמים] — הא אמרי [הרי אומרים הם]: עולין הוא דלא מבטלי אהדדי [שאינם מבטלים זה את זה], הא [אבל] כל תערובת אחרת של מין במינו בטיל [בטל]! ואי אליבא [ואם לפי שיטתו] של ר׳ יהודה, הלוא כל מין במינו לר׳ יהודה לא בטיל [אינו בטל]!

לְעוֹלָם אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה, וְכִי קָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מִין בְּמִינוֹ לָא בָּטֵל – הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר לֵיהּ לְמֶיהֱוֵי כְּוָותֵיהּ, אֲבָל הֵיכָא דְּלָא אֶפְשָׁר לֵיהּ לְמֶיהֱוֵי כְּוָותֵיהּ – בָּטֵל;

ומשיבים: לעולם יש לפרש שר׳ חייא שונה אליבא [לפי שיטת] ר׳ יהודה, שמין במינו אינו בטל, ו לפי דעת ר׳ חייא, כי קא אמר [כאשר אומר] ר׳ יהודה שמין במינו לא בטל — הני מילי [דברים אלה אמורים] רק היכא דאפשר ליה למיהוי כוותיה [במקום שאפשר לו שיהיה כמותו], אבל היכא דלא אפשר ליה למיהוי כוותיה [במקום שלא אפשר לו שיהיה כמותו] הרי הוא בטל, שאינו נחשב מינו.

וּבְהָא קָא מִיפַּלְגִי, דְּרַב חִסְדָּא סָבַר: בָּתַר מְבַטֵּל אָזְלִינַן,

ובהא קא מיפלגי [ובדבר זה חלוקים הם], שרב חסדא סבר [סבור]: בתר [אחר] המבטל אזלינן [הולכים אנו], שאם אפשר שייעשה הרוב כמו המיעוט, וכגון שחוטה שנתערבה ברוב נבילה, שאפשר לה לנבילה להיות כשחוטה, שלכשתסריח תפקע ממנה טומאתה — הרי זה מין במינו, ואין המיעוט בטל ברוב.

וְרַבִּי חֲנִינָא סָבַר: בָּתַר בָּטֵל אָזְלִינַן.

ור׳ חנינא סבר [סבור]: בתר [אחר] הבטל אזלינן [הולכים אנו], ורק אם המיעוט יכול להעשות כמו המבטל, וכגון נבילה שנתערבה ברוב שחוטה, הרי זה מין במינו שאינו בטל. ומנסים להביא ראיה.

תְּנַן: שְׁתֵּי מְנָחוֹת שֶׁלֹּא נִקְמְצוּ וְנִתְעָרְבוּ זוֹ בְּזוֹ, אִם יָכוֹל לִקְמוֹץ מִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ – כְּשֵׁרוֹת, וְאִם לָאו – פְּסוּלוֹת. וְהָא הָכָא, כֵּיוָן דְּקָמֵיץ לֵיהּ מֵחֲדָא – אִידָךְ הֲוָה לֵיהּ שִׁירַיִם, וְלָא קָא מְבַטְּלִי שִׁירַיִם לְטִיבְלָא;

תנן [שנינו במשנתנו]: שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו, אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה, שלא נתערבו לגמרי — כשרות, ואם לאו — פסולות. והא הכא [והרי כאן], כיון דקמיץ ליה מחדא [כיון שהוא קומץ מאחת מהן] — אידך הוה ליה [הנותר ממנחה זו הרי הוא נעשה] שירים המיועדים לכהנים, ולא קא מבטלי [ואין מבטלים] השירים לטיבלא [את הטבל] כלומר, את חלקי המנחה שלא נקמצה, המעורבים בהם.

מַנִּי? אִי רַבָּנַן – הָא אָמְרִי: עוֹלִין הוּא דְּלָא מְבַטְּלִי הֲדָדֵי, הָא מִין בְּמִינוֹ בָּטֵל! אֶלָּא פְּשִׁיטָא רַבִּי יְהוּדָה;

ונברר: מני [שיטת מי היא] משנה זו? אי רבנן [אם שיטת חכמים] — הא אמרי [הרי אומרים הם]: עולין למזבח הוא דלא מבטלי הדדי [שאינם מבטלים זה את זה], הא [אבל] כל תערובת אחרת של מין במינו, כגון שיריים של מנחה אחת במנחה אחרת שהיא טבל, ששניהם סולת בלולה בשמן — בטל! אלא פשיטא [פשוט] הדבר שהיא לשיטת ר׳ יהודה, ואינו בטל מפני שהוא מין במינו.

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר: בָּתַר בָּטֵל אָזְלִינַן – בָּטֵל הָוֵי כִּמְבַטֵּל, דִּלְכִי קָמֵיץ מֵאִידָךְ – הָווּ לְהוּ שִׁירַיִם כִּי הָנֵי.

ומעתה, בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת ר׳ חנינא האומר]: בתר [אחר] הבטל אזלינן [הולכים אנו], במקרה זה הבטל הוי [הרי הוא] יכול להעשות כמבטל, דלכי קמיץ מאידך [שהרי כאשר יקמוץ מן המנחה האחרת], חלקי הטבל המעורבים בשייריה של מנחה זו הוו להו [הרי הם נעשים] שירים כי הני [כמו אלה], ולכן אין הטבל של המנחה האחת בטל ברוב בשיריים של זו.

אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: בָּתַר מְבַטֵּל אָזְלִינַן, שִׁירַיִם מִי קָא הָווּ טִיבְלָא? לֵימָא אַלִּיבָּא דְּרַב חִסְדָּא דְּלָא כְּרַבִּי חִיָּיא?

אלא למאן דאמר [לדעת רב חסדא האומר]: בתר [אחר] מבטל אזלינן [הולכים אנו], וכי השירים של המנחה הראשונה שנקמצה מי קא הוו טיבלא [האם הם יכולים לחזור ולהיעשות טבל], שתאמר שאין הטבל בטל בהם? ואם כן, לימא אליבא [נאמר לפי שיטתו] של רב חסדא, שמשנתנו היא שלא כ הבנת ר׳ חייא בשיטתו של ר׳ יהודה?

הָתָם כִּדְרַבִּי זֵירָא, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא: נֶאֶמְרָה הַקְטָרָה בְּקוֹמֶץ וְנֶאֶמְרָה הַקְטָרָה בְּשִׁירַיִם,

ומשיבים: התם [שם] יש טעם מיוחד לדין המשנה — כ דברי ר׳ זירא, שאמר ר׳ זירא: נאמרה הקטרה בקומץ, שמצוה להקטירו, ונאמרה הקטרה בשירים, שנאסר להקטירם,

מַה הַקְטָרָה הָאֲמוּרָה בְּקוֹמֶץ – אֵין הַקּוֹמֶץ מְבַטֵּל אֶת חֲבֵירוֹ, אַף הַקְטָרָה הָאֲמוּרָה בְּשִׁירַיִם – אֵין שִׁירַיִם מְבַטְּלִין אֶת הַקּוֹמֶץ.

מה לגבי הקטרה האמורה בקומץ — אין הקומץ מבטל את חבירו, שקומץ שנתערב בקומץ אחר — מקטירם יחד לדעת הכל, אף הקטרה האמורה בשירים — אין שירים מבטלין את הקומץ, והוא הדין שאין שיריים מבטלים שיריים אחרים, ולא את הטבל שיש בו קומץ ושיריים.

תָּא שְׁמַע: הַקּוֹמֶץ שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמִנְחָה שֶׁלֹּא נִקְמְצָה – לֹא יַקְטִיר, וְאִם הִקְטִיר – זוֹ שֶׁנִּקְמְצָה עָלְתָה לַבְּעָלִים, וְזוֹ שֶׁלֹּא נִקְמְצָה לֹא עָלְתָה לַבְּעָלִים, וְלָא קָא מְבַטֵּיל לֵיהּ טִיבְלָא לְקוֹמֶץ;

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו במשנתנו: הקומץ שנתערב במנחה שלא נקמצה — לא יקטיר, ואם הקטיר — זו שנקמצה עלתה לבעלים, וזו שלא נקמצה לא עלתה לבעלים; הרי שיש כאן תערובת מין במינו, ולא קא מבטיל ליה טיבלא [ואין הטבל מבטל] את הקומץ, שהרי אם הקטיר את התערובת עלתה המנחה לבעלים.

מַנִּי? אִי רַבָּנַן – הָא אָמְרִי: עוֹלִין הוּא דְּלָא מְבַטְּלִי הֲדָדֵי, הָא מִין בְּמִינוֹ בָּטִיל! אֶלָּא פְּשִׁיטָא רַבִּי יְהוּדָה;

ונברר: מני [כשיטת מי היא]? אי רבנן [אם שיטת חכמים] — הא אמרי [הרי אומרים הם]: עולין הוא דלא מבטלי הדדי [שאינם מבטלים זה את זה], הא [אבל] מין במינו סתם בטיל [בטל]! אלא פשיטא [פשוט] שהוא כדעת ר׳ יהודה האומר שמין במינו בטל.

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר: בָּתַר מְבַטֵּל אָזְלִינַן – מְבַטֵּל הָוֵי כְּבָטֵל, דְּכָל פּוּרְתָא חֲזִי לְמִקְמָץ מִינֵּיהּ, וְהָוֵי לֵיהּ מִין וּמִינוֹ, וּמִין בְּמִינוֹ לֹא בָּטֵל;

ומעתה, בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת רב חסדא האומר]: בתר [אחר] המבטל אזלינן [הולכים אנו], שאם אפשר שיהיה כבטל הרי זה מין במינו — מובן הדבר, שהרי במקרה זה המבטל, המנחה שלא נקמצה, הוי [הריהי] יכולה שתיעשה כבטל כקומץ שנתערב בה, דכל פורתא חזי למקמץ מיניה [שהרי כל מעט מן המנחה ראוי לקמוץ ממנו], לעשותו קומץ של מנחה זו, ו כיון שכך הוי ליה [הריהו] מין ומינו, ומין במינו לא בטל.

אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: בָּתַר בָּטֵל אָזְלִינַן, קוֹמֶץ מִי קָא הָוֵי טִיבְלָא? לֵימָא, דְּלָא כְּרַבִּי חִיָּיא? הָא נַמִי כִּדְרַבִּי זֵירָא.

אלא למאן דאמר [לדעת ר׳ חנינא האומר]: בתר [אחר] הבטל אזלינן [הולכים אנו], קומץ מי קא הוי טיבלא [האם הוא יכול לחזור ולהיעשות טבל], מנחה שלא נקמצה, כדי שייחשב מין במינו שאינו בטל? ואם כן, לשיטתו האם לימא [נאמר] שמשנתנו היא שלא כ הבנת ר׳ חייא בשיטת ר׳ יהודה? ומשיבים: הא נמי [הלכה זו גם כן] יש לה טעם מיוחד, כ דברי ר׳ זירא, שאמר שגזירת הכתוב היא שאין שיריים מבטלים את הקומץ, והוא הדין שאין טבל שיש בו שיריים מבטל את הקומץ.

תָּא שְׁמַע: נִתְעָרֵב קוּמְצָהּ בְּשִׁירַיִם שֶׁל חֲבֶרְתָּהּ – לֹא יַקְטִיר, וְאִם הִקְטִיר – עָלְתָה לַבְּעָלִים; וְהָא הָכָא דְּלָא הָוֵי מְבַטֵּל כְּבָטֵיל, וְלָא קָא מְבַטְּלִי לֵיהּ שִׁירַיִם לְקוֹמֶץ,

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו עוד במשנתנו: נתערב קומצה של מנחה אחת בשירים של חברתה — לא יקטיר, ואם הקטיר — עלתה לבעלים. והא הכא דלא הוי מבטל כבטיל [והרי כאן שאין המבטל יכול להיעשות כמו הבטל], שהרי שיריים אינם יכולים להיעשות קומץ, וגם הבטל אינו יכול להיעשות כמבטל, שהרי קומץ אינו יכול להיעשות שיריים, ולא קא מבטלי ליה [ומכל מקום אין מבטלים] השירים את הקומץ.

מַנִּי? אִי רַבָּנַן וכו׳!

ויש לברר: מני [שיטת מי היא] הלכה זו? אי רבנן [אם כדעת חכמים] — הרי הם סבורים שמין במינו בטל! אלא בהכרח שיטת ר׳ יהודה היא, הסבור שמין במינו אינו בטל, ומכאן עולה שלדעתו דין זה חל בכל מקרה, גם כשהמבטל אינו יכול להיעשות כבטל, וגם כשהבטל אינו יכול להיעשות כמבטל, ושלא כהבנת ר׳ חייא בדעת ר׳ יהודה!

אֲמַר רַבִּי זֵירָא: נֶאֶמְרָה הַקְטָרָה בְּקוֹמֶץ וְנֶאֶמְרָה הַקְטָרָה בְּשִׁירַיִם, מַה הַקְטָרָה הָאֲמוּרָה בְּקוֹמֶץ – אֵין קוֹמֶץ מְבַטֵּל אֶת חֲבֵירוֹ, אַף הַקְטָרָה הָאֲמוּרָה בְּשִׁירַיִם – אֵין שִׁירַיִם מְבַטְּלִין אֶת הַקּוֹמֶץ.

בתשובה לכך אמר ר׳ זירא: יש בענין זה דין מיוחד, שאינו נוגע לדיני תערובת רגילים, שכן נאמרה הקטרה בקומץ, שצריך להקטירו, ונאמרה הקטרה בשירים, שנאסר להקטירם, מה הקטרה האמורה בקומץ — אין קומץ מבטל את חבירו, אף הקטרה האמורה בשירים — אין שירים מבטלין את הקומץ.

תָּא שְׁמַע: תִּיבְּלָהּ בְּקֶצַח, בְּשׁוּמְשְׁמִין, וּבְכָל מִינֵי תַבְלִין – כְּשֵׁרָה, מַצָּה הִיא אֶלָּא שֶׁנִּקְרֵאת מַצָּה מְתוּבֶּלֶת. קָא סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּאַפֵּישׁ לָהּ תַּבְלִין טְפֵי מִמַּצָּה;

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: מצה שתיבלה בקצח, בשומשמין, ובכל מיני תבלין — כשרה לאוכלה בפסח, שכן מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת. קא סלקא דעתך [עולה על דעתנו] לפרש שמדובר במקרה דאפיש [שהרבה] לה תבלין טפי [יותר] מ אשר המצה בעצמה.

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר: בָּתַר בָּטֵל אָזְלִינַן – בָּטֵיל הָוֵי כַּמְּבַטֵּל, דִּלְכִי מִעַפְּשָׁא – הָוֵי לָהּ כְּתַבְלִין; אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: בָּתַר מְבַטֵּל אָזְלִינַן, תַּבְלִין מִי קָא הָווּ מַצָּה?

ומעתה, בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת ר׳ חנינא האומר]: בתר [אחר] הבטל אזלינן [הולכים אנו], במקרה זה בטיל הוי [הבטל הריהו] יכול להיעשות כ מו המבטל, מדוע? דלכי מעפשא הוי לה [שהרי כאשר המצה עצמה מתעפשת הרי היא] כתבלין, שאינו יכול לצאת בה ידי חובת אכילת מצה, ולכן אין המצה בטלה בתבלין, ויוצא בה ידי חובתו. אלא למאן דאמר [לדעת רב חסדא האומר]: בתר [אחר] המבטל אזלינן [הולכים אנו], מיני תבלין מי קא הוו [האם הם נעשים] מצה?

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּלָא אַפֵּישׁ לָהּ תַּבְלִין, דְּרוּבָּהּ מַצָּה הִיא וְלָא בָּטְלָה. דַּיְקָא נַמִי, דְּקָתָנֵי: מַצָּה הִיא אֶלָּא שֶׁנִּקְרֵאת מַצָּה מְתוּבֶּלֶת, שְׁמַע מִינָּהּ.

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? דלא אפיש לה [שלא הירבה לה] תבלין, אלא רובה מצה היא, ולא [ולכן אינה] בטלה. ומעירים: דיקא נמי [מדויק גם כן] מן הלשון שכן הוא, דקתני [שהוא שונה]: מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת, שמע מינה [למד מכאן] שאכן מדובר שהיתה רובה מצה, ולכן היא נקראת מצה מתובלת.

כִּי סָלֵיק רַב כָּהֲנָא, אַשְׁכַּחִינְהוּ לִבְנֵי רַבִּי חִיָּיא דְּיָתְבִי וְקָאָמְרִי: עִשָּׂרוֹן שֶׁחִלְּקוֹ

מסופר, כי סליק [כאשר עלה] רב כהנא לארץ ישראל, אשכחינהו [מצא אותם] את בני רבי חייא דיתבי וקאמרי [שיושבים ואומרים כך]: עשרון של מנחה שחלקו