לֹא הוּרְצָה.

לא הורצה, שהרי נאמר בציץ: ״לרצון להם״ (שמות כח, לח), לישראל ולא לאחרים.

וּרְמִינְהִי: עַל מָה הַצִּיץ מְרַצֶּה? עַל הַדָּם וְעַל הַבָּשָׂר וְעַל הַחֵלֶב שֶׁנִּטְמָא, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, בֵּין בְּאוֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן, בֵּין בְּיָחִיד בֵּין בְּצִיבּוּר!

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא אחרת: על מה הציץ מרצה? על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא, בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, בין ביחיד בין בציבור, ושלא כמו ששנינו, שביחיד אינו מרצה על המזיד!

אֲמַר רַב יוֹסֵף, לָא קַשְׁיָא: הָא רַבִּי יוֹסֵי, הָא רַבָּנַן; דְּתַנְיָא: אֵין תּוֹרְמִין מִן הַטָּמֵא עַל הַטָּהוֹר, וְאִם תָּרַם, בְּשׁוֹגֵג – תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה, בְּמֵזִיד – אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד – תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.

אמר רב יוסף, לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו] ששנינו בה שמרצה על הדם גם במזיד — היא כשיטת ר׳ יוסי, הא [זו] ששנינו בה שאינו מרצה, היא כשיטת רבנן [חכמים]. דתניא [ששנויה ברייתא]: אין תורמין תרומה מן הטמא על הטהור, ואם תרם, אם היה זה בשוגג — תרומתו תרומה, במזיד — אין תרומתו תרומה, שקנס הוא שקנסוהו חכמים. ר׳ יוסי אומר: בין אם תרם מן הטמא בשוגג בין במזיד — תרומתו תרומה. הרי שר׳ יוסי אינו מחלק בין אם עשה בשוגג או במזיד, וכשיטת הברייתא השניה.

אֵימַר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי יוֹסֵי – דְּלָא קָנֵיס, דִּמְרַצֶּה צִיץ עַל אֲכִילוֹת מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ? וְהָתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל אֲכִילוֹת, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל אֲכִילוֹת!

ומקשים: אימר דשמעת ליה [אמור ששמעת אותו] את ר׳ יוסי דלא קניס [שאינו קונס] את העושה במזיד, ואולם מה ששנינו בברייתא זו ש מרצה ציץ על אכילות, כגון על בשר שנטמא, שייחשב כטהור, מי שמעת ליה [האם שמעת אותו]? והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר׳ אליעזר אומר: הציץ מרצה על אכילות, כלומר, גם על דברים הנאכלים שנטמאו, ר׳ יוסי אומר: אין הציץ מרצה על אכילות!

אֵיפּוּךְ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל אֲכִילוֹת, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל אֲכִילוֹת.

ומשיבים: איפוך [הפוך] את השיטות בברייתא זו, ר׳ אליעזר אומר: אין הציץ מרצה על אכילות, ר׳ יוסי אומר: הציץ מרצה על אכילות.

מַתְקִיף לָהּ רַב שֵׁשֶׁת: וּמִי מָצֵית אָפְכַתְּ לָהּ? וְהָתַנְיָא: יָכוֹל בָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים יְהוּ חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם טוּמְאָה?

מתקיף לה [מקשה על כך] רב ששת: ומי מצית אפכת לה [והאם יכול אתה להפוך אותה] ולומר כי לדעת ר׳ אליעזר הציץ אינו מרצה על האכילות? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: יכול נאמר שבשר קרבן שנטמא, כלומר, שאכלוהו טמאים לפני זריקת דמים על המזבח, יהו חייבין עליהן על אכילה זו כרת משום אכילת קדשים בטומאה?

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר. וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה׳ וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה״ – הַנִּיתָּר לַטְּהוֹרִין חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם טוּמְאָה,

תלמוד לומר: ״כל טהור יאכל בשר״ (ויקרא ז, יט), ומיד אחר כך נאמר: ״והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה׳ וטמאתו עליו ונכרתה״ (שם כ), ללמדנו שהניתר לטהורין הוא שחייבין עליו משום אכילה בטומאה,

וְשֶׁאֵינוֹ נִיתָּר לַטְּהוֹרִין אֵין חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם טוּמְאָה.

ושאינו ניתר לטהורין אין חייבין עליו משום טומאה, והואיל ואין בשר מותר באכילה קודם זריקת הדם — אין חייבים על אכילתו בטומאה.

אוֹ אֵינוֹ, אֶלָּא: נֶאֱכָל לַטְּהוֹרִין חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם טוּמְאָה, וְשֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל לַטְּהוֹרִין אֵין חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם טוּמְאָה; אוֹצִיא אֲנִי אֶת הַלָּן וְאֶת הַיּוֹצֵא שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין לַטְּהוֹרִים!

ויש לשאול: או אינו כן, אלא יש לדייק מכתוב זה באופן אחר: הנאכל בפועל לטהורין — חייבין עליו משום טומאה, ושאינו נאכל לטהורין — אין חייבין עליו על אכילתו משום טומאה, למרות שכבר נזרק עליו הדם, ובכך אוציא אני את הלן שעבר זמן אכילתו, ואת היוצא מחוץ למקום אכילתו, ש נפסלו ושוב אינן נאכלין לטהורים, שאין לחייב את האוכלם בטומאה?

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר לַה׳״ – רִיבָּה.

תלמוד לומר: ״אשר לה׳"— ריבה גם את אלה, שחייבים על אכילתם בטומאה.

יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אֶת הַפִּיגּוּלִין וְאֶת הַנּוֹתָרוֹת?

יכול שאני מרבה בכלל זה גם את הפיגולין שנפסלו במחשבת חוץ לזמנו ואת הנותרות?

נוֹתָרוֹת הַיְינוּ לָן! אֶלָּא: אַף הַפִּיגּוּלִין כַּנּוֹתָרוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים״ – מִיעֵט.

ולפני שמגיעים לסיום הענין מקשים: נותרות היינו [הרי זה] בדיוק לן, שכבר הזכרנו שחייבים על אכילתו בטומאה! אלא כך צריך לגרוס: יכול שאני מרבה אף הפיגולין, שיהא דינם כנותרות? תלמוד לומר: ״מזבח השלמים״ — מיעט, שהמ׳ של ״מזבח״ באה למעט, שאין חייבים על אכילת הפיגול משום טומאה.

וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת אֶת אֵלּוּ וּלְהוֹצִיא אֶת אֵלּוּ? אַחַר שֶׁרִיבָּה הַכָּתוּב וּמִיעֵט, אָמַרְתָּ: מְרַבֶּה אֲנִי אֶת אֵלּוּ שֶׁהָיְתָה לָהֶן שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר, וּמוֹצִיא אֲנִי אֶת אֵלּוּ שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהֶן שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר;

ושואלים: ומה ראית לרבות את אלו הנותר והיוצא, ולהוציא את אלו הפיגולים? ומשיבים: אחר שריבה הכתוב ומיעט, אמרת (אומר אתה): מרבה אני את אלו הנותר והיוצא, שהיתה להן שעת הכושר, שהיו ראויים לאכילה משנזרק דם הזבח, ורק אחר כך נותר הבשר או יצא, ומוציא אני את אלו את הפיגולים, שלא היתה להן שעת הכושר, שמשעה שנזרק דמם כבר היו פסולים.

וְאִם תֹּאמַר: בָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים וַאֲכָלוֹ לְאַחַר זְרִיקַת דָּמִים, מִפְּנֵי מָה חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם טוּמְאָה? מִפְּנֵי שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה.

ואם תאמר: אם כן, בשר שנטמא לפני זריקת דמים ואכלו הטמא לאחר זריקת דמים, מפני מה חייבין עליו משום טומאה? והרי לא היתה לו שעת הכושר! על כך יש להשיב: מפני שהציץ מרצה על הטמא, שתועיל לו זריקת הדם, אף על פי שאינו נאכל.

נִטְמָא – אִין, יוֹצֵא – לָא;

על כל פנים מברייתא זו עולה כי בשר ש נטמא — אין [כן], הציץ מרצה עליו, יוצא — לא מרצה עליו הציץ, ולכן לא היתה לו שעת הכושר;

מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר: אֵין זְרִיקָה מוֹעֶלֶת לַיּוֹצֵא – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְקָתָנֵי דִּמְרַצֶּה צִיץ עַל אֲכִילוֹת!

מאן שמעת ליה דאמר [מי הוא ששמעת אותו שאומר]: אין זריקה מועלת ליוצא? הלוא ר׳ אליעזר הוא, כפי שלמדנו במקום אחר (מעילה ו,ב), ואם כן ברייתא זו היא בהכרח כשיטתו, וקתני [והוא שונה] כאן שמרצה ציץ על אכילות. ואם כן לא ניתן להפוך את השיטות בברייתא שהובאה לעיל, כפי שהצענו!

אֶלָּא אֲמַר רַב חִסְדָּא, לָא קַשְׁיָא: הָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הָא רַבָּנַן.

אלא אמר רב חסדא, לא קשיא [אינו קשה]: הא [זו] הברייתא ששנינו בה שהציץ מרצה על היחיד גם במזיד — כשיטת ר׳ אליעזר היא, הסבור שציץ מרצה על האכילות, הא [זו] ששנינו בה שאינו מרצה — היא כשיטת רבנן [שאר חכמים] האומרים שאינו מרצה על האכילות.

אֵימַר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר – דִּמְרַצֶּה צִיץ עַל אֲכִילוֹת, דְּלָא קָנֵיס מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ? אִין, כִּי הֵיכִי דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי יוֹסֵי – שָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר; דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד – תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.

ומקשים: אימר דשמעת ליה [אמור ששמעת אותו] את ר׳ אליעזר שהוא אומר שמרצה הציץ על אכילות, דלא קניס מי שמעת ליה [שאיננו קונס אדם שעשה במזיד האם שמעת אותו]? ומשיבים: אין [כן], כי היכי דשמעת ליה [כמו ששמעת אותו] את ר׳ יוסי בענין תרומה, שאינו קונס את התורם במזיד מן הטמא על הטהור, כך שמעת ליה [שמעת אותו] את ר׳ אליעזר, דתניא [ששנויה ברייתא], ר׳ אליעזר אומר: בין בשוגג בין במזיד — תרומתו תרומה.

אֵימַר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר – בִּתְרוּמָה דְּקִילָּא, בְּקָדָשִׁים דַּחֲמִירִי מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ? אִם כֵּן, הָא אַמַּאן תִּרְמְיֵיהּ?

ומקשים: אימר דשמעת ליה [אמור ששמעת אותו] את ר׳ אליעזר שהוא אומר שאין קונסים במזיד — בתרומה דקילא [שהיא קלה], בקדשים דחמירי מי שמעת ליה [שהם חמורים האם שמעת אותו]? ומשיבים: על כרחך צריך אתה לומר כך, שאם כן, אם אין אתה אומר כך, הא אמאן תרמייה [ברייתא זו על מי תזרוק]? כלומר, למי תשייך אותה?

רָבִינָא אֲמַר: טוּמְאָתוֹ, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד – הוּרְצָה; זְרִיקָתוֹ, בְּשׁוֹגֵג – הוּרְצָה, בְּמֵזִיד – לֹא הוּרְצָה.

רבינא אמר, יש לתרץ את הסתירה בין הברייתות באופן אחר: לענין טומאתו, בין שנטמא הדם בשוגג בין שנטמא במזיד — הורצה, כדברי הברייתא השניה. לענין זריקתו, אם לאחר שנטמא (בין בשוגג בין במזיד) זרק אותו בשוגג — הורצה, במזיד — לא הורצה, כדברי הברייתא הראשונה.

וְרַב שֵׁילָא אֲמַר: זְרִיקָתוֹ, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד – הוּרְצָה; טוּמְאָתוֹ, בְּשׁוֹגֵג – הוּרְצָה, בְּמֵזִיד – לֹא הוּרְצָה.

ורב שילא אמר להיפך: לענין זריקתו, בין שזרקו בשוגג בין במזיד — הורצה. לענין טומאתו, רק אם נטמא בשוגג — הורצה, אבל אם נטמא במזיד — לא הורצה.

וּלְרַב שֵׁילָא, דְּקָתָנֵי: שֶׁנִּטְמָא בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד! הָכִי קָאָמַר: נִטְמָא בְּשׁוֹגֵג, וּזְרָקוֹ בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד.

ומעירים: ולרב שילא, הא דקתני [ברייתא זו, השניה, שהוא שונה] בה: הציץ מרצה על הדם שנטמא בין בשוגג בין במזיד — הכי קאמר [כך הוא אומר]: נטמא הדם בשוגג, וזרקו, בין שזרקו בשוגג בין שזרקו במזיד — הציץ מרצה.