וְחִישֵּׁב עָלֶיהָ, בֵּין חוּץ לִמְקוֹמוֹ בֵּין חוּץ לִזְמַנּוֹ – פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.

וחישב עליה באותה שעה מחשבת פסול, בין שחישב מחשבת חוץ למקומו בין שחישב מחשבת חוץ לזמנו — הרי זה פסול ואין בו כרת.

(ל״א) חִישֵּׁב עָלֶיהָ חוּץ לִמְקוֹמוֹ – פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת, חוּץ לִזְמַנּוֹ – פִּיגּוּל וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן.

(ל״א) אם בזמן שהיתה בימינו חישב עליה מחשבת חוץ למקומו — פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו — פיגול וחייבין עליו כרת, דברי ר׳ אלעזר ור׳ שמעון.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כֵּיוָן שֶׁנְּתָנוֹ לִשְׂמֹאל – פְּסָלַתּוּ מַתְּנָתוֹ; מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּבָעֵי קְדוּשָּׁה בִּכְלִי, וְכֵיוָן שֶׁנְּתָנוֹ לִשְׂמֹאל – נַעֲשָׂה כְּדָם שֶׁנִּשְׁפַּךְ מִצַּוַּאר בְּהֵמָה עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ, שֶׁפָּסוּל;

וחכמים אומרים: כיון שנתנו את הקומץ לשמאל — פסלתו מתנתו מה שניתן לשמאל, ושוב אין תקנה להחזירו לימין; מאי טעמא [מה טעם הדבר]? משום דבעי [שצריך] הקומץ קדושה בכלי, שיתנו אותו בכלי שרת, וכיון שנתנו לשמאל — נעשה כדם הזבח שנשפך מצואר בהמה על הרצפה קודם שקיבלו בכלי שרת, ואספו, ש הוא פסול, ולא יועיל הדבר לתיתו בכלי שרת לאחר מכן.

מִכְּלָל דְּרַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן לָא בָּעוּ מַתַּן כְּלִי, תְּיוּבְתָּא דְּרַב נַחְמָן! תְּיוּבְתָּא.

ונדייק: מכלל הדברים אתה למד שר׳ אלעזר ור׳ שמעון האומרים שלא פסלתו נתינתו לשמאל לא בעו [אינם צריכים] כלל מתן הקומץ בכלי שרת לקדשו, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על דברי רב נחמן בר יצחק, שאמר שגם ר׳ שמעון מצריך קידוש בכלי! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה] היא, ונדחו דבריו.

לְרַבִּי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא מְסַיְּיעָא לֵיהּ, לְרַבִּי יַנַּאי לֵימָא תֶּיהֱוֵי תְּיוּבְתָּא?

ומעירים: לר׳ יהודה בריה [בנו] של ר׳ חייא מסייעא ליה [מסייעת לו] ברייתא זו, שהוא אומר (בעמוד הקודם) כי לדעת ר׳ שמעון, כשעושה את עבודת המנחה ביד צריך שיעשנה בימין, ומשום כך כשהעביר את הקומץ לשמאלו צריך להחזירו לימינו. ואולם לר׳ ינאי שאמר כי משעה שקמץ את הקומץ מכלי שרת יכול להעלותו ולהקטירו בכל דבר, לימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה]? שהרי מכאן עולה שרק ביד ימין ניתן להקטירו!

אָמַר לָךְ רַבִּי יַנַּאי: אֲנָא דַּאֲמַרִי כְּתַנָּא דְּהֶקְטֵר, וְלָאו לִצְדָדִים קָתָנֵי.

ומשיבים, אמר לך [יכול היה לומר לך] ר׳ ינאי: אנא דאמרי [אני שאמרתי] את דברי, כ שיטת התנא השונה שהקטר חלבים ואיברים והעלאת הקומץ כשרים בין בימין בין בשמאל, ולאו [ולא] לצדדים קתני [הוא שונה] ברייתא זו, כפי שתירצו אותה לעיל לשיטת ר׳ יהודה בר׳ חייא, אלא כפשוטה.

״הִקְטִיר קוּמְצָהּ פַּעֲמַיִם – כְּשֵׁרָה״. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: פַּעֲמַיִם – וְלֹא פַּעֲמֵי פַעֲמַיִם, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: פַּעֲמַיִם – וַאֲפִילּוּ פַּעֲמֵי פַעֲמַיִם.

נאמר במשנה: הקטיר קומצה פעמים — כשרה. אמר ר׳ יהושע בן לוי יש לדייק: הקטיר קומצה פעמים כשרה — ולא פעמי פעמים, כלומר, דווקא כשמקטיר מחצית בכל פעם היא כשרה, ולא בפחות מזה, ור׳ יוחנן אמר: מה ששנינו שהקטיר קומצה פעמים כשרה — ואפילו הקטיר פעמי פעמים.

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אֲמַר רַבִּי זֵירָא: יֵשׁ קוֹמֶץ פָּחוֹת מִשְּׁנֵי זֵיתִים וְיֵשׁ הַקְטָרָה פְּחוּתָה מִכַּזַּיִת אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ;

ושואלים: מאי בינייהו [מה ביניהם]? במה נחלקו? אמר ר׳ זירא: האם יש קומץ שהוא פחות מ שיעור שני זיתים ו האם יש הקטרה פחותה מכזית איכא בינייהו [יש ביניהם],

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי סָבַר: אֵין קוֹמֶץ פָּחוֹת מִשְּׁנֵי זֵיתִים, וְאֵין הַקְטָרָה פְּחוּתָה מִכַּזַּיִת; וְרַבִּי יוֹחָנָן סָבַר: יֵשׁ קוֹמֶץ פָּחוֹת מִשְּׁנֵי זֵיתִים, וְיֵשׁ הַקְטָרָה פְּחוּתָה מִכַּזַּיִת.

ר׳ יהושע בן לוי סבר [סבור]: אין קומץ פחות לעולם משני זיתים, ואין הקטרה פחותה מכזית, ולפיכך מה ששנינו במשנה פעמיים הוא בדווקא. ור׳ יוחנן סבר [סבור]: יש קומץ פחות משני זיתים, ויש הקטרה פחותה מכזית, ואם כן, גם אם הקטיר את הקומץ בכמה פעמים הרי זה כשר.

אִיתְּמַר: קוֹמֶץ מֵאֵימָתַי מַתִּיר שִׁירַיִם בַּאֲכִילָה? רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר: מִשֶּׁמָּשְׁלָה בּוֹ אֶת הָאוּר, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מִשֶּׁתַּצִּית בּוֹ אֶת הָאוּר בְּרוּבּוֹ.

איתמר [נאמר] שחלקו בשאלה: קומץ מאימתי בדיוק מתיר את השירים של המנחה באכילה לכהנים? ר׳ חנינא אומר: משמשלה בו את האור (האש), שהתחילה לאחוז בו. ר׳ יוחנן אמר: משתצית בו את האור משתבער האש ברובו.

אֲמַר לֵיהּ רַב יְהוּדָה לְרַבָּה בַּר רַב יִצְחָק: אַסְבְּרָהּ לָךְ טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר קְרָא: ״וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן״, אֵין כִּבְשָׁן מַעֲלֶה קִיטוֹר עַד שֶׁתַּצִּית הָאוּר בְּרוּבּוֹ.

אמר ליה [לו] רב יהודה לרבה בר רב יצחק: אסברה לך טעמא [אסביר לך את טעמו] של ר׳ יוחנן, שאמר קרא [המקרא]: ״והנה עלה קיטר הארץ כקיטר הכבשן״ (בראשית יט, כח), והרי אין כבשן מעלה קיטור עד שתצית האור ברובו, ומכאן הוא לומד לקומץ שנאמרה בו לשון הקטרה (״והקטיר הכהן את אזכרתה״, ויקרא ב, ב).

אֲמַר לֵיהּ רָבִין בַּר רַב אַדָּא לְרָבָא: אָמְרִי תַּלְמִידֶיךָ אֲמַר רַב עַמְרָם, תַּנְיָא: אֵין לִי אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לִיקְרַב בַּלַּיְלָה, כְּגוֹן אֵבָרִים וּפְדָרִים – שֶׁמַּעֲלָן וּמַקְטִירָן מִבּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ וּמִתְעַכְּלִין וְהוֹלְכִין כָּל הַלַּיְלָה כּוּלָּהּ;

אמר ליה [לו] רבין בר רב אדא לרבא: אמרי [אומרים] תלמידיך שאמר רב עמרם, תניא [שנויה ברייתא]: אין לי אלא דברים שדרכן ליקרב בלילה, כגון אברים של עולה ופדרים חלבים של עולה (ושאר קרבנות) — שמעלן ומקטירן מבוא השמש מהשקיעה, ומתעכלין והולכין כל הלילה כולה, שנאמר לגבי העולה: ״היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר״ (שם ו, ב), ואולם

דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לִיקְרַב בַּיּוֹם, כְּגוֹן הַקּוֹמֶץ וְהַלְּבוֹנָה וְהַקְּטֹרֶת, וּמִנְחַת כֹּהֲנִים וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשׁוּחַ וּמִנְחַת נְסָכִים, שֶׁמַּעֲלָן וּמַקְטִירָן מִבּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ.

דברים שדרכן (שמצוותם) ליקרב על המזבח ביום, כגון הקומץ והלבונה והקטרת, ומנחת כהנים ומנחת כהן משוח ומנחת נסכים הקרבות כליל על המזבח, מנין שמעלן ומקטירן מבוא השמש? ותוהים: מבוא השמש?

וְהָא אָמְרַתְּ: דַּרְכָּן לִיקְרַב בַּיּוֹם! אֶלָּא: עִם בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁמִּתְעַכְּלִין וְהוֹלְכִין כָּל הַלַּיְלָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה״ – רִיבָּה;

והא [והרי] אמרת שדרכן ליקרב ביום! אלא הכוונה היא: מנין שמעלן ומקטירן עם בא השמש, כלומר, סמוך לשקיעת השמש, ש גם הם מתעכלין והולכין כל הלילה, ואין צריך להיגמר עיכולם ביום, מנין? תלמוד לומר: ״זאת תורת העלה״ (שם) — ריבה כל העולים על המזבח.

וְהָא עִם בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ לָא מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ שֶׁתַּצִּית הָאוּר בְּרוּבּוֹ! לָא קַשְׁיָא: כָּאן לִקְלוֹט, כָּאן לְהַתִּיר.

והא [והרי] אם מעלה ומקטיר את הקומץ עם בא השמש — לא משכחת לה [אין אתה מוצא] שתצית האור ברובו מבעוד יום כדי שיותרו השיריים באכילה, וכדברי ר׳ יוחנן! ומשיבים, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן שדייקנו מן הברייתא, שאין צורך שתשלוט האור ברובו — הרי זה כדי לקלוט, כדי שייחשבו הדברים ״לחמו של מזבח״, וכך ניתן להמשיך ולהקטירם כל הלילה, כאן שאמר ר׳ יוחנן שצריך שתשלוט האור ברובו — הרי זה כדי להתיר את השיריים באכילה לכהנים.

רַבִּי אֶלְעָזָר מַתְנֵי לָהּ ״מִבּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ״, וּמוֹקִים לָהּ בְּפוֹקְעִין. וְכֵן כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר רַבִּי יַנַּאי: בְּפוֹקְעִין.

ומעירים: ר׳ אלעזר מתני לה [שונה אותה] בברייתא ״מבוא השמש״, כמו ששנינו מתחילה, שהקומץ והלבונה וכו׳ מעלים ומקטירים אותם לאחר שקיעת החמה, ומוקים לה [ומעמיד אותה] בפוקעין, בחלקים שפקעו ונפלו מעל המזבח, שאותם מחזירים ומעלים גם בלילה. וכן כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר בשם ר׳ ינאי: מדובר בפוקעין.

וּמִי אֲמַר רַבִּי יַנַּאי הָכִי? וְהָא אָמַר רַבִּי יַנַּאי: קְטֹרֶת שֶׁפָּקְעָה מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, אֲפִילּוּ קְרָטִין שֶׁבָּהּ אֵין מַחֲזִירִין אוֹתָן; וְתָנֵי רַב חֲנִינָא בַּר מִנְיוּמִי בִּדְבֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: ״אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ״ – עִיכּוּלֵי עוֹלָה אַתָּה מַחֲזִיר, וְאִי אַתָּה מַחֲזִיר עִיכּוּלֵי קְטֹרֶת! סְמֵי מִיכָּן קְטֹרֶת.

ושואלים: ומי [והאם] אמר ר׳ ינאי הכי [כך]? והא [והרי] אמר ר׳ ינאי: קטרת שפקעה מעל גבי המזבח, אפילו קרטין (גושים קטנים) שבה אין מחזירין אותן, בניגוד למה ששנינו לשיטתו בברייתא זו! ותני [וכן שנה] רב חנינא בר מניומי בדבי [בבברייתא של בית מדרשו] של ר׳ אליעזר בן יעקב: נאמר ״אשר תאכל האש את העלה על המזבח״ (שם פסוק ג), ומ״את העולה״ יש לדייק: עיכולי עולה, כלומר, איברי עולה שנתעכלו באש, אתה מחזיר למזבח, ואי [ואין] אתה מחזיר עיכולי קטרת! ומשיבים: סמי [מחק] מיכן מן הברייתא את המילה ״קטרת״ בין הדברים שמקטירים כל הלילה.

אֲמַר רַבִּי אַסִי: כִּי פָּשֵׁיט רַבִּי אֶלְעָזָר בִּמְנָחוֹת בָּעֵי הָכִי, בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר: קוֹמֶץ שֶׁסִּידְּרוֹ וְסִידֵּר עָלָיו אֶת הַמַּעֲרָכָה, מַהוּ? דֶּרֶךְ הַקְטָרָה בְּכָךְ, אוֹ אֵין דֶּרֶךְ הַקְטָרָה בְּכָךְ? תֵּיקוּ.

אמר ר׳ אסי: כי פשיט [כאשר היה פושט, מסביר] ר׳ אלעזר את מסכת מנחות בעי הכי [היה שואל] כך, וכך בעי [שאל] ר׳ אלעזר: קומץ שסידרו שהניחו על המזבח, וסידר מעליו את המערכה של העצים מהו? האם דרך הקטרה בכך, או אין דרך הקטרה בכך, אלא דווקא כשהוא ניתן על המערכה? לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

בָּעֵי חִזְקִיָּה: אֵבָרִין שֶׁסִּידְּרָן וְסִידֵּר עֲלֵיהֶן אֶת הַמַּעֲרָכָה, מַהוּ? ״עַל הָעֵצִים״ אָמַר רַחֲמָנָא – דַּוְקָא עַל הָעֵצִים. אוֹ דִּלְמָא, כֵּיוָן דִּכְתִיב קְרָא אַחֲרִינָא: ״אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ״ – אִי בָּעֵי הָכִי עָבֵיד, אִי בָּעֵי הָכִי עָבֵיד? תֵּיקוּ.

בעי [שאל] חזקיה: אברין של עולה שסידרן על המזבח וסידר עליהן את המערכה, מהו? האם נאמר כי ״על העצים״ אמר רחמנא [אמרה התורה], שנאמר: ״וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים וכו׳ על העצים אשר על האש אשר על המזבח״ (שם א, ח), וכוונתו — דוקא על העצים, או דלמא [שמא] כיון דכתיב קרא אחרינא [שכתוב מקרא אחר]: ״אשר תאכל האש את העלה על המזבח״ (שם ו, ג), ומשמע שהעולה יכולה להיות על גוף המזבח עצמו — אי בעי הכי עביד [אם רוצה כך הוא עושה] אי בעי הכי עביד [אם רוצה כך הוא עושה]? גם שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

בָּעֵי רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא: אֵבָרִין שֶׁסִּידְּרָן בְּצִידֵּי הַמַּעֲרָכָה, מַהוּ? אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר: ״עַל״ מַמָּשׁ – לָא תִּיבָּעֵי לָךְ,

בעי [שאל] ר׳ יצחק נפחא: אברין שסידרן על המזבח בצידי המערכה של העצים, מהו? ומסבירים: אליבא דמאן דאמר [לפי שיטתו של מי שאומר] ״על״ פירושו על ממש — לא תיבעי לך [לא תישאל לך] שאלה זו,