שֶׁאִם חִיסֵּר אַחַת מִן הַמַּתָּנוֹת – לֹא עָשָׂה כְּלוּם.

שאם חיסר אחת מן המתנות (הנתינות, ההזאות) לא עשה כלום.

תָּנוּ רַבָּנַן: שֶׁבַע הַזָּאוֹת שֶׁבַּפָּרָה שֶׁעֲשָׂאָן, בֵּין שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, בֵּין שֶׁלֹּא מְכוּוָּנוֹת אֶל נֹכַח פְּנֵי אוֹהֶל מוֹעֵד – פְּסוּלוֹת;

תנו רבנן [שנו חכמים]: שבע הזאות שבפרה אדומה, שהכהן עומד במזרח ומזה מדמה כנגד פתח אהל מועד, שעשאן שלא כראוי, בין שעשאן שלא לשמן, בין שלא היו מכוונות אל נכח פני אוהל מועד (במדבר יט, ד), כלומר, לכיוון פתח ההיכל אלא לצדדים — פסולות. ו ההזאות

וְשֶׁבִּפְנִים וְשֶׁבַּמְּצוֹרָע, שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – פְּסוּלוֹת, שֶׁלֹּא מְכוּוָּנוֹת – כְּשֵׁרוֹת.

שבפנים של דם החטאות הפנימיות — פר ושעיר של יום הכיפורים, וכן פר כהן משיח ופר העלם דבר ושעירי עבודה זרה, שצריך להזות ״לפני ה׳ את פני פרוכת הקדש״ (ויקרא ד, ו), ו כן ההזאות שבמצורע שמזה מלוג השמן ״שבע פעמים לפני ה׳ " (שם יד, טז), אם עשאן שלא לשמן — פסולות, אבל אם עשאן שלא מכוונות כנגד קדש הקדשים — כשרות.

וְהָתַנְיָא גַּבֵּי פָרָה: שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – פְּסוּלוֹת, שֶׁלֹּא מְכוּוָּנוֹת – כְּשֵׁרוֹת! אֲמַר רַב חִסְדָּא, לָא קַשְׁיָא: הָא רַבִּי יְהוּדָה, הָא רַבָּנַן.

ומתקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא] לגבי פרה: שלא לשמן — פסולות, שלא מכוונות — כשרות, ובברייתא לעיל שנינו שאם עשאן שלא מכוונות — פסולות! אמר רב חסדא, לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו] כשיטת ר׳ יהודה, הא רבנן [זו כשיטת חכמים].

דְּתַנְיָא: מְחוּסְּרֵי כַפָּרָה שֶׁנִּכְנְסוּ לַעֲזָרָה בְּשׁוֹגֵג – חַיָּיב חַטָּאת, בְּמֵזִיד – עָנוּשׁ כָּרֵת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר טְבוּל יוֹם וּשְׁאָר כָּל הַטְּמֵאִים.

דתניא [ששנויה ברייתא]: מחוסרי כפרה, כלומר, אלה שצריכים להביא קרבן לגמר טהרתם, כדי להיות מותרים להיכנס למקדש ולאכול מן הקדשים (אף על פי שכבר טבלו מטומאתם והעריבה עליהם השמש), אם נכנסו לעזרה בשוגג — הרי זה חייב חטאת, אם נכנסו במזיד — ענוש כרת, ואין צריך לומר אם נכנס לשם טבול יום מי שטבל מטומאתו ולא העריבה עליו השמש, ושאר כל הטמאים שעדיין לא טבלו מטומאתם.

וּטְהוֹרִים שֶׁנִּכְנְסוּ לִפְנִים מִמְּחִיצָּתָן, לַהֵיכָל כּוּלּוֹ – בְּאַרְבָּעִים, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת – בְּמִיתָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל הֵיכָל כּוּלּוֹ וּמִבֵּית לַפָּרֹכֶת – בְּאַרְבָּעִים, וְאֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת – בְּמִיתָה.

וטהורים שנכנסו לפנים ממחיצתן, כלומר, נכנסו פנימה מן המקום שבו מותר להם להיכנס, וכגון כהנים שנכנסו להיכל שלא לצורך עבודה, אם נכנסו להיכל כולו בכל חלק ממנו — חייבים ב מלקות ארבעים, אם נכנסו מבית לפרכת (לקודש הקדשים), או אל פני הכפרת, שהתקרבו עד לפני הארון — הרי הם ב חיוב מיתה. ר׳ יהודה אומר: כל היכל כולו ו גם מבית לפרכת — ב מלקות ארבעים, ו רק אם ניגש אל פני הכפרת — הרי זה במיתה.

בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? בְּהַאי קְרָא: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבוֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרוֹן וְלֹא יָמוּת״, רַבָּנַן סָבְרִי: אֶל הַקּוֹדֶשׁ – בְּלֹא יָבֹא, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְאֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת – בְּלֹא יָמוּת;

ומסבירים: במאי קא מיפלגי [במה הם חלוקים]? בהאי קרא [הבנתו של מקרא זה]: שנאמר ״ויאמר ה׳ אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארון ולא ימות״ (שם טז, ב), רבנן סברי [חכמים סבורים]: אל הקודש, כלומר, ההיכל — הרי הוא בלא יבא במצות לא תעשה בלבד, שלוקים עליו ארבעים מלקות, מבית לפרכת ואל פני הכפרת — בלא ימות, שחייב על כך מיתה.

וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: אֶל הַקּוֹדֶשׁ וּמִבֵּית לַפָּרֹכֶת – בְּלֹא יָבֹא, וְאֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת – בְּלֹא יָמוּת.

ור׳ יהודה סבר [סבור]: כך צריך להבין את המקרא, אל הקודש ומבית לפרכת — בלא יבא, ואל פני הכפרת — בלא ימות.

מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן? אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כִּדְקָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה – לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא אֶל הַקּוֹדֶשׁ וְאֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת, וְלָא בָּעֵי מִבֵּית לַפָּרֹכֶת, וַאֲנָא אָמִינָא: הֵיכָל מִיחַיַּיב, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת מִבָּעֲיָא?! מִבֵּית הַפָּרֹכֶת דִּכְתַב רַחֲמָנָא לָמָּה לִי? שְׁמַע מִינָּהּ בְּמִיתָה.

ושואלים: מאי טעמא דרבנן [מה טעמם של חכמים] הסבורים שמבית לפרוכת בלאו? ומסבירים: אי סלקא דעתך כדקאמר [אם עולה על דעתך כמו שאומר] ר׳ יהודה, שמבית לפרוכת במיתה — לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק ״ואל יבוא בכל עת אל הקדש״ ו״אל פני הכפרת ולא ימות״, ולא בעי [ולא צריך] היה לכתוב ״מבית לפרכת״, ואנא אמינא [ואני הייתי אומר] מעצמי: אם על ההיכל (״הקודש״) מיחייב [חייב] מלקות, מבית לפרכת מבעיא [נצרכה לומר]? ואם כן ״מבית הפרכת״ דכתב רחמנא [שכתבה התורה] למה לי? שמע מינה [למד מכאן] שהוא במיתה.

וְרַבִּי יְהוּדָה: אִי כָּתַב רַחֲמָנָא אֶל הַקּוֹדֶשׁ וְלֹא כָּתַב מִבֵּית לַפָּרֹכֶת, הֲוָה אָמִינָא: מַאי קוֹדֶשׁ – מִבֵּית לַפָּרֹכֶת, אֲבָל הֵיכָל – לָאו נַמִי לָא. וְרַבָּנַן: הַהוּא לָא מָצֵית אָמְרַתְּ, דְּהֵיכָל כּוּלּוֹ אִיקְרִי ״קוֹדֶשׁ״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים״.

ור׳ יהודה משיב על כך: אי כתב רחמנא [אם היתה כותבת התורה] ״אל הקדש״ ולא כתב [ולא היתה כותבת] ״מבית לפרכת״, הוה אמינא [הייתי אומר]: מאי [מה פירוש] קודש — מבית לפרכת, קודש הקדשים, והוא בלאו לבד, אבל היכל אפילו איסור לאו [לא תעשה] נמי לא [גם כן אין בו]. ורבנן [וחכמים], מה הם אומרים על טענה זו? ההוא לא מצית אמרת [דבר זה לא יכול היית לומר], שהרי ההיכל כולו איקרי [נקרא] ״קודש״, שנאמר: ״והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים״ (שמות כו, לג), משמע שההיכל נקרא קודש.

וְרַבִּי יְהוּדָה מַאי טַעְמָא? אִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ כִּדְקָא אָמְרִי רַבָּנַן – לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא אֶל הַקּוֹדֶשׁ וּמִבֵּית לַפָּרֹכֶת, וְלָא בָּעֵי אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת, וַאֲנָא אָמִינָא: מִבֵּית לַפָּרוֹכֶת בְּמִיתָה, אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת מִיבָּעֲיָא?! אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת דִּכְתַב רַחֲמָנָא לָמָּה לִי? שְׁמַע מִינָּהּ: אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת – בְּמִיתָה, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת – בְּאַזְהָרָה.

ועוד שואלים: ור׳ יהודה מאי טעמא [מה טעמו] שמבית לפרוכת בלא תעשה ואינו במיתה? ומשיבים אי סלקא דעתך כדקא אמרי רבנן [אם עולה על דעתך כמו שאומרים חכמים], שמבית לפרוכת ב״לא ימות״ — לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק ״אל יבוא אל הקודש״ ו״מבית לפרכת לא ימות״, ולא בעי [ולא יצטרך לומר] ״אל פני הכפרת״, ואנא אמינא [ואני הייתי אומר] מדעתי: אם מבית לפרוכת חייב במיתה, אל פני הכפרת מיבעיא [נצרכה לומר] שהוא במיתה? ואם כן ״אל פני הכפרת״ דכתב רחמנא [שכתבה התורה] קודם ״ולא ימות״ למה לי? שמע מינה [למד מכאן]: ״אל פני הכפרת״ במיתה, ״מבית לפרכת״ רק באזהרה, באיסור לא תעשה.

וְרַבָּנַן: הָכִי נַמִי דְּלָא צְרִיךְ, וְהַאי דִּכְתַב רַחֲמָנָא אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת – לְמַעוּטֵי דֶּרֶךְ מְשׁוּפָּשׁ,

ושואלים: ורבנן [וחכמים], מה הם אומרים על טענה זו? ומשיבים: הכי נמי [כך גם כן], אם רק לענין חיוב מיתה באמת לא צריך היה להיכתב אלא ״מבית פרוכת״, והאי דכתב רחמנא [וזה שכתבה התורה] ״אל פני הכפרת״, הרי זה בא למעוטי [למעט] דרך משופש (משובש, עקום), שאם לא נכנס לקודש הקדשים כשפניו למזרח (״אל פני הכפורת״) אינו חייב מיתה,

כִּדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: ״אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה״ – זֶה בָּנָה אָב, כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״פְּנֵי״ אֵינוֹ אֶלָּא פְּנֵי קָדִים.

כדתנא דבי [כמו ששנה החכם מבית מדרשו] של ר׳ אליעזר בן יעקב: מה שנאמר ״והזה אל פני הכפרת קדמה״ (ויקרא טז, יד) — זה בנה בנין אב, לימד לכל הדומה לו, שכל מקום שנאמר ״פני״ אינו אלא פני קדים, הצד הפונה למזרח.

וְרַבִּי יְהוּדָה: לֵימָא קְרָא: ״פְּנֵי״, מַאי ״אֶל״? שְׁמַע מִינָּהּ: ״אֶל״ דַּוְקָא. וְרַבָּנַן: ״אֶל״ לָאו דַּוְקָא.

ושואלים: ור׳ יהודה, מה הוא אומר על טענה זו? הרי לשם כך הוצרך הכתוב! ומשיבים: אם כן לימא קרא [שיאמר המקרא] רק ״פני הכפורת״, מאי [מהו] ״אל״? שמע מינה [למד מכאן] ש״אל פני הכפורת״ דוקא, שרק אם נכנס עד לשם חייב מיתה, אבל מבית לפרוכת אינה במיתה. ורבנן [וחכמים], הם אומרים: ״אל״ לאו [אינו] דוקא, אין לדייק מכך.

וְרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר: ״אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת״ דַּוְקָא – ״וְהִזָּה אֶל נֹכַח״ נַמִי דַּוְקָא.

ומעתה שבים לענין הסתירה שבין הברייתות, האם הזאות של פרה אדומה שאינן מכוונות פסולות או כשרות, ו כך מסבירים: ר׳ יהודה שאמר ״אל פני הכפרת״ דוקא, שיש לדייק מן המלה ״אל פני הכפורת״ שרק באופן זה הוא חייב, אם כן ״והזה אל נכח פני אהל מועד״ (במדבר יט, ד) נמי [גם כן] דוקא הוא, ללמד שאם לא היו מכוונות הריהן פסולות.

וְרַבָּנַן, מִדְּהָתָם לָאו דַּוְקָא – הָכָא נַמִי לָאו דַּוְקָא.

ורבנן [וחכמים] אומרים: מדהתם לאו [מכיון ששם אין זה] דוקא — הכא נמי לאו [כאן גם כן אין זה] דוקא, ואם לא היו מכוונות כשרות.

מַתְקִיף לָהּ רַב יוֹסֵף: לְרַבִּי יְהוּדָה מִדְּ״אֶל״ דַּוְקָא – (״אֶל נֹכַח״) [״עַל״] נַמִי דַּוְקָא; אֶלָּא דְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי דְּלָא הָווּ אָרוֹן וְכַפּוֹרֶת, הָכִי נַמִי דְּלָא עָבֵיד הַזָּאוֹת?

מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: ל שיטת ר׳ יהודה, צריך אתה לומר כי מ תוך ש״אל״ דוקא, גם מה שנאמר בעבודת יום הכיפורים (אל נכח) [״והזה על] פני הכפרת״ (ויקרא טז, יד) נמי [גם כן] דוקא הוא ומעכב; אלא לפי זה מקדש שני דלא הוו [שלא היו בו] ארון וכפורת, הכי נמי דלא עביד [כך גם כן תאמר שאינו עושה] הזאות? והרי אין חולק שהיו עושים כן (ראה משנה יומא נג,ב)!

אֲמַר רַבָּה בַּר עוּלָּא, אָמַר קְרָא: ״וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ״ – מָקוֹם הַמְקוּדָּשׁ לַקּוֹדֶשׁ.

אמר רבה בר עולא, אמר קרא [המקרא] בעבודת יום הכיפורים: ״וכפר את מקדש הקדש״ (שם לג), לומר: לאו דווקא על הארון (״הקדש״), אלא מקום המקודש לקודש, כלומר, על המקום המיועד לארון. עד כאן לפי השיטה שהסתירה שבין הברייתות האם הזאות של פרה אדומה שאינן מכוונות כשרות, תלויה במחלוקת רבי יהודה וחכמים.

רָבָא אֲמַר: הָא וְהָא רַבָּנַן,

רבא אמר: הא והא רבנן [זו וזו כשיטת חכמים],