שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה – כְּשֵׁרִים לוֹ וּכְשֵׁרִים לְדוֹרוֹת, חֲצוֹצְרוֹת – כְּשֵׁרוֹת לוֹ וּפְסוּלוֹת לְדוֹרוֹת.

שעשה משה, כשרים לו, כלומר, בדורו, וכשרים גם לדורות הבאים, חצוצרות שעשה משה — כשרות לו ופסולות לדורות.

חֲצוֹצְרוֹת מַאי טַעְמָא? אִילֵימָא דְּאָמַר קְרָא: ״עֲשֵׂה לְךָ״ – לְךָ וְלֹא לְדוֹרוֹת, אֶלָּא מֵעַתָּה, ״וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ״, הָכִי נַמִי דִּלְךָ – וְלֹא לְדוֹרוֹת?!

ושואלים: חצוצרות מאי טעמא [מה טעם הדבר] שאתה אומר כן? אילימא דאמר קרא [אם תאמר משום שאמר הכתוב]: ״עשה לך שתי חצוצרות כסף (במדבר י, ב), ואנו מדייקים: ״לך״ — ולא לדורות, אלא מעתה, מה שנאמר בארון: ״ועשית לך ארון עץ״ (דברים י, א), הכי נמי [כך גם כן] תאמר ש״לך״ ולא לדורות? והלא ארון זה שימש לדורות!

אֶלָּא, אִי לְמַאן דְּאָמַר: ״לְךָ״ – מִשֶּׁלְּךָ, אִי לְמַאן דְּאָמַר: כִּבְיָכוֹל, בְּשֶׁלְּךָ אֲנִי רוֹצֶה יוֹתֵר מִשֶּׁלָּהֶם; הַאי נַמִי מִיבָּעֵי לֵיהּ לְהָכִי! שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא ״לְךָ״ ״לְךָ״ תְּרֵי זִימְנֵי: ״עֲשֵׂה לְךָ״ ״וְהָיוּ לְךָ״.

אלא, מה שנאמר שם ״לך״ יש להסבירו באופן אחר, אי למאן דאמר [אם לדעת מי שאומר]: ״לך״ — כוונתו משלך, מרכושך, אי למאן דאמר [אם לדעת מי שאומר] שאמר לו הקדוש ברוך הוא: כביכול, בשלך אני רוצה יותר משלהם (משל ישראל), ואם כן האי נמי [זה גם כן], ״לך״ שנאמר בחצוצרות, מיבעי ליה להכי [נצרך לו לכך] לפרש אותו באופן זה, ולא לפוסלן לדורות! ומשיבים: שאני התם [שונה שם] בחצוצרות, דאמר קרא [שאמר הפסוק] ״לך״ ״לך״ תרי זימני [שתי פעמים], שנאמר שם ״עשה לך שתי חצוצרות כסף״ וגם ״והיו לך למקרא העדה״ (במדבר י, ב).

תָּנֵי רַב פַּפָּא בְּרֵיהּ דְּרַב חָנִין קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף: מְנוֹרָה הָיְתָה בָּאָה מִן הָעֶשֶׁת מִן הַזָּהָב, עֲשָׂאָהּ שֶׁל כֶּסֶף – כְּשֵׁרָה; שֶׁל בַּעַץ וְשֶׁל אֲבָר וְשֶׁל גִּיסְטְרוֹן – רַבִּי פּוֹסֵל, וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר; שֶׁל עֵץ וְשֶׁל עֶצֶם וְשֶׁל זְכוּכִית – דִּבְרֵי הַכֹּל פְּסוּלָה.

מסופר, תני [שונה היה] רב פפא בריה [בנו] של רב חנין קמיה [לפני] רב יוסף ברייתא זו: מנורה היתה באה מן העשת (גוש מתכת) ומן הזהב, ומכל מקום אם עשאה של כסף — כשרה. עשאה של בעץ (בדיל) ושל אבר (עופרת) ושל גיסטרון (שאר מיני מתכות) — רבי פוסל, ור׳ יוסי בר׳ יהודה מכשיר. אם עשאה של עץ ושל עצם ושל זכוכית — דברי הכל פסולה.

אֲמַר לֵיהּ: מַאי דַעְתָּךְ? אֲמַר לֵיהּ: בֵּין מָר וּבֵין מָר כְּלָלֵי וּפְרָטֵי דָּרְשִׁי,

אמר ליה [לו] רב יוסף: מאי דעתך [מה דעתך]? מה יסוד המחלוקת? אמר ליה [לו]: בין מר [חכם זה] ובין מר [חכם זה] כללי ופרטי דרשי [בדרך כללים ופרטים הם דורשים] את הכתוב במנורה: ״ועשית מנורת זהב טהור וכו׳ מקשה תיעשה המנורה״ (שמות כה, לא), שיש שם כלל (״ועשית מנורת״) ופרט (״זהב״) וכלל (״תיעשה המנורה״), ללמד על כל דבר שהוא כעין הפרט שהוא כשר,

מִיהוּ מָר סָבַר: מַה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – שֶׁל מַתֶּכֶת, אַף כֹּל – שֶׁל מַתֶּכֶת, וּמָר סָבַר: מַה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – דָּבָר חָשׁוּב, אַף כֹּל – דָּבָר חָשׁוּב. אֲמַר לֵיהּ: סְמֵי דִּידָךְ מִקַּמֵּי דִּידִי,

מיהו [ואולם] מר סבר [חכם זה, ר׳ יוסי בר׳ יהודה סבור]: מה הפרט המפורש, זהב, הוא של מתכת — אף כל מנורה שעושים תהא של מתכת, ובכלל זה כל מתכת. ומר סבר [וחכם זה, רבי, סבור]: מה הפרט מפורש, זהב, הוא דבר חשוב — אף כל מנורה שעושים תהיה דווקא מדבר חשוב, ולכן דווקא מנורה מכסף כשרה, אבל לא מבעץ וכיוצא בו. אמר ליה [לו] רב יוסף: סמי דידך מקמי דידי [מחוק את הברייתא שלך מפני הברייתא שלי, שאני שונה],

דְּתַנְיָא: כְּלֵי שָׁרֵת שֶׁעֲשָׂאָן שֶׁל עֵץ – רַבִּי פּוֹסֵל, וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? רַבִּי דָּרֵישׁ כְּלָלֵי וּפְרָטֵי, וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה דָּרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי;

דתניא [ששנויה ברייתא]: כלי שרת שעשאן של עץ — רבי פוסל, ור׳ יוסי בר׳ יהודה מכשיר. ולפי ברייתא זו במאי קא מיפלגי [במה הם חלוקים]? מה יסוד המחלוקת? רבי דריש כללי ופרטי [דורש במידת כללים ופרטים], ור׳ יוסי בר׳ יהודה דריש ריבויי ומיעוטי [דורש ריבויים ומיעוטים]. כיצד?

רַבִּי דָּרֵישׁ כְּלָלֵי וּפְרָטֵי: ״וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת״ – כְּלָל, ״זָהָב טָהוֹר״ – פְּרָט, ״מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה״ – חָזַר וְכָלַל; כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל – אִי אַתָּה דָּן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט, מַה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – שֶׁל מַתֶּכֶת, אַף כֹּל – שֶׁל מַתֶּכֶת.

רבי דריש כללי ופרטי [דורש כללים ופרטים], שמה שנאמר ״ועשית מנרת״ (שמות כה, לא) — הרי זה כלל, ציווי כללי על עשיית מנורה, ״זהב טהור״ — הרי זה פרט, ״מקשה תיעשה המנורה״ — חזר וכלל, אם כן יש לנו כלל ופרט וכלל, ולפי המדות שהתורה נדרשת בהן — אי (אין) אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט (״זהב״) מפורש הוא של מתכת, אף כל מנורה שאתה עושה תהיה של מתכת.

רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה דָּרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי: ״וְעָשִׂיתָ מְנוֹרַת״ – רִיבָּה, ״זָהָב טָהוֹר״ – מִיעֵט, ״מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה״ – חָזַר וְרִיבָּה; רִיבָּה וּמִיעֵט וְרִיבָּה – רִיבָּה הַכֹּל, וּמַאי רַבֵּי? רַבֵּי כָּל מִילֵּי, וּמַאי מִיעֵט? מִיעֵט שֶׁל חֶרֶס.

ואילו ר׳ יוסי בר׳ יהודה דריש ריבויי ומיעוטי [דורש ריבויים ומיעוטים]: ״ועשית מנורת״ — הרי זה ריבה, ״זהב טהור״ — מיעט, ״מקשה תיעשה המנורה״ — חזר וריבה, ולפי כללי המדרש, ריבה ומיעט וריבה — ריבה הכל, ו אם כן מאי רבי [מה ריבה] — רבי כל מילי [ריבה כל דבר], שעושים את המנורה מכל חומר, ומאי מיעט [ומה מיעט], שהרי על כל פנים יש פה גם מיעוט — מיעט מנורה של חרס, שהוא הרחוק ביותר מזהב. אמר לו רב פפא בן רב חנין: מדוע סבור אתה שהברייתא שלך נכונה יותר?

אַדְּרַבָּה, סְמֵי דִּידָךְ מִקַּמֵּי דִּידִי! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתַנְיָא: אֵין לוֹ זָהָב – מֵבִיא אַף שֶׁל כֶּסֶף, שֶׁל נְחֹשֶׁת, שֶׁל בַּרְזֶל, וְשֶׁל בְּדִיל, וְשֶׁל עוֹפֶרֶת; רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר אַף בְּשֶׁל עֵץ.

אדרבה, סמי דידך מקמי דידי [מחוק את שלך מלפני שלי]! אמר לו רב יוסף: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] לומר כן, דתניא [שהרי שנויה ברייתא] אחרת: אין לו זהב מביא מנורה אף של כסף, אף של נחשת, ושל ברזל, ושל בדיל, ושל עופרת. ר׳ יוסי בר׳ יהודה מכשיר אף בשל עץ, משמע שהמחלוקת היא דווקא בעץ, אבל בבדיל ושכמותו גם רבי מכשיר.

וְתַנְיָא אִידָךְ: לֹא יַעֲשֶׂה אָדָם בַּיִת תַּבְנִית הֵיכָל, אַכְסַדְרָה כְּנֶגֶד אוּלָם, חָצֵר כְּנֶגֶד עֲזָרָה, שֻׁלְחָן כְּנֶגֶד שֻׁלְחָן, מְנוֹרָה כְּנֶגֶד מְנוֹרָה, אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא שֶׁל חֲמִשָּׁה וְשֶׁל שִׁשָּׁה וְשֶׁל שְׁמֹנָה; וְשֶׁל שִׁבְעָה לֹא יַעֲשֶׂה וַאֲפִילּוּ מִשְּׁאָר מִינֵי מַתָּכוֹת.

ותניא אידך [וכן שנויה ברייתא אחרת]: לא יעשה אדם בית כתבנית ההיכל בדיוק, או אכסדרה כנגד האולם בדיוק, וכן חצר כנגד עזרה, שלחן כנגד שלחן שבמקדש, מנורה כנגד מנורה, אבל עושה הוא מנורה של חמשה ושל ששה ושל שמנה קנים, שלא כמנורת המקדש שהיא של שבעה קנים; ו מנורה של שבעה קנים לא יעשה ואפילו משאר מיני מתכות, מפני שמנורה משאר מיני מתכות היתה כשירה גם במקדש.

רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף שֶׁל עֵץ לֹא יַעֲשֶׂה, כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשׂוּ מַלְכֵי בֵּית חַשְׁמוֹנַאי. אָמְרוּ לוֹ: מִשָּׁם רְאָיָה? שַׁפּוּדִים שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ וְחִיפּוּם בְּבַעַץ, הֶעֱשִׁירוּ – עֲשָׂאוּם שֶׁל כֶּסֶף, חָזְרוּ וְהֶעֱשִׁירוּ – עֲשָׂאוּם שֶׁל זָהָב.

ר׳ יוסי בר ר׳ יהודה אומר: אף של עץ לא יעשה של שבעה קנים, שלא יעשה כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי במקדש. אמרו לו: משם ראיה? לא מנורה של עץ עשו, אלא שפודים של ברזל היו להם וחיפום בבעץ ציפו אותם בבדיל כדי שייראו נאים יותר, לאחר שהעשירו עשאום את קני המנורה של כסף, חזרו והעשירו עשאום של זהב.

אָמַר שְׁמוּאֵל מִשְּׁמֵיהּ דְּסָבָא: גּוֹבְהָהּ שֶׁל מְנוֹרָה שְׁמֹנָה עָשָׂר טְפָחִים; הָרַגְלַיִם וְהַפֶּרַח שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וּטְפָחַיִים חָלָק, וְטֶפַח שֶׁבּוֹ גָּבִיעַ וְכַפְתּוֹר וָפֶרַח, וּטְפָחַיִים חָלָק, וְטֶפַח כַּפְתּוֹר,

אמר שמואל משמיה [משמו] של סבא [זקן אחד]: גובהה של מנורה שמנה עשר טפחים. כיצד? הרגלים והפרח שעליהם שלשה טפחים, וטפחיים חלק, ו עוד טפח אחד שבו גביע וכפתור ופרח, ו עוד טפחיים חלק, וטפח כפתור

וּשְׁנֵי קָנִים יוֹצְאִין מִמֶּנּוּ אֶחָד אֵילָךְ וְאֶחָד אֵילָךְ וְנִמְשָׁכִין וְעוֹלִין כְּנֶגֶד גּוֹבְהָהּ שֶׁל מְנוֹרָה, וְטֶפַח חָלָק, וְטֶפַח כַּפְתּוֹר, וּשְׁנֵי קָנִים יוֹצְאִין מִמֶּנּוּ אֶחָד אֵילָךְ וְאֶחָד אֵילָךְ נִמְשָׁכִין וְעוֹלִין כְּנֶגֶד גּוֹבְהָהּ שֶׁל מְנוֹרָה, וְטֶפַח חָלָק, וְטֶפַח כַּפְתּוֹר, וּשְׁנֵי קָנִים יוֹצְאִין מִמֶּנּוּ אֶחָד אֵילָךְ וְאֶחָד אֵילָךְ וְנִמְשָׁכִין וְעוֹלִין כְּנֶגֶד גּוֹבְהָהּ שֶׁל מְנוֹרָה, וּטְפָחַיִים חָלָק, נִשְׁתַּיְּירוּ שָׁם שְׁלֹשָׁה טְפָחִים שֶׁבָּהֶן שְׁלֹשָׁה גְּבִיעִין וְכַפְתּוֹר וָפֶרַח.

ושני קנים יוצאין ממנו מן הכפתור אחד אילך [לכאן] ואחד אילך [לכאן], ונמשכין הקנים ועולין כנגד גובהה של מנורה, ו שוב יש טפח חלק, וטפח כפתור ושני קנים יוצאין ממנו אחד אילך ואחד אילך, וגם הם נמשכין ועולין כנגד גובהה של מנורה, ו שוב טפח חלק, וטפח כפתור ושני קנים יוצאין ממנו אחד אילך ואחד אילך, ונמשכין ועולין כנגד גובהה של מנורה, ו עוד טפחיים חלק, נשתיירו שם עוד שלשה טפחים שבהן יש שלשה גביעין וכפתור ופרח.

וּגְבִיעִין לְמָה הֵן דּוֹמִין? כְּמִין כּוֹסוֹת אַלֶכְּסַנְדְּרִיִּים, כַּפְתּוֹרִים לְמָה הֵן דּוֹמִין? כְּמִין תַּפּוּחֵי הַכַּרְתִּיִּים, פְּרָחִים לְמָה הֵן דּוֹמִין? כְּמִין פִּרְחֵי הָעַמּוּדִין. וְנִמְצְאוּ גְּבִיעִין – עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם, כַּפְתּוֹרִים – אַחַד עָשָׂר, פְּרָחִים – תִּשְׁעָה.

וגביעין שהיו במנורה למה הן דומין? כמין כוסות אלכסנדריים צרים וארוכים, כפתורים למה הן דומין? כמין תפוחי הכרתיים, פרחים למה הן דומין? כמין פרחי העמודין שעושים פיתוחים באבן. ונמצאו בסך הכל גביעין במנורה עשרים ושנים, כפתורים אחד עשר, פרחים תשעה.

גְּבִיעִים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, כַּפְתּוֹרִים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, פְּרָחִים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, גְּבִיעִים כַּפְתּוֹרִים וּפְרָחִים – מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה.

גביעים מעכבין זה את זה, כפתורים מעכבין זה את זה, פרחים מעכבין זה את זה, וכן גביעים כפתורים ופרחים מעכבין זה את זה.

בִּשְׁלָמָא גְּבִיעִים עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם – דִּכְתִיב: ״וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים״ וגו׳, וּכְתִיב: ״שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתּוֹר וָפֶרַח״ וגו׳, אַרְבָּעָה דִּידָהּ

ושואלים: בשלמא [נניח], מובן מה שנאמר שיש גביעים עשרים ושנים, דכתיב [שנאמר]: ״ובמנרה ארבעה גבעים משוקדים״ (שמות כה, לד), וכתיב [ונאמר]: ״שלשה גבעים משקדים בקנה האחד כפתור ופרח״ וגו׳ (שם לג), ואם כן, בסך הכל ארבעה גביעים דידה [שלה] של המנורה עצמה, כלומר, הקנה האמצעי,