אִיפְסִיקָא לֵיהּ כַּרְעָא דְּהֵ״י דְּ״הָעָם״ בְּנִיקְבָא, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא, אֲמַר לֵיהּ: אִם מִשְׁתַּיֵּיר בּוֹ כְּשִׁיעוּר אוֹת קְטַנָּה – כָּשֵׁר, וְאִם לָאו – פָּסוּל.

איפסיקא ליה כרעא [נפסקה לו הרגל] של הה״י במילה ״העם״ (שמות יג, ג) שבתפילין בניקבא [על ידי נקב], אתא לקמיה [בא לפני] ר׳ אבא חתנו לשאול מה הדין, אמר ליה [לו]: אם משתייר בו ברגל הה״י כשיעור אות קטנה שמחובר לגג האות — כשר, ואם לאו — פסול.

רָאמִי בַּר תַּמְרֵי, דְּהוּא חֲמוּהּ דְּרָמִי בַּר דִּיקּוּלֵי, אִיפְסִיקָא לֵיהּ כַּרְעָא דְּוָי״ו דְּ״וַיַּהֲרֹג״ בְּנִיקְבָא, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי זֵירָא, אֲמַר לֵיהּ: זִיל אַיְיתֵי יְנוּקָא דְּלָא חַכִּים וְלָא טִפֵּשׁ, אִי קָרֵי לֵיהּ ״וַיַהֲרֹג״ – כָּשֵׁר, אִי לָא – ״יֵהָרֵג״ הוּא, וּפָסוּל.

מסופר, ראמי בר תמרי שהוא חמוה [חמיו] של רמי בר דיקולי, איפסיקא ליה כרעא [נפסקה לו הרגל] של הוי״ו במילה ״ויהרג ה׳ כל בכור״ (שם טו) שבתפילין בניקבא [על ידי נקב], אתא לקמיה [בא לפני] ר׳ זירא לשאול, אמר ליה [לו]: זיל אייתי ינוקא דלא חכים [לך הבא תינוק שלא חכם] ולא טפש, כלומר, ילד ממוצע, אי קרי ליה [אם הוא קורא] את המילה ״ויהרג״ — כשר הוא, שאות זו יש לראותה כוי״ו, אי [אם] לא — הרי ״יהרג״ הוא, כאילו היה כתוב ״ייהרג״ עם שני יודי״ן, ופסול.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם, מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹשֵׁב וְקוֹשֵׁר כְּתָרִים לָאוֹתִיּוֹת, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי מְעַכֵּב עַל יָדְךָ? אָמַר לוֹ: אָדָם אֶחָד יֵשׁ שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּסוֹף כַּמָּה דּוֹרוֹת וַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף שְׁמוֹ, שֶׁעָתִיד לִדְרוֹשׁ עַל כָּל קוֹץ וְקוֹץ תִּילִּין תִּילִּין שֶׁל הֲלָכוֹת.

אמר רב יהודה, אמר רב: בשעה שעלה משה למרום לקבל את התורה, מצאו להקדוש ברוך הוא שיושב וקושר כתרים (עושה תגים) לאותיות התורה, אמר לפניו משה: רבונו של עולם, מי מעכב על ידך? כלומר, מי מונע ממך לתת את התורה כפי שהיא? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, ר׳ עקיבא, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ מהכתרים הללו תילין תילין של הלכות, ובשבילו צריך לעשות אותם.

אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַרְאֵהוּ לִי. אָמַר לוֹ: חֲזוֹר לַאֲחוֹרֶךָ. הָלַךְ וְיָשַׁב בְּסוֹף שְׁמוֹנֶה שׁוּרוֹת, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מַה הֵן אוֹמְרִים, תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ; כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְדָבָר אֶחָד, אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, מִנַּיִן לְךָ? אֲמַר לָהֶן: הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. נִתְיַישְּׁבָה דַּעְתּוֹ.

אמר לפניו: רבונו של עולם, הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך. הלך משה רבינו וישב בסוף שמונה שורות בבית המדרש של ר׳ עקיבא, ולא היה יודע מה הן אומרים, שלא הבין את המשא ומתן, תשש כחו מחולשת הדעת. כיון שהגיע רבי עקיבא לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך דבר זה? אמר להן: הלכה למשה מסיני. שמע כך משה רבינו ונתיישבה דעתו, שגם זה בכלל התורה שהוא עומד לקבל.

חָזַר וּבָא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ לְךָ אָדָם כָּזֶה וְאַתָּה נוֹתֵן תּוֹרָה עַל יָדִי? אָמַר לוֹ: שְׁתוֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֶרְאִיתָנִי תּוֹרָתוֹ, הַרְאֵנִי שְׂכָרוֹ. אָמַר לוֹ: חֲזוֹר. חָזַר לַאֲחוֹרָיו, רָאָה שֶׁשּׁוֹקְלִין בְּשָׂרוֹ בְּמַקּוּלִין, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זוֹ תּוֹרָה וְזוֹ שְׂכָרָהּ? אָמַר לוֹ: שְׁתוֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי.

חזר ובא לפני הקדוש ברוך הוא, אמר לפניו: רבונו של עולם, יש לך אדם גדול כזה ואתה נותן תורה על ידי? אמר לו: שתוק ואל תערער, כך עלה במחשבה לפני. אמר לפניו: רבונו של עולם, הראיתני תורתו, הראני מה יהיה שכרו. אמר לו: חזור שוב לאחורך. חזר לאחוריו, ראה ששוקלין את בשרו של ר׳ עקיבא במקולין (באיטליז), שנהרג ביסורים על ידי הרומאים, אמר לפניו: רבונו של עולם, זו תורה וזו שכרה? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני.

אָמַר רָבָא: שִׁבְעָה אוֹתִיּוֹת צְרִיכוֹת שְׁלֹשָׁה זִיּוּנִין, וְאֵלּוּ הֵן: שעטנ״ז ג״ץ. אָמַר רַב אַשִׁי: חָזֵינָא לְהוּ לְסָפְרֵי דַּוְוקָנֵי דְּבֵי רַב, דְּחָטְרִי לְהוּ לְגַגֵּיהּ דְּחֵי״ת וְתָלוּ לֵיהּ לְכַרְעֵיהּ דְּה״י;

ועוד בענין תגי האותיות אמר רבא: שבעה אותיות מתוך האל״ף בי״ת צריכות שלשה זיונין (תגים) על כל אחת מהן, ואלו הן: האותיות שעטנ״ז ג״ץ. אמר רב אשי: חזינא להו לספרי דווקני דבי [ראיתי אותם את הסופרים הדייקנים של בית] רב דחטרי להו לגגיה [שהיו עושים כעין חטוטרת לגגה] של האות חי״ת, ותלו ליה לכרעיה [ותולים את הרגל] השמאלית של הה״י באויר, שדקדקו שלא תהיה מחוברת לגג האות;

חָטְרִי לְהוּ לְגַגֵּיהּ דְּחֵי״ת – כְּלוֹמַר: חַי הוּא בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם; וְתָלוּ לֵיהּ לְכַרְעֵיהּ דְּהֵ״י – כְּדִבְעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה מֵרַבִּי אַמִי: מַאי דִּכְתִיב ״בִּטְחוּ בַיי׳ עֲדֵי עַד כִּי בְּיָהּ יי׳ צוּר עוֹלָמִים״? אֲמַר לֵיהּ: כָּל הַתּוֹלֶה בִּטְחוֹנוֹ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – הֲרֵי לוֹ מַחֲסֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא.

חטרי להו לגגיה [עושים כעין חטוטרת בגגו] של החי״ת — רמז הוא: כלומר, חי הקב״ה הוא ברומו של עולם, ותלו ליה לכרעיה [ותולים את הרגל] של הה״י, טעמו של דבר הוא כדבעא מיניה [כמו ששאל ממנו] ר׳ יהודה נשיאה מר׳ אמי, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: ״בטחו בה׳ עדי עד כי ביה ה׳ צור עולמים״ (ישעיהו כו, ד)? אמר ליה [לו]: כל התולה בטחונו בהקדוש ברוך הוא, הרי הוא לו מחסה בעולם הזה ולעולם הבא.

אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא הָכִי קָא קַשְׁיָא לִי, מַאי שְׁנָא דִּכְתִיב ״בְּיָהּ״ וְלָא כְּתִיב ״יָהּ״?

אמר ליה [לו] ר׳ יהודה נשיאה: מה שקשה לי הוא לא פירושו הפשוט של הפסוק, אלא אנא הכי קא קשיא לי [אני כך קשה לי], מאי שנא דכתיב [במה שונה שנאמר] ״ביה״ ולא כתיב [נאמר] ״יה״?

כִּדְדָרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי אֶילְעַאי: אֵלּוּ שְׁנֵי עוֹלָמוֹת שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶחָד בְּהֵ״י וְאֶחָד בְּיוֹ״ד, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם הָעוֹלָם הַבָּא בְּיוֹ״ד וְהָעוֹלָם הַזֶּה בְּהֵ״י, אִם הָעוֹלָם הַזֶּה בְּיוֹ״ד וְהָעוֹלָם הַבָּא בְּהֵ״י;

אמר לו: כ מו שדרש ר׳ יהודה בר ר׳ אילעאי: ״ביה ה׳ צור עולמים״ — אלו שני עולמות שברא הקדוש ברוך הוא, בשם י—ה, אחד בה״י ואחד ביו״ד, ואיני יודע אם העולם הבא ביו״ד והעולם הזה בה״י, אם העולם הזה ביו״ד והעולם הבא בה״י;

כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם״ – אַל תִּקְרֵי ״בְּהִבָּרְאָם״ אֶלָּא: בְּהֵ״י בְּרָאָם.

כשהוא אומר: ״אלה תולדות השמים והארץ בהבראם״ (בראשית ב, ד), אל תקרי (תקרא) ״בהבראם״ אלא: בה״י בראם את השמים והארץ, הוי אומר: העולם הזה (השמים והארץ) נברא בה״י, והעולם הבא ביו״ד.

וּמִפְּנֵי מָה נִבְרָא הָעוֹלָם הַזֶּה בְּהֵ״י? מִפְּנֵי שֶׁדּוֹמֶה לְאַכְסַדְרָה, שֶׁכָּל הָרוֹצֶה לָצֵאת יֵצֵא. וּמַאי טַעְמָא תַּלְיָא כַּרְעֵיהּ? דְּאִי הֲדַר בִּתְשׁוּבָה מְעַיְּילִי לֵיהּ.

ומפני מה נברא העולם הזה בה״י דווקא? מפני ש האות ה״י שפתוחה מצידה התחתון דומה בצורתה לאכסדרה, הפתוחה לרווחה מצידה האחד, רמז שכל הרוצה לצאת יצא, שרשות ביד האדם בעולם הזה לבחור בטוב או ברע. ושואלים: ומאי טעמא תליא כרעיה [ומה הטעם תלויה רגלו] השמאלית של הה״י, שאינה מגיעה לגג? ומשיבים: דאי הדר בתשובה מעיילי ליה [שאם הוא חוזר בתשובה מכניסים אותו] מן הפתח העליון.

וְלִיעַיֵּיל בְּהָךְ! לָא מִסְתַּיְּיעָא מִילְּתָא; כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, מַאי דִּכְתִיב: ״אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן״? בָּא לִטַּהֵר – מְסַיְּיעִין אוֹתוֹ, בָּא לִטַּמֵּא – פּוֹתְחִין לוֹ. וּמַאי טַעְמָא אִית לֵיהּ תָּאגָא? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם חוֹזֵר – אֲנִי קוֹשֵׁר לוֹ קֶשֶׁר.

ושואלים: וליעייל בהך [ושיכנס בזה] שממנו יצא! ומשיבים: לא מסתייעא מילתא [אין הדבר מסתייע], מפני שכדי לעשות תשובה צריכים סיוע מלמעלה, כ דברי ריש לקיש, שאמר ריש לקיש, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: ״אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן״ (משלי ג, לד)? אם בא אדם לטהר — מסייעין אותו מלמעלה (״לענוים יתן חן״), בא לטמא — פותחין לו, רק מאפשרים לו ללכת בדרכו (״ללצים יליץ״). ועוד שואלים: ומאי טעמא אית ליה תאגא [ומה טעם יש לו כתר] לה״י בקצה גגו? ומשיבים: אמר הקדוש ברוך הוא אם אדם חוזר בו מעבירה שבידו — אני קושר לו קשר של כתר מלמעלה.

מִפְּנֵי מָה נִבְרָא הָעוֹלָם הַבָּא בְּיוֹ״ד? מִפְּנֵי שֶׁצַּדִּיקִים שֶׁבּוֹ מוּעָטִים. וּמִפְּנֵי מָה כָּפוּף רֹאשׁוֹ? מִפְּנֵי שֶׁצַּדִּיקִים שֶׁבּוֹ כָּפוּף רָאשֵׁיהֶם, מִפְּנֵי מַעֲשֵׂיהֶן שֶׁאֵינָן דּוֹמִין זֶה לָזֶה.

ועוד שואלים: מפני מה נברא העולם הבא ביו״ד שהיא האות הקטנה? ומשיבים: מפני שצדיקים שבו מועטים. ומפני מה כפוף ראשו של יו״ד כמין קוץ בצידו השמאלי? מפני שצדיקים שבו בעולם הבא כפוף ראשיהם מפני מעשיהן, לפי ש מעשיהן אינן דומין זה לזה, וכל אחד בוש מחבירו.

אָמַר רַב יוֹסֵף: הָנֵי תַּרְתֵּי מִילֵּי אָמַר רַב בִּסְפָרִים, וְתַנְיָא תְּיוּבְתֵיהּ; חֲדָא, הָא דְּאָמַר רַב: סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁתֵּי טָעֻיּוֹת בְּכָל דַּף וְדַף – יְתַקֵּן, שָׁלֹשׁ – יִגָּנֵז;

אמר רב יוסף: הני תרתי מילי [אלה שני הדברים] אמר רב לגבי ספרים, ותניא תיובתיה [ושנויה תשובה לדבריו בברייתא]: חדא [אחת], הא [זו] שאמר רב: ספר תורה שיש בו שתי טעיות בכל דף ודף, כלומר, בכל עמודה ועמודה — יתקן, אם היו בו שלש טעויות בכל דף — יגנז הספר;

וְתַנְיָא תְּיוּבְתֵיהּ: שָׁלֹשׁ – יְתַקֵּן, אַרְבַּע – יִגָּנֵז. תָּנָא: אִם יֵשׁ בּוֹ דַּף אַחַת שְׁלֵימָה – מַצֶּלֶת עַל כּוּלּוֹ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: וְהוּא דִּכְתִיב רוּבֵּיהּ דְּסִפְרָא שַׁפִּיר.

ותניא תיובתיה [ושנויה תשובתו בברייתא]: אם היו בו שלש טעויות בכל דף — יתקן, ארבע או יותר — יגנז. ובענין זה תנא [שנה החכם בברייתא]: אם יש בו בספר דף אחת שלימה בלי טעויות — מצלת על כולו, ואפשר לתקן את הכל. אמר ר׳ יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה [משמו] של רב: והוא דכתיב רוביה דספרא שפיר [בזמן שכתוב רובו של הספר כראוי], ולא שכולו מלא טעויות.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַב יוֹסֵף: אִי אִית בְּהַהוּא דַּף שָׁלֹשׁ טָעֻיּוֹת, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: הוֹאִיל וְאִיתְיָהִיב לְאִיתַּקּוּנֵי, מִיתַּקַּן. וְהָנֵי מִילֵּי חֲסֵירוֹת, אֲבָל יְתֵירוֹת לֵית לָן בָּהּ. חֲסֵירוֹת מַאי טַעְמָא לָא? אֲמַר רַב כָּהֲנָא: מִשּׁוּם דְּמֶיחֱזֵי כִּמְנוּמָּר.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: אי אית בההוא [אם יש באותו] דף שלם שלש טעיות מאי [מה הדין]? אמר ליה: הואיל ואיתיהיב לאיתקוני מיתקן [הואיל ודף זה כשלעצמו ניתן לתיקון מיתקן הספר כולו]. ומוסיפים: והני מילי [ודברים אלה] שאמרנו, שלא ניתן לתקן את הספר כשהיו בו טעויות רבות, אמורים כשהיו בו אותיות חסירות שצריך להוסיף אותן בין השורות, אבל יתירות לית לן [אין לנו] בה, מפני שיכול למחוק אותן, ואין זה פגם. ושואלים: חסירות מאי טעמא [מה טעם] לא ניתן לתקן? אמר רב כהנא: משום דמיחזי [שנראה] הספר כמנומר כשמוסיפים אותיות רבות בין השורות.

אַגְרָא חֲמוּהּ דְּרַבִּי אַבָּא הֲוָה לֵיהּ יְתֵירוֹת בְּסִיפְרֵיהּ, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא, אֲמַר לֵיהּ: לָא אֲמָרָן אֶלָּא בַּחֲסֵירוֹת,

וכן מסופר, אגרא חמוה [חמיו] של ר׳ אבא הוה ליה [היו לו] אותיות יתירות רבות בסיפריה [בספרו], אתא לקמיה [בא לפני] ר׳ אבא לשאול, אמר ליה [לו]: לא אמרן [לא אמרנו] שלא יכול לתקן, אלא בחסירות,