וּמַאי זְבָחִים? רוֹב זְבָחִים.

ומאי [ומה פירוש] זבחים שאמר ר׳ שמעון, שאין המנחה דומה לזבחים שמעשיהם אינם מוכיחים, ולכן המחשבה מועילה בהם? הכוונה היא לרוב הזבחים, אבל אלו שמעשיהם מוכיחים איזה קרבן הם — אין מחשבת שינוי השם מועילה בהם, ועלו לבעלים לשם חובה.

רָבָא אֲמַר, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּקוֹמֵץ מִנְחָה לְשׁוּם מִנְחָה, כָּאן בְּקוֹמֵץ מִנְחָה לְשׁוּם זֶבַח.

רבא אמר תירוץ אחר לסתירה בדברי ר׳ שמעון בשתי הברייתות, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן שאמרנו שהמנחה שלא לשמה עולה לרצון לבעליה — הוא בקומץ מנחה לשום מנחה, כאן שכשרה אלא שאינה עולה לרצון לבעליה — בקומץ מנחה לשום זבח.

מִנְחָה לְשׁוּם מִנְחָה – ״וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה״, תּוֹרָה אַחַת לְכָל הַמְּנָחוֹת; מִנְחָה לְשׁוּם זֶבַח – ״וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה וְזֶבַח״ לָא כְּתִיב.

וטעם הדבר: בקומץ מנחה לשום מנחה ממין אחר — הרי נאמר ״וזאת תורת המנחה״ (ויקרא ו, ז), ולמדים מכאן שתורה אחת לכל המנחות, ששם אחד לכולן, ואין ההבדל ביניהן אלא לענין עשייתן לכתחילה. אבל אם קומץ מנחה לשום זבח — ״וזאת תורת המנחה וזבח״ הרי לא כתיב [לא נאמר], שנאמר שתורה אחת לכולם, והואיל ושינה את שם המנחה לשם קרבן אחר — לא עלתה לבעליה.

וְהָא תַּנָּא ״מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ מוֹכִיחִין עָלֶיהָ״ קָאָמַר! הָכִי קָאָמַר: אַף עַל גַּב דְּמַחֲשָׁבָה דְּלָא מִינְכְּרָא הִיא וְתִיפָּסֵל – ״וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה״, תּוֹרָה אַחַת לְכָל הַמְּנָחוֹת.

ושואלים: כיצד ניתן לומר שטעמו של ר׳ שמעון הוא משום שנאמר ״זאת תורת המנחה״? והא [והרי] התנא ״מפני שמעשיה מוכיחין עליה״ קאמר [הוא אומר]! ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר], כך יש להבין את דבריו: אף על גב [אף על פי] שמחשבה דלא מינכרא [שאינה ניכרת] היא, שמעשיה של המנחה מוכיחים שלא כדבריו, ו מצד הסברה היה ראוי שתיפסל, בכל זאת נאמר ״וזאת תורת המנחה״ — תורה אחת לכל המנחות.

וּמַאי ״אֲבָל בִּזְבָחִים אֵינוֹ כֵּן״?

ושואלים: ומאי [ומה פירוש] הביטוי אבל בזבחים אינו כן?

אַף עַל גַּב דִּשְׁחִיטָה אַחַת לְכוּלָּן – ״וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה וְזֶבַח״ לָא כְּתִיב.

ומשיבים, הכוונה היא: אף על גב [אף על פי] ששחיטה אחת לכולן ואין מעשיהם מוכיחים שלא כמחשבתו, ואם כן לפי הסברה צריך היה להכשיר בהם, מכל מקום ״וזאת תורת המנחה וזבח״ לא כתיב [לא נאמר], כלומר, לא נאמר ״זאת תורת הזבח״ כפי שנאמר ״זאת תורת המנחה״, והואיל ושינה בהם — לא עלו לבעליהם.

אֶלָּא מֵעַתָּה, חַטַּאת חֵלֶב שֶׁשְּׁחָטָהּ לְשֵׁם חַטַּאת דָּם, לְשׁוּם חַטַּאת עֲבוֹדָה זָרָה, לְשׁוּם חַטַּאת נָזִיר, לְשׁוּם חַטַּאת מְצוֹרָע – תְּהֵא כְּשֵׁירָה וּתְרַצֶּה, דְּאָמַר רַחֲמָנָא: ״וְזֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת״ – תּוֹרָה אַחַת לְכָל חַטָּאוֹת!

ומקשים: אלא מעתה, שאתה למד מ״זאת תורת המנחה״ שמנחה שעשאה לשם מנחה אחרת כשרה ועלתה לבעליה, אם כן חטאת חלב שמביא על אכילת חלב בשגגה, ששחטה לשם חטאת דם חטאת שהיה צריך להביא על שאכל דם בשגגה, או ששחטה לשום חטאת עבודה זרה, או לשום חטאת נזיר, או לשום חטאת מצורע — תהא כשירה ותרצה, דאמר רחמנא [שאמרה התורה]: ״וזאת תורת החטאת״ (ויקרא ו, יח), לומר: תורה אחת לכל חטאות!

לְרַבִּי שִׁמְעוֹן הָכִי נַמִי; לְרַבָּנַן, הָא אָמַר: חַטַּאת חֵלֶב שֶׁשְּׁחָטָהּ לְשֵׁם חַטַּאת דָּם, לְשׁוּם חַטַּאת עֲבוֹדָה זָרָה – כְּשֵׁירָה, לְשֵׁם חַטַּאת נָזִיר, מְצוֹרָע – פְּסוּלָה, דְּהָנֵי עוֹלוֹת בַּהֲדַיְיהוּ נִינְהוּ.

ומשיבים: אכן, ל דעת ר׳ שמעון הכי נמי [כך הוא גם כן], שאם שחט חטאת לשם כל חטאת אחרת הרי היא כשרה ועולה לרצון. ומעירים: לרבנן [לדעת חכמים], החולקים על ר׳ שמעון, ואינם למדים מ״זאת תורת החטאת״, הא [הרי] אמר רבא: חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם, או לשום חטאת עבודה זרה — כשירה, אבל אם שחט אותה לשם חטאת נזיר או לשם חטאת מצורע — פסולה, וטעם הדבר, לפי דהני [שאלה, חטאת נזיר וחטאת מצורע] אינן כשאר חטאות הבאות לכפרת חטא, שהרי עולות בהדייהו נינהו [יחד איתן הן באות].

רַב אַחָא בְּרֵיה דְּרָבָא מַתְנֵי לֵיהּ לְכוּלְּהוּ לִפְסוּלָא: ״וְשָׁחַט אוֹתָהּ לְחַטָּאת״ – לְשֵׁם אוֹתוֹ חַטָּאת.

ומעירים: רב אחא בריה [בנו] של רבא מתני ליה לכולהו לפסולא [היה שונה בשם רבא את כל המקרים הללו, של חטאת ששחטה לשם חטאת אחרת, לפסול], ואפילו חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם, שנאמר: ״ושחט אותה לחטאת״ (ויקרא ד, לג), ו״אותה״ בא להדגיש — לשם אותו חטאת, ולא לשם חטאת אחרת.

רַב אַשִׁי אֲמַר, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּקוֹמֵץ מִנְחַת מַחֲבַת לְשׁוּם מַרְחֶשֶׁת, כָּאן בְּקוֹמֵץ מִנְחַת מַחֲבַת לְשׁוּם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת.

רב אשי אמר תירוץ אחר לגבי הסתירה בדברי ר׳ שמעון: לא קשיא [אין זה קשה], כאן, שמנחה שנקמצה שלא לשמה כשרה ועלתה לבעליה — בקומץ מנחת מחבת ואומר: הריני קומץ לשום מרחשת, כאן שלא עלתה לבעליה — בקומץ מנחת מחבת ואומר: הריני קומץ לשום מנחת מרחשת.

מִנְחַת מַחֲבַת לְשׁוּם מַרְחֶשֶׁת – בְּמָנָא קָא מְחַשֵּׁב, וּמַחֲשָׁבָה בְּמָנָא לָא פָּסְלָה; מִנְחַת מַחֲבַת לְשׁוּם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת – בְּמִנְחָה, דְּפָסְלָה בָּהּ מַחֲשָׁבָה, קָא מְחַשֵּׁב.

וטעם ההבדל: כשהוא קומץ מנחת מחבת לשום מרחשת — הרי במנא קא מחשב [בכלי הוא מחשב], ומחשבה במנא [בכלי] לא פסלה [אינה פוסלת], שאין בדבריו כלום, מפני שכלי אינו עומד להקרבה. אבל אם קומץ מנחת מחבת לשום מנחת מרחשת — במנחה דפסלה [שפוסלת] בה מחשבה קא מחשב [הוא מחשב], ולכן לא עלתה המנחה לבעליה.

וְהָא תַּנָּא ״מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ מוֹכִיחִין עָלֶיהָ״ קָאָמַר! הָכִי קָאָמַר: אַף עַל גַּב דְּמַחֲשָׁבָה מִינְכָּר הִיא תִּיפָּסֵל.

ומקשים: כיצד ניתן לומר שזה הוא טעמו של ר׳ שמעון? והא [והרי] התנא נותן טעם אחר לדבר, ״מפני שמעשיה מוכיחין עליה״ קאמר [הוא אומר]! ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר]: כאשר קומץ מנחת מחבת לשם מרחשת, אף על גב [אף על פי] שמחשבה מינכר [ניכרת] היא, שמוכח מדבריו שהיא מחשבה שאינה ראויה, וראוי היה שתיפסל, מכל מקום הואיל וחישב בכלי שאין המחשבה בו פוסלת — כשרה ועלתה לבעלים.

וּמַאי ״אֲבָל בִּזְבָחִים אֵינוֹ כֵּן״? אַף עַל גַּב דִּשְׁחִיטָה אַחַת לְכוּלָּן, זְרִיקָה אַחַת לְכוּלָּן, קַבָּלָה אַחַת לְכוּלָּן – בִּזְבִיחָה דְּפָסְלָה בֵּיהּ מַחֲשָׁבָה קָא מְחַשֵּׁב.

ושואלים: ו לפי זה, מאי [מה פירוש] הביטוי אבל בזבחים אינו כן? ומשיבים: אף על גב [אף על פי] ששחיטה אחת לכולן, זריקה אחת לכולן, קבלה אחת לכולן, ואין שינויו ניכר לעין, וראוי היה שלא יפסול — מכל מקום בזביחה דפסלה ביה [בדבר שפוסלת בו] מחשבה קא מחשב [הוא מחשב], וכגון שאומר: הריני שוחט (עולה) לשם שלמים, ולכן אין הקרבן עולה לבעליו.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיה דְּרָבָא לְרַב אַשִׁי: חֲרֵבָה מִשּׁוּם בְּלוּלָה אַמַּאי אֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן? אֲמַר לֵיהּ: לְשׁוּם בִּילָּה בְּעָלְמָא.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: לפי הסבר זה, אם קומץ חרבה משום (לשם) בלולה אמאי [מדוע] אמר ר׳ שמעון שתעלה אף לשם חובה? והרי הוא מחשב במנחה! אמר ליה [לו]: מה שאמר שהוא עושה כן לשם בלולה — יש להבין כי כוונתו לשום בילה בעלמא [לשם בלילה סתם], ולא לשם מנחה בלולה.

אִי הָכִי, לְשׁוּם שְׁלָמִים נַמִי – לְשׁוּם שְׁלָמִים בְּעָלְמָא!

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש את דבריו, הרי גם בזבחים, כשהוא שוחט עולה לשום שלמים נמי [גם כן] נאמר: משמעות דבריו היא לשום שלמים בעלמא [בלבד], לעשות שלום בין האדם לקדוש ברוך הוא, ולא לשם קרבן שלמים, ומדוע אף ר׳ שמעון מודה שבמקרה זה לא עלה הקרבן לשם חובת בעליו?

הָכִי הָשְׁתָּא? הָתָם זֶבַח גּוּפָהּ אִיקְּרֵי שְׁלָמִים, דִּכְתִיב: ״הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים״ ״הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים״, הָכָא מִנְחָה גּוּפָהּ מִי אִיקְּרֵי בְּלוּלָה? ״וְכָל מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן״ כְּתִיב, ״בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן״ אִיקְּרֵי, ״בְּלוּלָה״ סְתָמָא לָא אִיקְּרֵי.

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]? התם [שם] הזבח גופה איקרי [עצמו נקרא] שלמים, דכתיב [שנאמר]: ״המקריב את דם השלמים״ (שם ז, לג), וכן ״הזרק את דם השלמים״ (שם יד) ומשמע שהקרבן עצמו נקרא ״שלמים״, אבל הכא [כאן] מנחה גופה [עצמה] מי איקרי [האם נקראת] ״בלולה״? שהרי ״וכל מנחה בלולה בשמן״ (שם י) כתיב [נאמר], ״בלולה בשמן״ איקרי [נקראת], ״בלולה״ סתמא לא איקרי [סתם אינה נקראת], ואין זה שם של קרבן.

כּוּלְּהוּ כְּרַבָּה לָא אָמְרִי – דְּאַדְּרַבָּה, מַחֲשָׁבָה דְּמִנְכְּרָא פָּסַל רַחֲמָנָא;

לסיכום, שלושה הסברים ניתנו ליישוב הסתירה בדברי ר׳ שמעון, האם מנחה שנקמצה שלא לשמה עלתה לבעליה או לא. ומסבירים: כולהו [כולם] כל החכמים האחרים, רבא ורב אשי, כ דעת רבה לא אמרי [אינם אומרים], שיש לחלק בין אם קמצה לשם מנחה אחרת, ואז עלתה לבעליה, מפני שמעשיה של המנחה מוכיחים שמחשבתו אינה נכונה, לבין אם קמצה לשם אדם אחר, שלא עלתה לבעליה, מפני שאין מחשבתו ניכרת כלא נכונה — לפני שאינם מקבלים את סברתו העיקרית, דאדרבה [שלהיפך], לדעתם דווקא מחשבה דמנכרא [שניכרת] שהוא עושה שלא כדין פסל רחמנא [פוסלת התורה].

כְּרָבָא לָא אָמְרִי – ״וְזֹאת תּוֹרַת״ לָא מַשְׁמַע לְהוּ;

וכן מצד אחר, רבה ורב אשי כ דעת רבא לא אמרי [אינם אומרים], שיש לחלק בין קומץ מנחה לשם זבח, שאינה עולה לבעליה, לבין קומץ מנחה לשם מנחה שהיא עולה לבעליה, שנאמר ״זאת תורת המנחה״ — תורה אחת לכל המנחות, מפני שהלימוד של ״וזאת תורת המנחה״ לא משמע להו [להם], אינם מקבלים אותו.

כְּרַב אַשִׁי לָא אָמְרִי – מִשּׁוּם קוּשְׁיָא דְּרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא.

וכן רבה ורבא כ דעת רב אשי לא אמרי [אינם אומרים], שיש להבחין בין קומץ מנחה לשם כלי, שאין המחשבה פוסלת בו כלל והיא עולה לבעליה, לבין קומץ מנחה לשם מנחה, שלא עלתה לבעליה — משום קושיא [הקושיה] שהקשה עליו רב אחא בריה [בנו] של רבא, מקומץ חריבה לשם בלולה, שהיא עולה לבעליה למרות ש״בלולה״ היא מנחה ולא כלי.

מִילְּתָא דִּפְשִׁיטָא לֵיהּ לְרַבָּה לְהַאי גִּיסָא וּלְרָבָא לְהַאי גִּיסָא, מִיבָּעֲיָא לֵיהּ לְרַב הוֹשַׁעֲיָא; דְּבָעֵי רַב הוֹשַׁעֲיָא, וְאָמְרִי לָהּ בְּעָא מִינֵּיהּ רַב הוֹשַׁעֲיָא מֵרַבִּי אַסִי: מִנְחָה לְשׁוּם זֶבַח

ומעירים: עניינה של מחשבה פסולה שאינה ניכרת, שהוא מילתא דפשיטא ליה [דבר שפשוט לו] לרבה להאי גיסא [לצד זה], שיש בה כדי לפסול, ולרבא היה פשוט לו להאי גיסא [לצד זה], שאינה פוסלת כלל, מיבעיא ליה [מסופק לו] לרב הושעיא. דבעי [ששאל] רב הושעיא, ואמרי לה [ויש אומרים] בלשון אחרת: בעא מיניה [שאל אותו] רב הושעיא מר׳ אסי שאלה זו: המביא מנחה לשום זבח