Menachot 31.a

חזור

מנחות

דף לא.

מִי קָאָמַר ״בְּמִשְׁנָתֵינוּ״? ״כָּל מָקוֹם שֶׁשָּׁנָה״ קָאָמַר.

מי קאמר [האם הוא אומר] שהלכה כמותו במשנתינו, ולא בברייתא? הרי ״כל מקום ששנה״ קאמר [הוא אומר]!

רש"י

מי קאמר במשנתינו דמשמע משנה ולא ברייתא:

תוספות

מי קאמר במשנתינו כו׳ כי האי גוונא דייק בפ׳ בתרא דכתובות (דף קט.) גבי כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון ותימה דבפ׳ כירה (שבת דף לט:) גבי כל מקום שאתה מוצא שנים חולקים ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע חוץ מקולי מטלניות וקא פריך אימא ה״מ במתניתין אבל בברייתא לא ויש לומר כיון דאמר חוץ מקולי מטלניות שהיא משנה הוי כאילו פירש במשנתינו ומיהו קשה בהני כללות דבפ׳ מי שהוציאוהו (עירובין מו:) דקאמר רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כר׳ יהודה ר׳ יהודה ור׳ יוסי הלכה כר׳ יוסי אמרי׳ סד״א הני מילי במתני׳ אבל בברייתא לא אע״ג דלא קאמר במשנתינו ושמא שאני התם דלא קאמר כל מקום. מ״ר:

אָמַר רַב זְעֵירָא אָמַר רַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב: קֶרַע הַבָּא בִּשְׁנֵי שִׁיטִּין – יִתְפּוֹר, בְּשָׁלֹשׁ – אַל יִתְפּוֹר. אֲמַר לֵיהּ רַבָּה זוּטִי לְרַב אַשִׁי, הָכִי אֲמַר רַבִּי יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: הָא דְּאָמְרִינַן בְּשָׁלֹשׁ אַל יִתְפּוֹר – לָא אֲמָרָן אֶלָּא בַּעֲתִיקָתָא, אֲבָל חַדְתָתָא לֵית לָן בָּהּ;

אמר רב זעירא, אמר רב חננאל, אמר רב: קרע שבספר תורה הבא בשני שיטין, כלומר, נכנס משפת הקלף בעומק שתי שורות — יתפור אותו, בשלש — אל יתפור. אמר ליה [לו] רבה זוטי [הקטן] לרב אשי, הכי [כך] אמר ר׳ ירמיה מדיפתי משמיה [משמו] של רבא: הא דאמרינן [זה שאומרים אנו] בשלש אל יתפור — לא אמרן [לא אמרנו] אלא בעתיקתא [ביריעות ישנות], אבל חדתתא לית לן בה [בחדשות אין לנו בזה], מותר הדבר.

רש"י

קרע הבא בשני שיטין אם נתקרע גליון של ספר תורה ונכנס הקרע בשני שיטין בתוך הכתב יתפור:

בשלש אל יתפור אלא יסלק את היריעה:

עתיקא קלף ישן מיגניא קריעה:

וְלָא עֲתִיקָתָא – עֲתִיקָתָא מַמָּשׁ, וְלָא חַדְתָתָא – חַדְתָתָא מַמָּשׁ, אֶלָּא הָא דְּלָא אֲפִיצָן, הָא דַּאֲפִיצָן; וְהָנֵי מִילֵּי בְּגִידִין, אֲבָל בִּגְרָדִין לָא.

ומוסיפים: ולא עתיקתא עתיקתא [ולא ישנות ישנות] ממש, ולא חדתתא חדתתא [ולא חדשות חדשות] ממש, אלא הא דלא אפיצן [זה שאינן מעובדות בעפצים] נחשבות ישנות, ולא יתפור, הא דאפיצן [זה שמעובדות בעפצים] קרויות חדשות, ויתפור. והני מילי [ודברים אלה, שיכול לתפור, אמורים] בגידין, אבל בגרדין (חוטים) — לא.

רש"י

אפיצן הוי שחור כעתיקא אפיצן מתוקן הקלף בעפצין שקורין גל״ש:

והני מילי דתופר:

בגידין יתפור אבל לא בגרדים פינדי״ש בלע״ז:

תוספות

הא דאפיצן הא דלא אפיצן משמע דס״ת כשר בלא אפיצן והקשה ר״ת מהא דאמרי׳ פרק המוציא יין (שבת דף עט: ושם) גבי ס״ת על הגויל ועל הדוכסוסטוס כשירה משמע אבל דיפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ לא (מיקרי ספר) ובפ׳ שני דסוטה (דף יז.) אמרי׳ אין כותבין פרשת סוטה לא על הלוח ולא על הנייר ולא על הדפתרא אלא על המגילה שנא׳ בספר וכ״ש ס״ת דנקרא ספר טפי כדאמרי׳ במס׳ סופרים אין כותבין לא על הנייר ולא על הדפתרא ומיהו מחוק לא גרס דהא בפרק המוציא יין (שבת דף עט:) קתני על הנייר ועל המטלית פסולה ולא קתני מחוק ועוד קשה היאך אנו כותבין ס״ת על הקלפים שלנו הא אינם מעופצין וכן גיטין שאנו כותבין בקלפין שלנו ובפ׳ [שני] דגטין (דף יט.) משמע דווקא בדאפיצן כותבין אבל לא אפיצן לא דיכול להזדייף ומפרש ר״ת דתיקון שלנו חשיב כאפיצן תדע דהא קמן דאין יכול להזדייף והא דמשמע בגיטין בדלא אפיצן יכול להזדייף היינו בקלפים שלהם שהיו עושים בהם תיקון של עיפוץ דקודם עיפוץ יכול להזדייף ונקרא דיפתרא ופסול ותדע שגם בימיהם כותבין שטרות בקלף שאינו מעופץ כדאמרי׳ בפ׳ שני דגיטין (שם) כתבו במי טריא ועפצא כשר ומוקי לה בדלא אפיצן ומיהו איכא לאוקומי בנייר של עשבים דלא מיתקני ליה בעפצים כמו שפי׳ שם בקונטרס גבי חיישינן שמא במי מילין כתבו א״נ בעדי מסירה ורבי אלעזר. מ״ר:

בָּעֵי רַב יְהוּדָה בַּר אַבָּא: בֵּין דַּף לְדַף, בֵּין שִׁיטָּה לְשִׁיטָּה, מַאי? תֵּיקוּ.

בעי [שאל] רב יהודה בר אבא: נקרע בריוח שבין דף לדף, שאם היה שם כתב היה נכנס יותר מעומק שלוש שיטין, וכן אם נקרע בין שיטה לשיטה, מאי [מה] הדין? שאלות אלו לא נפתרו, ונשארו בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

רש"י

בין דף לדף אם נקרע עד כנגד הכתב שאילו היה בכתב היה יותר מג׳ שיטין:

ובין שיטה לשיטה אם נקרע יתפור או לא יתפור:

אָמַר רַבִּי זְעֵירִי אָמַר רַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב: מְזוּזָה שֶׁכְּתָבָהּ שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם – כְּשֵׁרָה. אִיבַּעֲיָא לְהוּ: שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ וְאַחַת, מַהוּ? אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: כָּל שֶׁכֵּן, שֶׁעֲשָׂאָהּ כְּשִׁירָה. מֵיתִיבֵי: עֲשָׂאָהּ כְּשִׁירָה, אוֹ שִׁירָה כְּמוֹתָהּ – פְּסוּלָה! כִּי תַּנְיָא הַהִיא בְּסֵפֶר תּוֹרָה.

אמר ר׳ זעירי, אמר רב חננאל, אמר רב: מזוזה שכתבה שתים שתים, שתי מילים בכל שורה — כשרה. איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: אם כתב שתים שתי מילים בשורה אחת, ושלש מילים בשורה שמתחתיה, ו מילה אחת בשורה הבאה, מהו? אמר רב נחמן בר יצחק: כל שכן שהיא כשרה, שעשאה כשירה, שכך כותבים את שירת הים בשורות שאינן מלאות, ואין מספר המלים שווה בהן. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: עשאה כשירה, או עשה את השירה כמותה בכתיבה רגילה — פסולה! ומשיבים: כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה ברייתא] הרי זה בספר תורה ולא במזוזה.

רש"י

שתים שתים שיטות קצרות שיטה שיטה בת שתי תיבות:

שתים בזו וג׳ בזו וא׳ בזו מאי:

כל שכן דכשרה שעשאה כשירה דאז ישיר משה ששיטה אחת ארוכה ושיטה אחת קצרה שאין ממלא כל השיטה:

או שירה כמותה שכתב השירה כשאר התיבות אריח על גבי אריח:

תוספות

עשאה כשירה מכאן משמע הא דתניא בפ׳ הבונה (שבת דף קג:) כתבה כשירה או שכתב השירה כיוצא בה או שכתב שלא בדיו או שכתב האזכרות בזהב הרי אלו יגנזו בס״ת מיירי דהא מוקמינא לה הכא בס״ת ותימה דבפ׳ כל כתבי (שבת דף קטו:) בתחילתו תניא אין בין ספרים למגילה אלא שספרים נכתבין בכל לשון ומגילה עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו ותירץ הרב רבי יוסף דההיא דכל כתבי בשאר ספרים דלאו ס״ת ואכתי קשה דבפ״ק דמגילה (דף ח:) תניא מקרא שכתבו תרגום ותרגום שכתבו מקרא וכתב עברי אינו מטמא את הידים עד שיכתבנו בכתב אשורית על הספר ובדיו ומוקי לה רב אשי בשאר ספרים ור׳ יהודה היא אלמא שאר ספרים בעי דיו ולא אשכחן דפליגי עליה דרבי יהודה אלא לגבי הא דשרי בכל לשון אבל בדיו לא אשכחן דפליגי ונראה לפרש דההיא דכל כתבי לענין להציל מפני הדליקה דווקא מיירי ולא לענין לקרות בהם ולפי שיש בהן אזכרות מצילין אותן אע״פ שלא נכתבו כהלכתן אבל מגילה עד שתהא כתובה כהלכתה תדע דבעיא דריש גלותא התם לענין הצלה אבל הא לא מיבעיא ליה אם ניתנו ליקרות בהם או לא וא״ת תיקשי הך ברייתא לרב הונא דאמר בריש גמרא דכל כתבי (שבת דף קטו.) היו כתובין תרגום ובכל לשון אין מצילין למ״ד אין ניתנין לקרות בהן ויש לומר דהאמר התם תנאי היא:

אִתְּמַר נַמִי: אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַב אַחָא בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְזוּזָה שֶׁעֲשָׂאָהּ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ וְאַחַת – כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂנָּה כְּקוּבָּה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂנָּה כְּזָנָב.

אתמר נמי [נאמר גם כן]: אמר רבה בר בר חנה, אמר ר׳ יוחנן, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר רב אחא בר בר חנה, אמר ר׳ יוחנן: מזוזה שעשאה שורה שתים (בת שתי מלים), ו שורה מתחתיה שלש, ו שורה מתחתיה אחת — כשרה, ובלבד שלא יעשנה כקובה כמין אוהל, שיורד ומתרחב, שורה בת מילה אחת, ומתחתיה שתים ומתחתיה שלוש, ו כן בלבד שלא יעשנה כזנב בשורות מתקצרות והולכות, שלוש שתים ואחת.

רש"י

שתים שלש ואחת היינו כשירה:

שלא יעשנה כקובה כזה כאהל רחב מלמטה וקצר מלמעלה דהיינו אחת שתים שלש:

זנב שלש שתים ואחת כזה:

תוספות

שלא יעשנה כזנב כעין שפירש בקונטרס כאן יש לפרש הא דאמר בבבא בתרא (דף יד.) גבי כרם שתים כנגד שתים ואחד יוצא זנב שאחד בשורות שתים ולא כנגד אויר שבין שתי השורות שתים שתים. מ״ר:

אָמַר רַב חִסְדָּא: ״עַל הָאָרֶץ״ – בְּשִׁיטָּה אַחֲרוֹנָה; אִיכָּא דְּאָמְרִי: בְּסוֹף שִׁיטָּה, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: בִּתְחִלַּת שִׁיטָּה.

אמר רב חסדא: את שתי המלים האחרונות של המזוזה ״על הארץ״ (דברים יא, כא) כותב לבד בשיטה אחרונה. ונחלקו בפירוש הדבר, איכא דאמרי [יש שאומרים]: כותבה בסוף השיטה האחרונה, ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: כותבה בתחלת השיטה האחרונה.

רש"י

על הארץ בשיטה אחרונה כלומר אין בשיטה אחרונה אלא שתי תיבות הללו:

בסוף שיטה היו מתחילין לשיטה אחרונה כזה:

בתחילת שיטה היו מתחילין לשיטה אחרונה כזה:

מַאן דְּאָמַר בְּסוֹף שִׁיטָּה – ״כִּגְבֹהַּ שָׁמַיִם עַל הָאָרֶץ״, וּמַאן דְּאָמַר בִּתְחִילַּת שִׁיטָּה – כִי הֵיכִי דְּמִרַחֲקָא שָׁמַיִם מֵאָרֶץ.

ומסבירים: מאן דאמר [מי שאומר] בסוף שיטה, מבין כי ״למען ירבו ימיכם וכו׳ כימי השמים על הארץ״ כוונתו ״כגבה שמים על הארץ״ (תהלים קג, יא), ואם כותב ״על הארץ״ בסוף השיטה נמצא שהוא מתחת ״השמים״ שבסוף השורה הקודמת. ומאן דאמר [ומי שאומר] בתחילת השיטה, מבין את הכתוב ״כימי השמים על הארץ״ — כי היכי דמרחקא [כמו שמרוחקים] השמים מ הארץ, וכשכותב את המלים ״על הארץ״ בתחילת השיטה, נמצא שהן מרוחקות מ״השמים״ שבסוף השיטה הקודמת.

רש"י

מ״ד בסוף שיטה כדי שיהו שמים על הארץ דמשמע כדכתיב כי כגבוה שמים על הארץ כן יאריך ימיכם:

ומ״ד בתחילת שיטה כלומר בעי ארחוקי ארץ משמים דהכי משמע כי היכי דמרחקא שמים מארץ כן יאריכו ימיכם:

אֲמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ: חָזֵינָא לֵיהּ לְרַב הוּנָא דְּכָרֵיךְ לָהּ מֵ״אֶחָד״ כְּלַפֵּי ״שְׁמַע״, וְעוֹשֶׂה פָּרָשִׁיּוֹתֶיהָ סְתוּמוֹת.

אמר ר׳ חלבו: חזינא ליה [ראיתי אותו] את רב הונא דכריך לה [שהיה כורך, מגלגל אותה] את המזוזה לאחר כתיבתה מ״אחד״ כלפי ״שמע״, כלומר, משמאל לימין, ועושה את שתי פרשיותיה של המזוזה סתומות, שבשורה שגומר בה את ״שמע״ מתחיל בה ״והיה אם שמוע״.

רש"י

דכריך לה מאחד כלפי שמע לאחר שנכתבה כופלה מצד שמאל לצד ימין כשהניחה בדלת והיינו מאחד כלפי שמע שראש השורה שמע ישראל וסופה יי׳ אחד והתחיל לכופלה מאחד וקיפל ובא עד שמע:

תוספות

ועושה פרשיותיה סתומות קצת קשה דנקט לשון רבים ואין שם כי אם פרשה אחת ושמא משום על הארץ דבסוף שיטה אע״פ שאין כתוב כלום אח״כ. מ״ר:

מֵיתִיבֵי, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: רַבִּי מֵאִיר הָיָה כּוֹתְבָהּ עַל דּוֹכְסוֹסְטוֹס כְּמִין דַּף,

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו, אמר ר׳ שמעון בן אלעזר: ר׳ מאיר היה כותבה את המזוזה על דוכסוסטוס, על שכבת העור הפנימית, ולא על קלף, שהוא השכבה החיצונית, ועושה אותה כמין דף שבספר תורה, ארוכה וצרה.

רש"י

דוכסוסטוס קלף שלא נקלף:

כמין דף כמין עמוד שבספרים ארוכה וקצרה:

תוספות

רבי שמעון בן אלעזר אומר ר״מ היה כותבה על הדוכסוסטוס משמע דתלמידו של ר״מ היה שאמר דברים הרבה משמו בשאר מקומות כדאשכחן נמי לעיל (מנחות ל:) דקאמר ר״ש בן אלעזר משום ר״מ אין כותבין את השם לא על הנייר ולא על המחק וכן בפ״ק דקדושין (דף כד.) גמרא ובלבד שיהא הכסף משל אחרים דקאמר ר״ש בן אלעזר משום ר״מ אשה פודה מעשר שני בלא חומש ותימה דבפ׳ המוציא יין (שבת דף עט:) כתוב בכל הספרים אמר רבי שמעון מאיר היה כותבה על הקלף מפני שהיתה משתמרת משמע שהיה חבירו דקאמר מאיר ולא קאמר ר״מ ושמא טעות סופר יש בכל הספרים ואי הוה אמרי׳ דתרי רשב״א הוה ניחא ומיתרצא בהכי פירכא אחריתי דהכא קתני אדוכסוסטוס והתם תני אקלף והיה נראה לומר דתרי תנאי אליבא דר״מ אבל אי אפשר לומר כן דבפ׳ מרובה (ב״ק דף עח:) גבי מכרה חוץ מגיזותיה משני תרי תנאי אליבא דרשב״א ולא משני דתרי היו ומיהו יש לדחוק משום דהנהו דאיפלגי עליה בחדא איפלגי עליה באידך ברייתא ויש לתרץ דעל הדוכסוסטוס דקתני הכא היינו אף הדוכסוסטוס כדמפרשינן נמי אף פתוחות וכ״ש נמי אקלף דמשתמר ולפי מה שר״ל בסמוך דוכסוסטוס דווקא ולא קלף הוי תימה דלמר דוכסוסטוס עדיף למזוזה ולמר קלף עדיף. מ״ר: