דְּכָתְבִינְהוּ אַדּוֹכְסוֹסְטוֹס בִּמְקוֹם בָּשָׂר.

דכתבינהו [שכתב אותם] על דוכסוסטוס במקום בשר, שבשני אלה השינוי פוסל, אבל מזוזה שכתבה על קלף כשרה.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: שִׁינָּה בָּזֶה וּבָזֶה תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: שִׁינָּה בָּזֶה וּבָזֶה – פָּסוּל, רַבִּי [אַחָא מַכְשִׁיר מִשּׁוּם רַבִּי] אַחַאי בְּרַבִּי חֲנִינָא, וְאָמְרִי לָהּ: מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא בְּרַבִּי חֲנִינָא.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: מה שנאמר באותה ברייתא שאם שינה בזה ובזה פסול, ומשמע שגם מזוזה שכתבה על קלף פסולה — תנאי [מחלוקת תנאים] היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: שינה בזה ובזה — פסול, ר׳ [אחא מכשיר משום ר׳] אחאי בר׳ חנינא, ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה אומר זאת משמיה [משמו] של ר׳ עקיבא בר׳ חנינא.

הָא מוֹרִידִין – עוֹשִׂין? וְהָא בָּעֲיָא שִׂרְטוּט! דְּאָמַר רַב מִנְיוּמִי בַּר חִלְקִיָּה אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: כָּל מְזוּזָה שֶׁאֵינָהּ מְשׂוּרְטֶטֶת – פְּסוּלָה, וְרַב מִנְיָמִין בַּר חִלְקִיָּה דִּידֵיהּ אָמַר: שִׂרְטוּט שֶׁל מְזוּזָה – הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי!

ומקשים עוד: הא [הרי] אם היו מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה — היו עושין מזוזה מתפילין שבלו? והא בעיא [והרי צריכה] המזוזה שרטוט של שורות קודם שיכתוב, שאמר רב מניומי בר חלקיה, אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: כל מזוזה שאינה משורטטת — פסולה, ורב מנימין בר חלקיה דידיה [משלו] אומר: שרטוט של מזוזה — הלכה למשה מסיני, ובתפילין לא מצאנו שצריך שרטוט!

תַּנָּאֵי הִיא; דְּתַנְיָא, רַבִּי יִרְמְיָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבֵּינוּ: תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת נִכְתָּבוֹת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב, וְאֵין צְרִיכוֹת שִׂירְטוּט.

ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא בענין מזוזה, האם היא צריכה שרטוט. דתניא [ששנויה ברייתא], ר׳ ירמיה אומר משום (בשם) רבינו רב: תפילין ומזוזות נכתבות שלא מן הכתב, כלומר, בלי להעתיק מן הכתב, אלא מן הזכרון, ואין צריכות שירטוט.

וְהִילְכְתָא: תְּפִילִּין לָא בָּעֵי שִׂרְטוּט, וּמְזוּזָה בָּעֲיָא שִׂירְטוּט, וְאִידִי וְאִידִי נִכְתָּבוֹת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב; מַאי טַעְמָא? מִיגְרַס גְּרִיסִין.

ומסכמים, והילכתא [והלכה היא] תפילין לא בעי [לא צריכות] שרטוט, ומזוזה בעיא [צריכה] שירטוט, ואידי ואידי [וזו וזו] נכתבות שלא מן הכתב. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מיגרס גריסין [גרוסות הן], כלומר, שגורות הן בפי כל אדם.

אָמַר רַב חֶלְבּוֹ: אֲנָא חֲזִיתֵיהּ לְרַב הוּנָא דַּהֲוָה יָתֵיב אַפּוּרְיָא דְּסֵפֶר תּוֹרָה עָלֶיהָ, וְכַף לְכַדָּא אַאַרְעָא וְאַנַּח עֲלֵיהּ סֵפֶר תּוֹרָה, וַהֲדַר יָתֵיב בַּמִּיטָּה; קָסָבַר: אָסוּר לֵישֵׁב עַל גַּבֵּי מִיטָּה שֶׁסֵּפֶר תּוֹרָה מוּנָּח עָלֶיהָ.

בהמשך למסורת שהוזכרה לעיל, שמסר ר׳ חלבו את מנהגיו של רב הונא, אמר רב חלבו: אנא חזיתיה [אני ראיתי] את רב הונא דהוה יתיב אפוריא [שהיה יושב, רוצה לשבת על מיטה] שספר תורה היה מונח עליה, וכף לכדא אארעא [והפך כד על הארץ] ואנח עליה [והניח עליו] את ספר התורה, והדר יתיב [ואחר כך ישב] במיטה, כי קסבר [סבור היה]: אסור לישב על גבי מיטה שספר תורה מונח עליה.

וּפְלִיגָא דְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה, דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוּתָּר לֵישֵׁב עַל גַּבֵּי מִיטָּה שֶׁסֵּפֶר תּוֹרָה מוּנָּח עָלֶיהָ, וְאִם לְחָשְׁךָ אָדָם לוֹמַר: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֶלְעָזָר שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב עַל הַמִּיטָּה וְנִזְכַּר שֶׁסֵּפֶר תּוֹרָה מוּנָּח עָלֶיהָ, וְנִשְׁמַט וְיָשַׁב עַל גַּבֵּי קַרְקַע, וְדוֹמֶה כְּמִי שֶׁהִכִּישׁוֹ נָחָשׁ – הָתָם סֵפֶר תּוֹרָה עַל גַּבֵּי קַרְקַע הֲוָה.

ופליגא [וחלוקה] הלכה זו על מה שאמר רבה בר בר חנה, שאמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן: מותר לישב על גבי מיטה שספר תורה מונח עליה. ואם לחשך אדם לומר, אם יבוא אדם לומר לך כנגד זה: הלוא ידוע ה מעשה בר׳ אלעזר שהיה יושב על המיטה ונזכר שספר תורה מונח עליה, ונשמט מיד מן המיטה וישב על גבי קרקע, ודומה היה כמי שהכישו נחש, שקפץ בבהלה — התם [שם] ספר תורה על גבי קרקע הוה [היה], ובוודאי שבזיון הוא שהוא יושב על מיטה וספר התורה מונח על הקרקע.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּתָבָהּ אִגֶּרֶת – פְּסוּלָה; מַאי טַעְמָא? אָתְיָא כְּתִיבָה כְּתִיבָה מִסֵּפֶר.

אמר רב יהודה, אמר שמואל: אם כתבה את המזוזה כאגרת, כמו שכותבים מכתב, בלי לדקדק בכתיבתה — פסולה. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אתיא [נלמד] הדבר בגזירה שווה כתיבה כתיבה מספר התורה, שצריך להיות כתוב כראוי.

וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: תְּלָאָהּ בְּמַקֵּל – פְּסוּלָה; מַאי טַעְמָא? ״בִּשְׁעָרֶיךָ״ בָּעֵינַן. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: תְּלָאָהּ בְּמַקֵּל אוֹ שֶׁהִנִּיחָהּ אַחַר הַדֶּלֶת – סַכָּנָה וְאֵין בָּהּ מִצְוָה.

ואמר רב יהודה, אמר שמואל: אם תלאה את המזוזה במקל בחלל הפתח ולא קבע אותה במזוזת הפתח — פסולה. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? ״בשעריך״ (דברים ה, ט) בעינן [צריכים אנו], שתהיה קבועה בשער עצמו. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אם תלאה את המזוזה במקל בחלל הפתח, או שהניחה קבעה אחר הדלת בתוך הבית — יש בכך סכנה ואין בה מצוה.

שֶׁל בֵּית מוּנְבַּז הַמֶּלֶךְ הָיוּ עוֹשִׂין בְּפוּנְדְּקוֹתֵיהֶן כֵּן, זֵכֶר לִמְזוּזָה.

ואומרים: האנשים של בית מונבז המלך היו עושין בפונדקותיהן כן, שהיו תולים מזוזה במקל זכר למזוזה, שלא היו מקיימים בכך מצות מזוזה ממש, אלא כדי להזכיר שיש מצוה כזו.

וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מִצְוָה לְהַנִּיחָהּ בְּתוֹךְ חֲלָלוֹ שֶׁל פֶּתַח. פְּשִׁיטָא, ״בִּשְׁעָרֶיךָ״ אָמַר רַחֲמָנָא! סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא, הוֹאִיל וְאָמַר רָבָא: מִצְוָה לְהַנִּיחָהּ

ואמר רב יהודה, אמר שמואל: מצוה להניחה את המזוזה בתוך חללו של פתח ולא מבחוץ. ותמהים: פשיטא [פשוט הדבר], הלוא ״בשעריך״ אמר רחמנא [אמרה התורה], משמע שצריך להיות בתוך השער ולא מבחוץ! ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר], הואיל ואמר רבא: מצוה להניחה